לפני כמה שבועות ביליתי שבת בבולגריה. הייתה לי זכות לבצע ברית מילה בסופיה ביום שישי ואין טיסות ישירות לארץ אחר הצהריים, לכן לא הייתה אופציה לחזור לפני שבת. זה היה כמו מתנה, כי ברוב הבריתות שלי בחו״ל אני שם רק ל-24 שעות.

לאחרונה ביליתי שבת בבולגריה. הייתה לי זכות לבצע ברית מילה בסופיה בשישי ואין טיסות ישירות לארץ אחה"צ, לכן לא הייתה אופציה לחזור לפני שבת. זה היה כמו מתנה

הברית עצמה הייתה נפלאה. בית הכנסת הוא בניין ענק עם כיפת זהב מעל ההיכל. כשאני עורך בריתות אני נוהג לשיר ניגונים במהלך הטקס והאקוסטיקה הייתה מעולה. הייתי יכול לשיר שם שעות. בנוסף למקום עצמו, כל הקהילה היהודית מצטרפת לשמחה. מחב״דניקים ועד חילונים – כולם היו שם. זו אחת הסיבות שאני אוהב את התפקיד שלי.

בנוסף לברית המילה, פגשתי אנשים מרתקים. ההורים של התינוק הם פליטים מאוקראינה שמתגוררים בבולגריה במהלך השבועות האחרונים. הקהילה בסופיה עזרה לערוך את האירוע והם הביאו אותי מהארץ. לא כל יום יש לי את הזכות לעבוד עם אנשים במצב כזה. 

בנוסף לקשר עם המשפחה, היו שם אנשים מכל העולם שהתפללו ביחד בשבת. היו כמה ישראלים, בולגרים, ואפילו איש עסקים מציריך. מדי פעם בשבת החלטנו באיזו שפה נדבר על מנת שלכולם יהיה נוח. למרות שרוב הנוכחים לא היו תושבי ישראל, עדיין הם דיברו עברית ברמה גבוהה. כעולה יליד ארה"ב הייתי בשוק. אני לא יכול לדמיין מה הייתי עושה אם בבית הכנסת שלי בילדותי היו מכריזים ״כולנו הולכים לדבר עברית עכשיו״. 

כמו רוב בתי הכנסת באירופה, גם בסופיה יש שמירה קפדנית. קיבלתי הוראה ממנהיג הקהילה לחכות בדלת האחורית של הבניין בשבת בבוקר כדי שהוא יפגוש אותי שם. הגעתי קצת מוקדם ובגלל שירד גשם חיכיתי בחוץ עם הכובע של המעיל על הראש. כאשר מנהיג הקהילה פתח את הדלת הוא אמר לי, שאנשי הביטחון חשדו שמחבל ניסה להיכנס בדלת האחורית. אבל ככל הנראה הם לא היו כל כך מודאגים, כי בסופו של דבר הם שלחו את מנהיג הקהילה לפתוח לי את הדלת לבדו.

כשמנהיג הקהילה פתח את הדלת הוא אמר שאנשי הביטחון חשדו כי מחבל ניסה להיכנס בדלת האחורית. אבל ככל הנראה לא היו כ"כ מודאגים, כי בסופו של דבר שלחו את מנהיג הקהילה לבדו לפתוח לי

בכל פעם שיצאתי מבית הכנסת השומרים היו מצביעים על ראשיהם. הם סימנו לי שאני ״מגולה״. יש שני מנהגים בסופיה – או שהגברים לובשים כיפה רק בבית הכנסת או שלובשים כיפה כל הזמן, ושמים כובע ביציאתם. כל פעם שהשומרים הצביעו על ראשיהם הייתי מהנהן ויוצא.

כל תושב בולגרי שראה שהשומרים מסמנים לי אמר לי שאני לא בסכנה בכלל. ״אולי יש אנשים ששונאים יהודים אבל הם לא יהרסו את חייהם בגלל זה״. אז, קיבלתי הרבה מבטים סקרנים אבל לא יותר מזה. במוצאי שבת סיפרתי על זה לאשתי והיא אמרה שמאד כדאי שאלבש כובע בנסיעות שלי.

הטיסה בחזרה שלי הייתה דרך טורקיה. מדינה שיהודים לא רצים לבקר בה במצב הנוכחי. בדרך לשדה התעופה חשבתי על השומרים ועל השיחה עם אשתי ומה אני אעשה בלי כובע. החלטתי לא לשנות את הסטטוס קוו שלי ולא פשטתי את הכיפה שלי. ואני כל כך שמח שעשיתי כך.

כאשר ניגשתי לביקורת הדרכונים קבלו את פניי עם ״שלום חביבי!״. השומרת מולי ואני שוחחנו כמה דקות והכל היה בעברית – והיא לא יהודייה. שאלתי, ״איפה למדת עברית?״ והיא ענתה שיש לה חברים טובים בתל אביב וכי היא אוהבת את העם היהודי ואת ארץ ישראל למרות שהיא אף פעם לא ביקרה בארץ. הפצרתי, "את חייבת לבקר״, היא הבטיחה שיום אחד תעשה זאת. 

הלכתי לשער שלי ובאותו זמן קבוצת כדורגל בולגרית הגיעה במקביל. היא הייתה קבוצה גדולה. היו שם 50 איש לפחות. פתאום שמעתי, ״מה נשמע אחי?", ואני והשחקן פתחנו בשיחה. הוא אמר לי שלא רק שהוא הישראלי היחיד בקבוצתו, אלא שהוא גם לא הצליח ליצור קשר עם הקהילה היהודית בסופיה. מיד נתתי לו את כל המספרים שהיו לי של הרבנים ומנהיגי הקהילה בבולגריה. 

לנסיעה שלי היה גם צד פחות נעים. כשחיכיתי להיכנס למטוס שני אנשים מאפריקה התיישבו לידי. שימו לב, כולנו עברנו את הבידוק הביטחוני. למרות זאת שני שומרים באו לשכנים שלי וביקשו את דרכוניהם. אחד האפריקאים התעצבן. הוא צעק על השומרים שזה מעשה גזעני והוא צדק. אבל השומרים לא ניסו להסתיר את מעשיהם והם בדקו אך ורק אותם. הצטערתי מאד לראות את זה. הלוואי שיכולתי לעשות משהו. 

לנסיעה שלי היה גם צד פחות נעים. כשחיכיתי להיכנס למטוס שני אנשים מאפריקה התיישבו לידי. שימו לב, כולנו עברנו את הבידוק הביטחוני. למרות זאת שני שומרים באו לשכנים שלי וביקשו את דרכוניהם

באותו רגע הבנתי למה אני לא מכסה את הכיפה שלי וזה בדיוק בגלל הסיבות הנ״ל. אם הייתי מוריד את הכיפה שלי לא הייתי פוגש את כל האנשים הנפלאים האלו. בנוסף לזה, למרות שיש סכנות בעולם, זה מרגיש כמו טעות לנטוש את האחים ואחיות האפריקאים שלנו. הם לא יכולים לפשוט את עורם וללבוש כובע כדי להסתיר את מה שמייחד אותם.

גם אנחנו בעם היהודי מהווים חלק מ״האחר״ ואנחנו חייבים להפסיק להסתיר את עצמנו. מאוד עצוב להבין שאנחנו עדיין חיים בעולם בו קבוצות מסוימות צריכות לדאוג שיסומנו בצורה כזו, אבל המציאות תשתנה רק אם נפסיק להסתיר את מי שאנחנו.

חיים לייטר הוא רב, מוהל, מסדר קדושין וחבר בית דין פרטי. הוא הקים את מגן הברית, ארגון המחויב לשמירה על הטקס הקדוש של ברית המילה, וכן על הילדים הנימולים. הוא עלה לארץ ב-2009 ומתגורר באפרת עם אשתו וארבעת ילדיו.

בימים אלו של בוקה ומבולקה בחברה הישראלית בכלל ובפוליטיקה הישראלית בפרט, בולט הצורך בגוף פליטי-נישתי שיתמקד בהשגת ומילוי צרכי בני הגיל השלישי והרביעי – כלומר זקנינו, מבוגרינו או הורינו.

בימים אלו של בוקה ומבולקה בחברה ובפוליטיקה הישראלית, בולט הצורך בגוף פליטי-נישתי שיתמקד בהשגת ומילוי צרכי בני הגיל השלישי והרביעי – כלומר זקנינו, מבוגרינו או הורינו

רק כח פוליטי מסודר וממוקד מטרה, הנושא דגלים מרכזיים של צרכי היסוד של מיליון ורבע בני הגיל המבוגר (62 ומעלה לאישה ו-67 ומעלה לגבר), כולל בני משפחותיהם, יממש וישיג יעדים אלו.

הבנה זו היא מרכז הרעיון של הקמת גוף פוליטי, שלא יביע עמדות מדיניות אלא יעסוק בקצבת הזקנה והשוואתה לשכר המינימום, למשל, או בהשוואת קצבת שארים בין גברים לנשים, או בביטול מבחן התלות הבזוי לאישור מתן סיעוד או קצבת סיעוד, או פתיחת שערים לכניסת 30 אלף עובדי סיעוד זרים לארץ, או במיסוד בחוק של המאבק באלימות נגד זקנים או של המאבק בבדידות זקנינו.

אלה הדגלים שתנועה פוליטית או מפלגת מבוגרים צריכה לשאת בגאון ולמצות את הפוטנציאל האלקטורלי של כ-3 מיליון ישראלים, ואיתם כאלה שמנסים לממש את הציוויים ״והדרת פני זקן״ ו״אל תשליכני לעת זקנה״.

לא יתכן שבישראל של 2022 נגלה גופות מרקיבות של זקנים בודדים שהלכו לעולמם. לא יתכן שעדיין תהיה קיימת קרן הרווחה לזקנים נזקקים ניצולי שואה. לא יתכן שנמצא עצמנו עם ניצולי שואה שעדיין לא קבלו את המגיע להם.

שוב נמצאה גופה במצב ריקבון קשה בתוך דירה מלאה בפסולת ברח' ההגנה בפ"ת לאחר שריח נוראי הציף את חדר המדרגות.
מדובר בגלמוד כבן 65 שגר לבדו ונמצא ללא רוח חיים בתוך יחידת דיור, ככה"נ נפטר לפני כשבוע ימים.

צוות מורחב של מתנדבי זק"א ממרחב שרון טיפלו בכבוד המת בזירה הקשה. pic.twitter.com/AZgQ2hodw3

— זק״א (@zakaHQ) September 7, 2020

כדי שכל זה לא יקרה צריך כח פוליטי הממוקד במטרה ברורה: החזרת כבודו ומקומו של הקשיש הישראלי אל קדמת הבמה בחברה הישראלית.

מפלגת רע״ם של מנסור עבאס הוכיחה, כמו גם המפלגות החרדיות, שמיקוד גוף פוליטי ביעדים מסוימים נושא פירות, וכך יקרה גם בנושא של הורינו. הבה ניתן להם פה פוליטי, הבה נקרא לכל צד במפה הפוליטית הישראלית ונכריז שאנו מוכנים להצטרף לכל קואליציה ובתנאי שזקנינו, כאבות המייסדים של החברה הישראלית, יקבלו את כל זכויותיהם.

מפלגת רע״ם של מנסור עבאס הוכיחה, כמו גם המפלגות החרדיות, שמיקוד גוף פוליטי ביעדים מסוימים נושא פירות, וכך יקרה גם בנושא של הורינו. הבה ניתן להם פה פוליטי

מתרבות ופנאי בחינם ודרך תרופות ומזון, כולל בקבוקי האנשור שהוא תחליף המזון – בחינם. הבה נשלם את חובנו להורינו, זקנינו או בעצם לעצמנו – הרי כולנו נהיה במוקדם או במאוחר אנשים מבוגרים, גמלאים, וטרנים או קשישים. הבה נתלכד ונצא אל משימת קודש זו – גוף פוליטי שיטפל בצרכי, רצונות, יעדי וחלומות זקנינו, ויפה שעה אחת קודם.

ד״ר אבי ביצור, ראש לימודי הזיקנה במכללה האקדמית בית ברל, מנכ"ל המשרד לענייני גמלאים בממשלה לשעבר. בנוסף: חבר הנהלת האידיששפיל, חבר הנהלת מילבת, יו"ר הוועדה הלאומית למאבק באלימות, התעללות והתעמרות בזקנים, ראש המגמה לביטחון והגנת העורף במכללה האקדמית בית ברל. אבא ל3 סבא ל3