לפני 150 שנה קמה התנועה הפמיניסטית ונאבקה על זכותן של נשים להיות אחראיות על חייהן – להצביע בבחירות, לרשת את רכוש משפחתן, להעיד במשפט ולהחליט מה יקרה בגופן.
פסיקת בית המשפט הפדרלי מבטלת את הפסיקה "רו נגד וויד", פסיקה מובנת מאליה מלפני כ-50 שנה, האומרת שזכותה של האישה על גופה ואל לאף אדם להתערב בכך. המשמעות של הפסיקה הניכחית רחבה יותר, כי לאחר שבית המשפט ביטל את זכותה של האישה על גופה הוא עשוי להמשיך ולבטל הישגים פמיניסטיים וקוויריים נוספים.
המשמעות של הפסיקה הנוכחית רחבה יותר, כי לאחר שבית המשפט ביטל את זכותה של האישה על גופה הוא עשוי להמשיך ולבטל הישגים פמיניסטיים וקוויריים נוספים
קצת רקע היסטורי. התנועה הפמיניסטית למאבק לשוויון במעמד הנשים החלה להתפתח לפני כ-200-150 שנה. ההתפתחות קרתה פחות או יותר במקביל בצרפת, ארה"ב ובריטניה ובהמשך במדינות נוספות.
את התנועה הובילו נשים, אך היו גם גברים הוגי דעות שהבינו כי יש עיוות ביחס לנשים וכתבו מניפסטים חשובים. למשל ג'ון סטיוארט מיל שכתב את The Subjection of Women או בתרגום לעברית "שעבוד האישה", בו הציג השוואה בין מצבן של הנשים למצבם של עבדים.
אפשר לקצר את היחס לנשים למספר מרכיבים מרכזיים: היחס לנשים הניח כי הן אינן בוגרות קוגניטיבית ומנטלית, כלומר הן כמו ילדים, דעתן קלה, הן לא בשלות, ולכן לא מסוגלות להחליט בנושאים חשובים ומהותיים.
כתוצאה מכן נשים לא יכולות היו ללכת לבד ברחוב והן נזקקו לגבר מלווה; עדותן לא נחשבה בבית משפט ולכן גבר העיד מטעמן, או ששמעו אותן בלי שנחשבה; הן לא יכלו לרשת את הרכוש שאביהן הוריש להן, ורכושן עבר לבני זוגן הפורמליים, או לגבר ממשפחתן (בן, אח או דוד); הן לא היו בשלות להחליט על מצבן הנפשי ולכן נשים סוררות אושפזו בכפיה על ידי גברים; והן כמובן לא היו רשאיות להחליט על גופן – הריונות, טיפולים רפואיים והפלות – כל אלו היו בשליטתם המלאה של הגברים או של נשים מבוגרות ובעלות מעמד שפעלו בשם הפטריארכיה הגברית.
אפשר לקצר את היחס לנשים למספר מרכיבים מרכזיים: היחס לנשים הניח כי הן אינן בוגרות קוגניטיבית ומנטלית, כלומר הן כמו ילדים, דעתן קלה, הן לא בשלות, ולכן לא מסוגלות להחליט בנושאים חשובים ומהותיים
ואם נדמה שתיארתי את העולם ב"סיפורה של שפחה", הספר שהפך לסדרה ב-HBO – זה לא במקרה, כי מרגרט אטווד הקנדית הסתכלה על השמרנות הפוריטנית (אוונגליסטים וזרמים נוספים) בארה"ב והבינה, כי באותה מידה שבשורת הפמיניזם יצאה מהאומה האמריקאית, משם היא גם יכולה לחזור לאחור.
היא תיארה עולם דיסטופי בו נשים מאבדות את כל הזכויות שהשיגו. אינן רשאיות ללכת ברחוב לבד, אלא רק בזוגות; אינן רשאיות להחזיק רכוש, אינן אחראיות על מצבן הנפשי ובוודאי שאינן אחראיות על גופן. הרחם של הנשים הפוריות ביניהן הופך לבית חרושת לייצור צאצאים למעמד הגברי השולט ולכאורה גם לאותן נשים בעלות השפעה.
הסופרג'יסטיות בסוף המאה ה-19 הבינו, ששינוי צריך להתחיל בפרלמנט. לכן נאבקו על זכות הבחירה. משהצליחו הנשים לקבל את הזכות לבחור (ולעיתים רחוקות גם להיבחר) הן הצליחו להביא לשינויים הדרגתיים בעיוותים שהוצגו כאן ובעיוותים נוספים, אם כי עדיין נשארה עבודה רבה כדי להביא את הנשים למעמד שווה לגברים. הפסיקה רו נגד וויד משנת 1973 קבעה כי חוקי מדינה מקומיים האוסרים הפלות אינם חוקתיים.
בארה"ב שולטת הגישה הנוצרית הדתית, לפיה מרגע הפריית הביצית יש לעובר חיים. היהדות אינן דוגלת בגישה זו אלא בהדרגתיות החיים, כלומר בתחילת הדרך לא מדובר בעובר, וככל שההיריון מתקדם החיים מתפתחים.
אולי כדאי להבהיר: גופה של אשה הוא רק שלה, גם אם יש בקרבה ביצית שהופרתה, או עובר בן מספר שבועות. אין לאף אדם זכות להתערב בגופה, בדיוק כפי שלאף אדם אין זכות להתערב בגופו של גבר. הפלה היא אירוע טראומטי, אם זו הפלה טבעית או הפסקה יזומה, אם מתוך אילוץ או מתוך בחירה, בכל המקרים מדובר באירוע קשה וטראומטי גם בלי וועדות ובתי משפט שיושבים בהן גברים.
שתי הגישות (הנוצרית בוודאי, אך גם היהודית) מפקיעות מנשים את ההחלטה על גופן, תוך התייחסות אליהן כאל רחם מהלך והעדפת ביצית שהופרתה או עובר – לפני חייה, שלומה, בריאותה ויציבותה של אישה
מעניין מה היה קורה לו היו מחילים על הגברים הבועלים את העונשים שסופגות נשים על הריון לא רצוי:
- עונש כלכלי – קנס כספי כבד (בסכום עלות גידולו של ילד עד גיל 20).
- השפלה ונידוי חברתי – הוצאתם מן החברה בטענה שהם מופקרים.
- מגבלת תנועה תוך אחריות טיפולית – אותה אחריות שמוטלת על הנשים ומצמצמת את יכולתן להתפתח וללמוד, לעסוק במקצועות שהן רוצות ולצאת לבלות.
האם גם אז היו מונעים את ההפלות מנשים, או שאז היו מחייבים אותן לבצע הפלה גם נגד רצונן?
זכות ההפלה היא חלק מזכותה של האישה על גופה. וככל שהאישה מוחלשת יותר – קל יותר לגזול ממנה את הזכות על גופה, לפגוע באוטונומיה הגופנית של במעשה הבעילה (אם היא נאנסת) ואח"כ לפגוע באוטונומיה שלה באיסור ההפלה.
נשים מוחלשות יולדות ילדים מוחלשים שאיש לא רוצה לגדל אותם והמדינה לא רוצה לטפל בהם. נשים חזקות יודעות לדרוש את מה שמגיע להן, אם כי גם הן יאלצו להילחם בעזרת כסף או קשרים על זכותן הבלעדית לגופן.
היפנים מציבים בבתי הקברות פינה עם פסלים לתינוקות שלא נולדו במקום קבר. האמהות מטפלות בפסלים, מלבישות אותם ומביאות להם תקרובת פולחנית כפי שעושים בקבר. כך מבינים היפנים את הקשר הקיים בין אישה לעוברה.
אל תשאלו נשים על ההפלה שלהן, נשים רבות סוחבות אחת או רבות, וכל אחת מהן שומרת מקום בלב להפלה שלה ולא משנה הסיבה בגללה היא עברה אותה. באותה מידה גם אל תתערבו בנסיבות שהביאו אותה לעבור אותה. אולי היה זה אונס או גילוי עריות, אירוע מקרי או אקראי, גבר אלים או זוגיות הרסנית, מצוקה כלכלית או רגשית, סיבות בריאותיות לה או לעובר ועוד, כי לכל הפלה יש שם וסיבה משלה.
התערבות בהחלטה כל כך אישית ואינטימית היא אירוע בוטה, גס ולא מכבד את גופה ונפשה של הזולת. האירוע משאיר צלקת, ההתערבות משאירה צלקת קשה יותר, אם תשמעו נשים מספרות (מרצונן!) על ההפלות שלהן, שימו לב למשקל הרב שיש בזיכרונן להתערבות חיצונית בהחלטה.
התערבות בהחלטה כה אישית ואינטימית היא אירוע בוטה, גס ולא מכבד את גופה ונפשה של הזולת. האירוע משאיר צלקת. ההתערבות משאירה צלקת קשה יותר
על פי הגישה השמרנית המקובלת במדינות רבות בעולם, קיימת למחוקקים ולבית המשפט הזכות להתערב ברחמן של הנשים. גישה זו אינה רואה בנשים יצורים עצמאיים ולתפיסתה, לביצית מופרית זכויות רבות מאשר לנערה או אישה בוגרת. פסיקתו הדרמטית של בית המשפט הפדרלי בארה"ב מאותתת לעולם כולו, ובעיקר למדינות המערב הליברלי, כי ניתן לחזור למדיניות שלילת הזכויות מנשים שהיתה מקובלת גם במערב עד סוף המאה ה-19.
פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה,
אנא צרו קשר.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם