הזיכרון הראשון שלי ממלחמת השחרור ב-1948 היה הרסיס שחדר לביתנו. גרנו אז בבניין בשכונת מקור ברוך בצפון העיר. במשך היום ישבנו בחדר המדרגות ובלילות הצטופפו בדירתנו בקומה הראשונה, גם הדיירים שירדו מדירות הקומה השנייה. ביניהם היה גם הילד חיים בראון, מי שלימים ייסד והיה המו"ל של העיתון גלובס.

מנבי סמואל, הגבעה הצופה מצפון על ירושלים, הפגיז הלגיון הירדני את האזור שבו גרנו, ופגזים נפלו בקרבת הבית שלנו. באחד הלילות חדר לדירה רסיס דרך התריס של חדר האורחים, סנטימטרים ספורים מעל המיטה בה ישן אחד האחים שלי. משם ניתז הרסיס לעבר הקיר הניצב ופגע בו ממש מעל מיטה שבה שכב אח שני, ומשם זחל על הרצפה עד שנעצר סמוך למזרן, עליו ישנתי אני.

פרופ' יורם פרי הוא סוציולוג פוליטי, היה בעבר יועץ פוליטי של יצחק רבין, וכיום פרופסור אמריטוס מאוניברסיטת UMD בארה"ב. בין פרסומיו הרבים היה גם הספר רצח רבין ומלחמת התרבות בישראל.

מאז התחילה המתקפה מאיראן נראה שהזמן עמד מלכת. אני כותב שורות אלו ביום שלישי, חמישה ימים לאחר שהחלה מלחמת ישראל-איראן (הראשונה?) ונראה שנצח עבר מאז הלילה של יום שישי.

הרהרתי על תחושה זו בעודי מבלה עם משפחתי היקרה בממ"ד. על מנת לשעשע את בני המשפחה העייפים, העליתי באוב את זיכרונותיי מהפעם הראשונה שבה חוויתי נפילות של טילים בליסטיים בארץ הקודש.

פרופ׳ אלון קורנגרין הוא ביופיזיקאי. ראש המרכז לחקר המוח של אוניברסיטת בר-אילן. אב מודאג, בעל צייתן, מדען משוטט, רץ איטי, צלם חובב, קורא נלהב, חצי-חנון, אנטרופאי ראשי, עצלן כושל.

בזמן שמגויסים דוברים, מונפקים צווי איסור פרסום ועוצרים את שידורי אלגז'ירה – הציבור לא מחכה למהדורת שמונה, לא תלוי בעדכונים רשמיים ולא נשמע להוראות סינון. הוא מצלם, עורך, שולח ומפיץ – והכול בזמן אמת.

כל אזרח הפך מזמן לכתב חדשות עצמאי, חלקו עם קהל של מאות או אלפי עוקבים, וכל קבוצת וואטסאפ הפכה לחדר חדשות.

אופיר שפיגל מנהל משרד יחסי ציבור – אופיר שפיגל תקשורת וקשרי ממשל http://www.ofirpr.co.il, מרצה לתקשורת באוניברסיטת חיפה ובמסגרות שונות, בעברו עוזר פרלמנטרי, דובר וועדה בכנסת ומשמש כיועץ תקשורת לארגונים שונים במגזר הפרטי והציבורי.