באיזו אלגנטיות דילגת מעל תפקידם של הסכמי אוסלו עצמם בהכחדת ה"תקווה".
אבל לעניין עצמו:
"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" – איכשהו אנשים מתעלמים מה"כאילו".
די לראות את הפירמידות והאובליסק המצריים במשכן הישועים והבונים החופשיים המכונה "בית המשפט העליון" בירושלים, כדי לראות שזה כאילו.
המושכים בחוטים מספרים לעם הנבחר על יציאתו לחירות כדי שיוכלו להמשיך לשעבד אותו.

המלחמות הן אמצעי של הוותיקן, הבנקאים הבינלאומיים והקומפלקס התעשייתי-צבאי – שמאחוריהם שושלות אצולה וממון רב-דוריות, להביא רווחים ולקדם אג'נדה פסיכופטית-גלובליסטית. הגורמים האלה עומדים מאחורי הממשלות של המדינות השונות (לפחות רובן, ודאי של תאגיד מדינת ישראל), כולל אלה ה"נבחרות".
הם מומחים בפילוג העם ופיצולו לשני צדדים ניצים ("ימין וסמול – הפרד ומשול") ולגרום לך לחשוב שאוהבי העם, הארץ והמסורת הם אויבייך.

"הפלסטינים" הומצאו כדי למנוע שיגשוג, עצמאות ושלום מעם-ישראל בארצו.
כל ה-Raison d'être שלהם הוא שלילת הישות היהודית בארץ-ישראל. לכן "…לצד הפלסטינים בשלום" זהו אוקסימורון.
הבונה החופשי הרברט סמואל (בן אצולה, קרוב משפחה של רוטשילד ומונטפיורי) מינה את הבונה החופשי אמין אל-חוסייני (ממשפחת אצולה מקומית) למופתי, למרות שלא היה איש דת, כדי להצית את המלחמות (כידוע – לאחר-מכן הוא גם שיתף פעולה עם הנאצים).
רבים מה"פלסטינים" הובאו לשם-כך מרחבי העולם הערבי והמוסלמי, בנוסף לאלה שהגיעו בעקבות הציונות כמהגרי עבודה.
המושג "העם הפלסטיני" הומצא רק ב-1964 ע"י הסובייטים – שהקימו את אש"פ, בראשותו של ערפאת – שאימו היתה ממשפחתו של המופתי.

מי שמנהל את המלחמה הזאת זה לא "אנחנו" (לא מ"ימין" ולא מ"שמאל"), וזהו הדבר הראשון שצריך להבין כדי למצוא את הדרך לצאת מהמילכוד הזה.

האם לא הגיע הזמן למערכת שעסוקה כל כולה בהגנה מפני אויבינו המפלצתיים?

עם כל השאר נסתדר ונלמד לאט לאט לבנות מערכות טובות.אך ההתעסקות בעצמנו גורמת להחלשה מול אויבינו המסוכנים כל כך.

הלא כך?

כתיבה בסגנון אקדמי ועיתונאי שמסקרת יפה את העובדות הכרוכות בשבר המערכתי, אבל כושלת באופן מעורר גיחוך במסקנותיה. הכותב מתבטא כאילו ההנהגה של מדינת ישראל מתנהגת בצורה נורמלית או ממלכתית. ודי לחכימא.