יומיים לפני פרסום המאמר הזה, ב-11 באוגוסט, ד"ר רינה ענתי (שכתבות מפרי עטה מתפרסמות גם כאן מעת לעת) פרסמה בפייסבוק בו הופיעה הפסקה הבאה:
"14 ח"כים של הימין הלאומני הרדיקלי הם אומנם רק כחמישית מחברי הקואליציה (32 ח"כים לליכוד, 18 ח"כים של המפלגות החרדיות), אבל אין לטעות, מדיניות הקואליציה היא מדיניות הימין הלאומני הרדיקלי והאלים, זה שמתאפשר באמצעות קואליציה בה כל גורם מקבל את מלוא תאוותו בידו: הליכוד קיבל שליטה מלאה על המנגנון הציבורי – ג'ובים לכל עבריין ובני משפחתו המורחבת, החרדים מקבלים כסף כמעט ללא הגבלה ושליטה מלאה על הציבור שלהם ולכן, אפקטיבית מי ששולט בממשלה אלה 14 הח"כים של הימין הלאומני הרדיקלי והאג'נדה שלהם הפכה להיות האג'נדה הרשמית של מדינת ישראל. הם קיבלו לידיהם לא רק כוח רב מדי, שאינו פרופורציונלי לחלקם באוכלוסיה, אלא הם קיבלו לידם אפשרות לבצע מדיניות שרוב הציבור מתנגד לה – ואין מדובר רק בהפקרת החטופים אלא במדיניות אפרטהייד דה פקטו."
משום מה נראה לי שהכותב הנכבד קרא את הפוסט הזה והרחיב אותו למאמר, לכשעצמו מנומק כראוי וכתוב היטב, אבל קשה להתעלם מהזהות בין הכתובים, כשהמאמר שבכאן למעשה מבטא בדיוק את הכתוב בפוסט המצוטט לעיל, שקדם לו בזמן.
מן הראוי היה לכתב הנכבד לתת לרינה ענתי את הקרדיט הראוי לה עבור אבחנתה החריפה של שלשת מערכות השלטון הנפרדות במדינה והנהגתה בידי הפלג המשיחי ההזוי מבין השלשה. אין כל רע בהסתמכות על כתביהם ורעיונותיהם של אחרים, ענקי תרבות רבים רואים לעצמם זכות לעמוד על כתפי ענקים שקדמו להם, בכל תחום. על אחת כמה וכמה כשמדובר בפרשן בעיתונות המקומית.