מה נגיד ומה נאמר, אחרי ככלות הכל, בנט בסה"כ נותן את כל כולו למען ישראל – ליבו זך וטהור בכוונותיו, זה ברור. הוא בטוח לא מושלם, אך בטוח שיש שיקולים שבטח ובטח אני איני יודע אותן, אבל גם אם טעה בהימנעות בצוללות – זה מתגמד בסה"כ אל מול הכיוון הכללי הטוב שהממשלה הולכת אליו
ישנן סיבות רבות לטבח בבורסות. מחזוריות, עליות הריבית בגלל האינפלציה, המלחמה באוקראינה. וגם המגזר הטכנולוגי, שהפך לכה דומיננטי עד שצלילתו גוררת מטה את השווקים כולם.
מקובל להשוות את מה שקורה למשבר הדוט-קום משנת 2000, שנגרם ממחירי מניות מנופחים שאיבדו כל קשר לרווחיות (או אפילו לפוטנציאל) של החברות. זה חלק ממה שקורה היום. אבל אני מזהה משבר עמוק יותר, ופילוסופי בבסיסו.
המגזר הטכנולוגי וחסידיו שמו את כל הז'יטונים על הרעיון שחייבים לדהור קדימה כמעט ללא קשר לרצון הציבור או להשלכות על החברה. זה דטרמיניסטי, זאת האנושות, כזו היא הקדמה, ובסוף זה לטובה.
המגזר הטכנולוגי וחסידיו שמו את כל הז'יטונים על הרעיון שחייבים לדהור קדימה כמעט ללא קשר לרצון הציבור או להשלכות עך החברה. זה דטרמיניסטי, זאת האנושות, כזו היא הקדמה, ובסוף זה לטובה
וכל זה מזדקק באובססיה לעניין המטאוורס, רעיון לא-חדש שזוכה לעדנה בגלל שיווק אגרסיבי של פייסבוק (בגלגולה החדש כחברה שנקראת META).
רובנו נפעמים מהמהפכה הטכנולוגית שהתחילה, אפשר לומר, עם המחשב במהדורה של המתמטיקאי אלן טורינג, ותודלקה על ידי הרעיון הידוע כחוק מור (שקובע שמהירות עיבוד הנתונים מוכפלת כל כמה שנים). היא שינתה כל כך הרבה, עד שאנו נוטים לפסיביות בעניינה. כאשר חברות הקשורות לטכנולוגיה מהוות כמעט 40% מאידקסים מרכזיים כמו ה-S&P 500, הדבר יוצר תחושה שהם חייבים לדעת מה הם עושים. הרי גאוני הטכנולוגיה המציאו המצאות מבריקות כל כך רבות שתועלתן נהירה, שאימוצן מיידי ועולמי!
הרשימה כה מדהימה שראוי מעט להתעכב:
זה איפשר למחשב להתחבר למחשב מרוחק ולשתף נתונים – וכיוון שכעת כל דבר זה נתונים (כולל תמונה וצליל) הדבר ביטל את הצורך בקרבה פיזית עבור חלק ניכר של החוויה האנושית. זה לא יחסל את בתי הבושת וגם לא את המסעדות, אבל רוב השאר בסכנה.
עוד לפני האינטרנט, תעשיות ואוניברסיטאות מסוימות קושרו ברשתות סגורות אך ענפות שאפשרו שיתוף קבצים. זה איפשר משלוח של תוכניות מחשב שהומרו חיש מהר במעין מכתבים. מכתבים! ללא צורך בקיפול ניירות, ליקוק בולים או המתנה של שבועות. אנשים שנחשפו לזה (כולל אני כאשר למדתי מדעי המחשב בשנות ה-80) ידעו שימי הדואר ספורים. הדוור לא יצלצל כבר פעמיים.
הם היו אפשריים מאז שנות השישים של המאה הקודמת, אך נכנסו לשימוש רק עם התפשטותם של מחשבים ניידים מסוימים. עיתונאים השתמשו לפני 30 שנה בדגם שנקרא Tandy והבינו מיד: בקרוב זה יגיע לטלויזיות ויחסל את הקופסאות שתפסו חצי סלון.
למה לחבר טלפונים בכבל לקיר? הרעיון הופך לאבסורד ברגע שיש לך מכשירי קשר עם טווח אינסופי. למרות התנגדות מוקדמת מוזרה בארצות הברית, היה די ברור כבר בשנות ה-90 שזה יהיה שימושי לכולם. אין יותר "לא בבית".
במקום לחפש במדפים מהדורת ספר נדירה שקיימת בכמה חנויות לאספנים, חנויות מקוונות יכולות להציע כל דבר שאי פעם שווק, לאפשר לך לקרוא קטעים ולהציע ביקורת. הכלכלה אולי גרמה לאמזון כמה עיכובים בדרך לרווחיות, אבל עבור הצרכן, מאז סוף שנות ה-90, היה מובן מאליו שזה עובד.
אם כבר נושאים בכיס טלפון עם מסך שטוח ומעבד, והאינטרנט קיים, אז למה שזה יהיה רק טלפון? התועלת הייתה ברורה להפליא מאז הרגע שסטיב ג'ובס הציג את האייפון ב-2007 (את הנזק התחלנו להבין אח"כ). בנק, קולנוע, סטריאו, מסרונים, משחקים, ניווטים – פשוט מדהים.
פייסבוק מעניקה לך שירות חדשות אישי לחברים שלך; טוויטר מאפשר לשלוח לעולם כולו סמס הניתן לחיפוש; אינסטגרם עושה גלריית אמנות גלובלית מאלבום התמונות האישי; לינקדאין הופכת קורות חיים לרשת מקצועית חובקת תבל. אין צורך לבקר אף אחד רק בשביל הקשר (לעשות ילדים זה כבר משהו אחר).
שירים מקוונים לפי דרישה היו כבר בשנות ה-90 (נאפסטר; טורנטים), אבל זה כל כך ערער את תעשיית המוזיקה, עד שהתפתחה מהומה. עם פס רחב ומודל עסקי מותאם, זה התרחב לווידאו והפך לחוקי. מהדורת 2013 של "בית הקלפים" בנטפליקס הבהירה לכולם: אין יותר סיבה להיות שבוי בידי "לוח השידורים" של איזה בירוקרט. רק חבל שזה חיסל את האפשרות להעניק דיסק עם חוברת מהודרת של המילים במתנה.
הכלכלה המודרנית מחברת אנשים שנמצאים בארצות שונות ובכל מקום – גלובליזציה; אי אפשר לרכז את כולם באיזה משרד. עם שיחות וידאו, זה גם בכלל לא נחוץ. משרדים מאפשרים תחושה של צוות ואינטימיות מסוימת, אבל כל הנסיעות לעבודה (שלא לדבר על טיסות ליפן) – זה לא יעיל. המגפה רק האיצה את ההבנה.
כנראה שדרושים גאונים כדי להמציא את הדברים הללו – אבל לא כדי לזהות את השימושיות שלהם. כל אחד יכול. השימושיות הייתה ברורה.
פחות ברור היה הנזק, כמובן: הרס העיתונות; ניפוח של שקרים ושקרנים; החרפת האובססיה למראה החיצוני. זאת ועוד: אפקט הרשת – לפיו שירות דיגיטלי משתבח ככל שיותר אנשים משתמשים בו – יצר מערך של מונופולים, כל אחד בנישתו.
כנראה שדרושים גאונים להמצאת הדברים אך לא לזיהוי שימושיותם. היא הייתה ברורה. פחות ברור היה הנזק. הרס העיתונות; ניפוח פייקים; החרפת האובססיה לחיצוניות ועוד
מונופולים לוקים בסופו של דבר בארוגנטיות ממאירה, ודינם לעשות שטויות, ממש כמו המפלגה הקומוניסטית.
שימו לב לאכזבה מהטלוויזיה התלת-מימדית – סנונית ראשונה מלפני 15 שנה ורמז למה שקורה לטכנולוגיה לא-נחוצה. רוב הרוכשים של טלוויזיות תלת-מימד התחרטו על הרכישה. זה לא רק היישום – משקפיים מסורבלים, עלויות נוספות; הביקוש לתוכן עצמו לא היה שם. וזה דעך בקול דממה.
אבל חסידי הקדמה לא הרפו, וכך הגענו לשאלה: האם צריך לשכפל את היקום הקיים שלנו כקריקטורה תלת-ממדית בה זומבים חווים את חוויותיהם באמצעות אוזניות ומשקפיים מיוחדים? כזה, בגדול, הוא המטאוורס. וזה מה שהמונופולים כרגע דוחפים, עם מארק צוקרברג בראשם.
זה עשוי להיות שימושי למשחקים (סליחה, "גיימינג") – עסק ענק ללא ספק. בעיקר יש לזה פוטנציאל בלתי מוגבל הקשור למין – תחום שבו היקום האמיתי לוקה בחסר עבור רבים ("חדרי קינק" זה מה שנשאר בעצם ממטאוורס מוקדם בשם SECOND LIFE). זה גם אחלה לסוג של תיירות דיגיטלית – כיף לבקר בפריז בלי הצורך ב"תישאול" בשדה התעופה. כך אפשר יהיה גם לבקר דירה להשכרה, בלי להתעסק עם המתווך. או לחוות שיעור של המורה הכי טוב בעולם (כמו בוובינר כיום, אך קצת יותר). אם מקפידים על מידה, זה אכן שימושי.
אבל אנחנו מתבקשים להתכונן למשהו בקנה מידה אחר לחלוטין: ממש קיום מקביל כל הזמן, ביקום בו כל אחד מאתנו מיוצג על ידי אוואטר, שבאמצעותו נלך לכל מקום, נזוהה באופן אחיד ונופיע גם לפגישות שירגישו "ממש כמו הדבר האמיתי".
אנחנו מתבקשים להתכונן למשהו בקנה מידה אחר לחלוטין: ממש קיום מקביל ביקום בו אנו מיוצגים ע"י אוואטר, שבאמצעותו נלך לכל מקום, נזוהה באופן אחיד ונופיע לפגישות שירגישו "כמו הדבר האמיתי"
באמצעות מאגרי נתונים חדשניים בטכנולוגיית BLOCKCHAIN, החפה מכל שליטה ממשלתית, נהנה מחוזים ללא רבב שלא דורשים נוטריון וממטבעות דיגיטליים שלא קשורים למדינות (נשמע טוב עד שמשהו קורס, או עד שמסתבר שהשרתים העצומים שתומכים בזה ממיסים את הקוטב הצפוני).
באמצעות משקפיים (שיהיו כבר לא מסורבלות) המטאוורס יעקוב אחרינו בעולם האמיתי ויפגיז את עיננו בנתונים המשלימים את תמונת המתרחש (יש פרק ב"מראה שחורה" שחזה את זה ומסתיים עם הגיבורה בתא מעצר, מרוששת, שיכורה ומקללת – אך גם מרוצה, כי השתחררה מהסיוט).
לאחרונה אנשים החלו לקנות לא רק נדל"ן במטאוורס הבתולי (בעודם לא מבינים שהערך של נדל"ן קשור בנדירותו וסופיות עתודות הקרקע) אלא גם מעין תעודות שמעידות על בעלות על נכסים דיגיטליים – עבודה בעיניים שנקראת NFT (תופעה שמתחילה להתרסק). בעיניים בורקות אנשים מספרים על איך זה ישנה הכל, ואיך שהמשקפיים יהיה ממש נוחים.
נהנה מחוזים ללא רבב שלא דורשים נוטריון וממטבעות דיגיטליים שלא קשורים למדינות (נשמע טוב עד שמשהו קורס, או עד שמסתבר שהשרתים העצומים שתומכים בזה ממיסים את הקוטב הצפוני)
ואין לי שוב ספק: רבים יעשו מזה הון רב. אבל אני אומר: רק רגע, להירגע.
על החלק השימושי דיברנו. אבל המתקפה הטוטלית על הפרט, שבעטיה בורקות אותן עיניים, מנוגדת לפסיכולוגיה האנושית וזו כבר בעיה. חוויה תלת-ממדית משתלטת על התודעה ופולשת למרחב האישי.
למרות שאנשים רבים פונים לסמים כדי לאבד שליטה בכוונה, רובם אוהבים שחוויות התקשורת והאמנות שלהם כן בשליטה. אפילו המכורים לסמרטפון אוהבים אותו ביד או בכיס, לא כל הזמן במוח.
יקום תלת-ממדי שמשתלט על המוח שלך עשוי להיות סוחף, אבל גם תא עינויים הוא סוחף. זה יכול להיות כיף, כמו שסמים יכולים להיות כיף. אבל לא רצוי שסמים יהפכו למהות כל החיים.
יש הרואים באובססיה של META לדבר מעין תכסיס, המיועד להשכיח את העובדה שפייסבוק (פלטפורמה שימושית ללא ספק שדווקא כן מתאימה לטבע האנושי) גורמת נזק כה גדול. מי יודע, אולי החברה אפילו רוצה להיכשל, כדי להוריד מעליה את הרגולטורים שמבקשים לפרקה.
אכן, בגרסתו הדיסטופית, המטאוורס הוא כל מה שמוכר כרע במדיה החברתית – על סטרואידים. אנחנו באמת רוצים את זה? לי זה נראה כמו שחצנות ומגלומניה. הם אשכרה רוצים להמציא מחדש את הטבע, גם אם זה מנוגד לחוקי הטבע. ורק אמרת טכנולוגיה, ופראיירים חושבים שהשגשוג בלתי נמנע.
בספרו "כסף" (1891), אמיל זולא מתאר את האיוולת של האובססיה למניות, ומזכיר לנו שמניה שעולה יותר מדי משולה לאבן שנזרקה באוויר: היא נועדה ליפול. רבים שוכחים זאת ומתפתים לחשוב שמניות רק עולות. או שדירות רק עולות. מפתה כך לחשוב; תמיד יש נפילה.
יקום תלת-ממדי שמשתלט על המוח שלך עשוי להיות סוחף, אבל גם תא עינויים הוא סוחף. זה יכול להיות כיף, כמו שסמים יכולים להיות כיף. אבל לא רצוי שסמים יהפכו למהות כל החיים
הדבר משול לשעטה העיוורת של הטכנולוגיה. לאמונה שהיא חייבת לעלות ללא שום בקרה. אלפרד נובל (ממציא הדינמיט שהתחרט) הבין שזה לא תמיד טוב. מדי פעם רצוי לעצור, לחשוב. כאשר מגזר שלם מתנהג כמו דת, ומתעלם מחוקי הכלכלה, מטבע האדם ומההיגיון, הנפילה בלתי נמנעת.
זה חלק ממה שקורה בבורסה. גם פוטין לא בדיוק עוזר.
דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות אי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://twitter.com/perry_dan
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
קו ישיר מחבר בין החלטתם של ארגונים ופוליטיקאים שמרניים בישראל להפוך את סוגיית ההצטרפות לאמנה למניעת אלימות נגד נשים ואלימות במשפחה למאבק הדגל על ״האינטרס הלאומי של מדינת ישראל״ (כפי שנוסחו הדברים על-ידי אנשי פורום קהלת), לבין החלטתו העתידית של בית-המשפט העליון בארה״ב לשלול את הזכות להפסקת הריון מנשי ארה״ב, כולל ממי שהריונן הוא תוצאה של אלימות מינית שהופנתה כלפיהן.
משני צדי האוקיינוס נאבקים שמרנים לשימור הפטריארכיה ולביצורה, ואף נוחלים בכך הישגים לא מבוטלים. בשני המקרים הרטוריקה של המאבק מסתתרת מאחורי עקרונות וערכים המצויים לכאורה מעל שיקולי מגדר קטנוניים, כאן – האינטרס הלאומי של מדינת ישראל, ושם – הזכות לחיים.
משני צדי האוקיינוס נאבקים שמרנים לשימור הפטריארכיה ולביצורה ונוחלים הישגים לא מבוטלים. בשני המקרים רטוריקת המאבק מסתתרת מאחורי ערכים המצויים לכאורה מעל שיקולי מגדר קטנוניים
אלו הן מלחמות תרבות. אך כמו תמיד, הן מתרחשות על גבן של נשים, אשר במהלך כואב של מכת-נגד משלמות כעת גם את מחיר הישגי מאה השנים האחרונות הקודמת, מאז הפכו לאזרחיות בעלות קול בקלפי.
אמנת מועצת אירופה למניעה ומאבק באלימות נגד נשים ואלימות במשפחה, הידועה בכינויה ״אמנת איסטנבול״, נחשבת כיום לסטנדרט הגבוה ביותר במאבקן של מדינות בנגע האלימות נגד נשים והאלימות במשפחה, ומבוססת על ארבעה אדנים של מניעה, טיפול, העמדה לדין וניטור. שר המשפטים, גדעון סער, ואתו שר החוץ יאיר לפיד ושר הרווחה, מאיר כהן, מחויבים לנושא ומקדמים את מהלך אישור הצטרפותה של ישראל לאמנה ע"י הממשלה
עיקר קצפם של אנשי מכון קהלת, שניסחו מסמך מקיף כנגד ההצטרפות לאמנה, יצא כנגד מה שכינו פגיעה ״באינטרסים הלאומיים של מדינת ישראל בכל הקשור למדיניות ההגירה״. זאת משום שלשיטתם הצטרפות לאמנה תביא לאבדן שליטתה של ישראל על מדיניות ההגירה הנקוטה בה בהליכי התאזרחות, הכרה בפליטות, והרחקה מישראל.
אמנת איסטנבול תכניס לישראל אלפי פליטים ומבקשי מקלט בעילות שווא. אסור שזה יעבור לנו מתחת לרדאר.
ביום רביעי האחרון שורה של חברות וחברי כנסת התייצבו להגיד לא (!) לאמנה הזו!
קישור לכנס המלא בתגובות>> pic.twitter.com/zqLfg3UrN8
— שמחה רוטמן – Simcha Rothman (@rothmar) May 14, 2022
בדברים אלה מתכוונים אנשי קהלת לשלושה סעיפים באמנה, מתוך למעלה משישים סעיפים אופרטיביים, העוסקים בשלושה מצבים שונים של מעמד בישראל: מעמד מכוח נישואין לבן-זוג ישראלי; בקשת מקלט; ודרישת אי-החזרה למדינה מסכנת חיים.
עיקר קצפם של אנשי מכון קהלת, שניסחו מסמך מקיף כנגד ההצטרפות לאמנה, יצא כנגד מה שכינו פגיעה ״באינטרסים הלאומיים של מדינת ישראל בכל הקשור למדיניות ההגירה״
אכן, בסעיפים אלה מעוגנות התחייבויות מרחיקות לכת, והלוואי שמדינת ישראל הייתה יכולה ומוכנה לקבל אותן על עצמה. מה שלא ציינו אנשי קהלת, זה שאין בכוונתה של ישראל לקבל על עצמה בנושא זה שום מחויבות נוספת מעבר למה שהיא כבר מחויבת בה.
עוד בראשית הדרך, כאשר נבחנה אפשרות הצטרפותה של ישראל לאמנת איסטנבול בעת כהונתה של איילת שקד כשרת המשפטים, היה ברור לכל שבתנאים אלה לא תוכל ישראל להצטרף. המשפט הבינלאומי מצדו מכיר במצבים בהם מדינה מעוניינת באופן עקרוני להצטרף לאמנה, אך אינה מוכנה להתחייב לכל הנאמר בה. לפיכך, מדינה רשאית להסתייג מסעיפים מסוימים בעת הצטרפות לאמנה. אמנת איסטנבול מאפשרת למדינה להסתייג מהסעיף העוסק במתן מעמד מכוח נישואין, ומשרד המשפטים אכן הבהיר שכך תעשה ישראל.
אלא שלא מכל סעיף ניתן להסתייג. האמנה אינה מתירה הסתייגות משני הסעיפים האחרים העוסקים בסוגיית ההגירה. אך לצד מכשיר ההסתייגות עומד למדינה גם הכלי של ההצהרה הפרשנית, המאפשרת לה להבהיר כיצד בכוונתה ליישם את האמנה. ואכן, כפי שכבר הובהר בעת שהונחה האמנה על שולחן הכנסת, הכוונה המוצהרת של ממשלת ישראל היא לצרף להצטרפותה הצהרות פרשניות לפיהן ״הוראות האמנה יפורשו ככאלה שעולות בקנה אחד עם הוראות אמנת הפליטים כפי שהן מתפרשות ומוחלות ע"י מדינת ישראל״.
גם מומחים בעלי שם למשפט בינלאומי, כמו פרופ׳ יובל שני (אשר שימש בעבר יו״ר וועדת זכויות האדם של האו״ם) ופרופ׳ רובי סייבל (אשר שימש בעבר בתפקיד היוהמ״ש של משרד החוץ), מצטרפים לעמדת הדרג המקצועי של משרד המשפטים ומשרד החוץ, הרואה בה הצהרה קבילה ותקפה, ומאשרים שכתוצאה מן ההסתייגות ומן ההצהרה הפרשנית לא ישתנה דבר במדיניות ההגירה ובדין הקיים בישראל בעניין קבלת בקשות מקלט ומעמד.
מדינת ישראל מיישמת כבר כיום את התחייבויותיה לפי אמנת הפליטים ואמנות זכויות אדם אחרות האוסרות עליה להחזיר אדם למדינה שבה יש סכנה ממשית לחייו. ההצהרה הפרשנית מבהירה כי מדינת ישראל תמשיך לפעול עפ״י הפרשניות שניתנו עד כה להתחייבויותיה הבינלאומיות הללו.
לא למותר להזכיר כאן שגם שרת המשפטים שקד השתכנעה בזמנו שהסתייגות בצירוף הצהרה פרשנית מספקות הגנה מספקת מפני שינויים בתחום ההגירה, ונציגים מטעמה אף הצהירו בפורומים שונים של האו״ם על כוונת ישראל להצטרף לאמנה.
לכן תמוהה העובדה שדווקא שקד היא מי שהעבירה, זמן קצר לפני ישיבת הוועדה לקידום מעמד האשה בכנסת שדנה בנושא, מכתב מפורט ליו"ר הוועדה וקראה לעצור – לא פחות – את תהליך ההצטרפות לאמנה מאותו חשש (שכבר טופל) בעניין הפליטות וההגירה. יש לקרוא לשרה שקד לחזור בה מדבריה ולא לעצור את המהלך שיצעיד את ישראל קדימה בנושא המאבק באלימות נגד נשים ואלימות במשפחה.
אכן, בסעיפים מעוגנות התחייבויות מרחיקות לכת, והלוואי שישראל הייתה מוכנה לקבלן על עצמה. מה שלא ציינו אנשי קהלת זה, שאין בכוונתה של ישראל לקבל על עצמה בנושא שום מחויבות מעבר למה שהיא כבר מחויבת בה
עוד מתריעים אנשי פורום קהלת מפני ״נזק גדול למדינת ישראל בזירה הבין-לאומית״ שעלול להיגרם בעקבות דו״חות שישראל תקבל מטעם גוף הפיקוח על יישום האמנה. כותבי מסמך קהלת מפרטים שורה ארוכה של המלצות מרחיקות לכת שהמליצה כבר ועדת GREVIO המפקחת על יישום האמנה מטעם מועצת אירופה.
אלא שחשוב לציין שהמלצות הניתנות על-ידי גופי אמנה (קרי: גופים המפקחים על יישום אמנות זכויות אדם שונות) הינן כולן state-specific, ומתייחסות באופן ישיר רק לאותה מדינה שכלפיה הופנו, בהתאם לתנאים, לנסיבות, ולמשאבים של אותה מדינה. מלבד זאת, כשמן הן – המלצות בלבד.
אם וכאשר תצטרף ישראל לאמנה, היא תידרש לדווח לוועדת GREVIO על יישומה, תהליך שמבטא אחריותיות (accountability) אמיתית, ומייצר בדיקה פנימית במדינה על ההתקדמות לקראת הסטנדרטים שהציבה האמנה ומכאן חשיבותו הרבה.
ועדת ה-GREVIO מצידה, תבחן את הדברים לעומק, על פי הנתונים הייחודיים לישראל, ועל בסיס הידע הרב שפרוש בפניה מניסיונן המצטבר של יתר המדינות החברות באמנה, היא תמליץ על המהלכים שעל ישראל לנקוט בכדי ליישמה כראוי. חזקה על רשויות המדינה שישקלו את כל ההמלצות באופן רציני ואחראי, יקבלו המלצות שיש בהן ממש, וידחו המלצות שלדעתן אין המדינה יכולה לקבל.
אילו באמת עמדה הדאגה למעמדה של ישראל בעולם בראש מעייניהם, היה עליהם לקרוא לממשלה להצטרף לאמנה. שהרי סירוב של מדינת ישראל להצטרף כעת, משהוזמנה על-ידי מועצת אירופה לעשות זאת, יכולה להיות לו רק פרשנות אחת – יש לישראל מה להסתיר והיא אינה מעוניינת בביקורת חיצונית על מעשיה. הדבר רק יחזק את טענות אלו המבקשים לנגח את ישראל בזירה הבינלאומית. האם זה מה מעוניינים אנשי קהלת להשיג?
סירוב של מדינת ישראל להצטרף כעת, משהוזמנה על-ידי מועצת אירופה לעשות זאת, יכולה להיות לו רק פרשנות אחת – יש לישראל מה להסתיר והיא אינה מעוניינת בביקורת חיצונית על מעשיה
דווקא בעידן של נסיגה קשה בזכויותיהן הבסיסיות של נשים לגופן ולשלומן, ראוי כי מדינת ישראל תצהיר על מחויבות אמיתית למיגור האלימות נגד נשים והאלימות במשפחה, ותצטרף לאותן מדינות המלוות הצהרות אלה במעשים. חייהן ושלומן של נשים אינן פרוקסי לזהות מדינת הלאום, והגיעה העת שנשים תחדלנה מלשלם את מחיר מלחמות התרבות והזהות.
פרופ' רות הלפרין-קדרי היא ראשת מרכז רקמן לקידום מעמד האשה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן, וסגנית נשיאת ועדת האו"ם למיגור אפליה נגד נשים (לשעבר). צילום: רמי זרנגר
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם