קווי 67 זה מונח פנים-ישראלי. אנחנו המצאנו אותו, ואנחנו דנים עליו בינינו לבין עצמנו. אבל מבחינת הפלסטינים אין שום משמעות למונח הזה. כאשר הם אומרים "כיבוש" הם מתכוונים ל-48. ליפו "הכבושה" ועכו וחיפה. הם גם לא מסתירים זאת – אנחנו אלו שמתעקשים לא לשמוע.
גם המונח "שתי מדינות" נתפס מאוד שונה בין הישראלים והפלסטינים. עבור הישראלים, מדובר במדינה אחת לפלסטינים ומדינה שנייה ליהודים. עבור הפלסטינים, מדובר במדינה אחת לפלסטינים, ומדינה שנייה של כל-אזרחיה ודו-לאומית (רובם גם ידרשו את "זכות השיבה" של כמה מיליוני פלסטינים). אבל אין אף פלסטיני עלי אדמות שיסכים לטענה, שיהודים מגיעה מדינה לאומית אתנית משלהם בקווים כלשהם.
דרך אגב, הנה שאלה למתקדמים: אם "מדינה פלסטינית" תכלול פינוי של מיליון וחצי יהודים מערבה, ותהיה מדינה עם 100% ערבים, אזי "מדינה יהודית" צריכה לכלול פינוי בהיקף דומה של ערבים מזרחה, ולהיות 100% יהודית. אם נפרדים אז נפרדים, לא? למה מדינה ערבית חייבת להיות רק ערבית, ומדינה יהודית חייבת לכלול 20% ערבים?
ולכן אין פתרון לסכסוך הישראלי פלסטיני, שיהיה מקובל על שני הצדדים. אין פתרון כזה ביי דפיניישן: הרי יצירת העם הפלסטיני, האתוס המכונן שלו, זה ההתנגדות לתנועה הציונית. אבל זה לא משהו חדש בהיסטוריה. רוב הסכסוכים במשך ההיסטוריה לא נפתרו בדרכי שלום, אלא בכך שהצד החזק כפה את דעתו על הצד החלש, הכריח אותו לקבל את הפתרון – וגם השתמש באלימות אם צריך – ולטווח הארוך הצד החלש למד לקבל זאת. זה בדיוק גם מה שצריך לקרות אצלנו. הרדיפה הזאת אחרי פתרון "מוסכם" רק מעודדת אותם להמשיך להתנגד לישראל.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם