האפשרויות העומדות בפני חלק ניכר מן האוכלוסייה המבוגרת, המתקשה להתמודד כיום בביתה עם חיי היום יום הן: מוסד, דיור משותף עם הילדים או בתי דיור מוגן – אופציה שהיא נחלת משפחות אמידות בלבד. יש לחשוב מחוץ לקופסה ולהקים בתי דיור מוגן זולים יותר שיוכלו לתת מענה גם לקשישים עם מוגבלות כלכלית.
האופציות הקיימות כיום עבור חלק ניכר מן האוכלוסייה המבוגרת, המתקשים להתמודד עם חיי היום יום בביתם, גורמות לאוכלוסייה זו לחשוב על האפשרויות העומדות בפניה: החלטה לעבור למוסד, לדיור מוגן או לדיור יחד עם הילדים או בקרבה למקום מגוריהם. מעבר אל הילדים או לידם עשוי להיות די מסובך, אך אולי קל יותר כלכלית. מעבר למוסד עשוי להיות פחות יקר מדיור מוגן, אך מספר לא מבוטל של מבוגרים מעדיפים את הדיורים המוגנים, כנראה במחשבה שהם יותר "חופשיים" ואולי גם מציעים יותר פעילויות.
עם זאת, עלינו להביא בחשבון כי לאוכלוסייה מבוגרת די גדולה אין בהכרח את מלוא המשאבים הכלכליים לעשות צעד זה גם אם רבים מהם אינם מעוניינים לעבור למסגרת מוסדית. משמעות הדבר שעל המדינה לפעול למצב של צמצום המשאבים הכלכליים שיידרשו כדי לעשות את הצעד של המעבר לדיור מוגן, דהיינו "הקמת" דיורים מוגנים זולים יותר.
לחלק מהאוכלוסייה המבוגרת אין משאבים לדיון מוגן, אך רבים מהם לא מעוניינים במסגרת מוסדית. על המדינה לפעול לצמצום המשאבים הנדרשים למעבר לדיור מוגן
נשאלת השאלה מה השיקולים המשפיעים על החלטות למעבר כזה, כשמקבלי החלטות אלו נדרשים למשאבים כספיים משמעותיים. החלטתי לבחון את התופעה באמצעות ראיונות עם ששה זוגות שונים שהחליטו בכיוון זה.
ששת הזוגות, שכולם נמנים על אוכלוסייה ברמה תרבותית ומקצועית גבוהה, הציגו בפניי את הסוגיות שנשקלו והשפיעו על החלטתם.
רצון לחיות בקרבת הילדים
הזוג הראשון, שניהם אנשי אקדמיה בתפקידים בכירים, משפחה עם ארבעה ילדים המצויים ביחסי משפחה קרובים ומסייעים להורים בעת הצורך.
אחת הסיבות המרכזיות להחלטתם הייתה הרצון לחיות בקרבה רבה יותר אל הילדים והנכדים. תחושה זו התחזקה במיוחד בעת הסגר הראשון בתקופת הקורונה. בהתאם, הם נרשמו לאחד הדיורים המוגנים היוקרתיים בסמוך למגורי הילדים, רכשו דירה נאה והרגישו כי עשו את הצעד הנכון.
עם זאת, בעקבות הסגרים שהוטלו עליהם בקורונה, לא התאפשר אפילו לילדים להגיע. האישה ביטאה את תחושתם במילים: "אני מרגישה מאד בודדה". לאחר מכן כבר שונו ההנחיות וכיום הם מרוצים מהחלטתם, אך בשיחות עימם עולה התהייה: האם לא היינו יכולים להסתדר אחרת?
ירידה קוגניטיבית
הזוגות השני והשלישי היו חברים שעבדו בתפקידים בכירים בהייטק, ובנות זוגן עבדו במערכת הבריאות. הקושי שם נבע לא רק מהמרחק מהילדים, אלא לצערנו גם מכך שהחלה ירידה קוגניטיבית אצל בנות הזוג.
ההתמודדות גברה והקשתה ולכן הילדים השפיעו על ההורים לעבור לדיור מוגן בקרבה למקום מגוריהם. לאחר התלבטויות הם החליטו ועשו זאת. כיום המצב הולך ומחמיר אצל בנות הזוג, עד כדי כך שהיה צורך להעבירן למתחם מתאים.
מחד יש הרגשה אצל בני הזוג כי בחרו את המהלך המתאים, כי השארות בגפם בבית הייתה התמודדות קשה מאוד מבחינתם, אך מאידך עולה כל פעם השאלה: אולי בבית הירידה הקוגניטיבית לא הייתה כל כך מהירה?
מחד הם מרגישים שבחרו נכון במעבר לדיור מוגן, כי השארות בגפם בבית הייתה התמודדות קשה מאוד מבחינתם, אך מאידך עולה כל פעם השאלה: אולי בבית הירידה הקוגניטיבית לא הייתה כל כך מהירה?
החמרה במצב הבריאותי
הזוג הרביעי, חברים קרובים כבר הרבה שנים, שניהם אנשי אקדמיה בדרגה גבוהה ועם ילדים שכל העת מצויים עימם בקשר. הם גרו בדירה גדולה ונוחה, אך במרחק ממגורי הילדים.
הדברים התנהלו פחות או יותר כשורה, אולם אצל הבעל, ניצול שואה ולא בריא, חלה החמרה משמעותית במצב הבריאותי. שוב החל לחץ מצד הילדים לעבור להתגורר קרוב אליהם כדי שיוכלו בקלות לסייע בעת הצורך.
כאן התהליך לקח הרבה יותר זמן, הבעל התנגד ורצה להישאר בביתו על אף הקושי. זה נמשך עוד מספר שבועות, אבל עם החמרת המצב כנראה שלא הייתה ברירה. הילדים מצאו להם מקום נעים מבחינתם וקרוב אליהם.
בסופו של דבר הם עברו לדיור המוגן. דירתם אמנם קטנה יחסית אך עם גינה קטנה ובריכה קטנה ולבסוף התרגלו והם מרוצים מכך. את דירתם הקודמת עדיין לא מכרו. כששואלים אותם על ההחלטה, האישה חושבת שזו הייתה ההחלטה הנכונה אולם החבר אמביוולנטי והיה שמח לחזור למקום מגוריו הקודם.
נפילה שהצריכה נוכחות מטפלת בבית
הזוג החמישי, בו הבעל אחד הבכירים בהייטק, מתגוררים לא רחוק מהילדים והכל היה כשורה, עד אשר אשתו נפלה עם שברים קשים, והחל תהליך מאד ממושך של טיפולים שלא כולם הצליחו.
הדבר גרם לצורך להכניס מטפלת אל הבית שלא תמיד היו מרוצים ממנה. הילדים ניסו לסייע ככל שיכלו, אולם מצבה של האם הפך קשה יותר ויותר, הן פיזית והן קוגניטיבית.
היו התלבטויות רבות כיצד להתמודד והיה ברור שחייבים למצוא פתרון שיאפשר לבעל להמשיך בעבודתו, כאשר הילדים מסייעים ככל שעלה בידם. אולם ככל שחלף הזמן נראה היה שאין ברירה וצריך לעבור למוסד או לדיור מוגן, בו תקבל האם טיפול קבוע בהתאם לצרכיה. ואכן זו הייתה ההחלטה. הם מצאו מקום שמצא חן בעיניהם ובקרבת בני המשפחה ועברו לשם.
היה ברור שחייבים למצוא פתרון שיאפשר לבעל להמשיך בעבודתו, כשהילדים מסייעים ככל שניתן. אולם ככל שחלף הזמן נראה היה שאין ברירה וצריך לעבור למוסד או לדיור מוגן, בו תקבל האם טיפול קבוע בהתאם לצרכיה
הנתונים מראיונות אלו משקפים מחד חלק מהקשיים שחוות אוכלוסיות מבוגרות וההחלטות שעליהן לעשות במטרה להתמודד עם המצבים השונים. מאידך, החלטות מעין אלו אינן פשוטות מבחינות רבות. אוכלוסייה זו זקוקה הן למשאבים כספיים משמעותיים והן לתמיכה של בני משפחה, כמו גם הצלחה במציאת המקום המתאים ביותר לשינוי מגורים כזה.
חשוב לדעת כי קיימת אוכלוסייה גדולה דומה שלא עומדים לרשותה משאבים כלכליים המאפשרים לעשות צעד זה. חשוב אם כן לספק מענה גם לאוכלוסיות שמשאביהן מצומצמים, דהיינו הקמת דיורים מוגנים שהכניסה אליהם אינה יקרה כפי שהיא כיום, אך מסוגלים לענות לצרכים של האוכלוסיות הנדרשות. נראה כי הצורך מחלחל ומתחילה גישה כזו, אולם ייקח כנראה זמן עד שהדברים יתאפשרו.
פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה,
אנא צרו קשר.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם