תודה על האבחנות הביקורתיות.
— לא ברור מה הצעדים המעשיים הספציפיים שיביאו שינוי ביטחוני בקרוב ממש, ו/או שינוי מנהיגותי ושינוי בקבלת ההחלטות בישראל בעת חירום – תוך שבועות, לפני התדרדרות וקריסות.
כמה נקודות נוספות:

1. אין אסטרטגיה? א) יש רעיון לאומני-משיחי מוביל מאחורי העדר אסטרטגיה מוצהרת – כיבוש לקראת סיפוח וטרנספר, המתנה לקריסת משטרים ערביים (פלסטיניים ואחרים), שימוש בכוח תחת מטריה גרעינית לשלוט בטריטוריה ולהחליש אויבים. ב) הרעיון הבלתי מוצהר הזה (עד לאחרונה), משובש (1) בגלל אירן גדולה, אגרסיבית, גרעינית עם זרועות חזקות מבוזרות, חימוש מתקדם וכו, (2) כי אינו תקף בשליטה של 7 מיליון יהודים על 7 מיליון ערבים בין הנהר לים, (3) כי לא ניתן ליישמו כשרוב העם רוצה חיים נורמליים ושגשוג ולא שיעבוד למלחמה ופשיזם.
—למרות המיקוד באסטרטגיה ובמנהיגים, יש בעיה קשה ביכולת לרתום את העם להאמין בתפיסת שלח.

2. ברית ציר אסטרטגי (והסכמים) כפיתרון? א) קשה מאוד לייצר תמיכה פנימית לויתורים שנחוצים, לשינוי האתוס וגם לאמון ציבורי ביציבות ברית כזו (גם אם ישראל תטען שהיא יכולה להישאר חזקה גם לבדה).
— איך עוברים מ"עם לבדד" ל"הסתמכות על ביטחון משותף" תוך כדי משבר וטראומה של חוסר ביטחון?
ב) יש חשש שניסיון (חוזר) להקמת ציר כזה יביא לתגובת נגד אגרסיבית של ציר אירן רוסיה סין. בהתאם, יותר סביר שהסכם גדול בהרבה של סין רוסיה וארה"ב לגבי טאיוון ו/או אוקראינה יכול לאפשר גם ייצוב ציר אזורי, בהסכמת אירן. כרגע רוסיה, סין ואירן, יחד עם צפון קוריאה, רואות פילוג וחולשה ממסדית בארה"ב, מה שיזמין בינתיים עוד אגרסיביות, לא מרחב להסדרה. האם עליית טראמפ תשנה זאת?
לא בטוח שציר אופטימלי, גם אם היה קם, היה יוצר don't אפקטיבי.

3. הזדמנויות על בסיס שינוי פנים ישראלי?
חסרה הנהגה פוליטית חזקה שתוכל להקים קואליציה רחבה שתיישם שינויים גדולים מהר.
לא ברור אם יש מנהיגים המסוגלים להביא לחילופי שלטון עכשיו, לקדם חוקה דמוקרטית חדשה, וגם למכור ולבנות בשטח הסדרה אזורית ולמול הפלסטינים. האם ניתן לייצר קואליציה סביב מטרות פוליטיות שאפתניות לאזור שישנו גם את ישראל? (אולי אם שלום יאפשר לחרדים להשתמט?) ואותה הנהגה תצטרך גם לפעול לניקוי המוסדות מפשיזם ושחיתות מהר, ולהתמודד עם הפונדמנטליסטים מהזרמים השונים.
—-מה ההסתברות להקים קואליציה חזקה עם הנהגה אמיצה?

4. ישנן הנחות בעייתיות מאחורי הטיעונים: (א) שישראל יכולה להתאושש ממשבר פשיסטי ולהביא לחילופי שלטון בבחירות, בזמן, ללא קריסה פנימית. (ב) שהפלסטינים יכולים להקים שלטון יציב לאחר אבו מאזן, שמעוניין בדו-קיום ולא שיפול יחד עם ירדן לידי ציר אירן. (ג) שלארה"ב יש את המשאבים הפוליטיים מדיניים ואחרים לבנות מערך מורכב באזור לנהל אותו לאורך שנים תחת איומים/תחרות/חתרנות, ד) שכדור השלג של בידוד וגינוי מדיני, סנקציות משפטיות, ספקות לגבי לגיטימיות ישראל ומעשיה, שינוי נרטיב יכול להעצר מהר, בפרט אם כוחות גדולים ממנפים אותו.

4) למרות הכתוב, קיימת הבנה בקרב חלק מבכירי הביטחון בישראל לגבי ההיבטים הרחבים.
אבל, א) השיתוק והשתיקה משקפים חוסר לגיטימציה לדיון, ב) תרבות נטולת יושרה, ג) מחסור במקצועיות ובאנשים שחושבים אסטרטגית ומערכתית, ד) קושי יצירתי למצוא פתרונות, גם אם היו תנאים פנימיים אידיאליים; בהתחשב במציאות הגלובלית והאזורית והפנים ישראלית.
כמו כן, המשאבים מוגבלים, הקצר בישראליות הוא עמוק וקשה לפתרון, וקשה לשנות כשפונדמנטליסטים רבים מחפשים לחבל במערכת ועוסקים באמונה ופחות במגבלות המציאות ברציונליות.