המאבק על עתיד הדמוקרטיה לא מתנהל רק בפרלמנטים, אלא גם בקוד, באלגוריתמים ואפילו במאגרי המידע. דווקא בעידן שבו הטכנולוגיה נתפסת כאיום, היא יכולה להפוך להזדמנות לייצב את אי-האמון במערכות המדינה, להגביר שקיפות ולקדם אכיפה אפקטיבית ואחראית.

*  *  *

הדיון הציבורי שמתעורר לעיתים קרובות במדינות מערביות סביב יוזמות ממשלתיות להגבלת תכנים "מסיתים" ברשתות החברתיות, ממחיש מספר דילמות: כיצד מאזנים בין הגנה על הציבור לבין חופש הביטוי? כיצד נלחמים בפייק ניוז מבלי להפעיל מכבשי צנזורה דרקוניים? ואיך ניתן לשמור על עקרונות הדמוקרטיה בצל הסכנות הרבות לפגיעה בה באמצעים טכנולוגיים?

ניצב בדימוס בועז גלעד הוא בכיר לשעבר בשב"כ ובמשטרה, יזם ואיש עסקים, חוקר במכון לחקר הביטחון האישי והחוסן הקהילתי במכללה האקדמית גליל מערבי וחוקר במכון למדיניות נגד טרור באוניברסיטת רייכמן.

יתכן מאוד שבשנים הקרובות הטיפול הכושל של ממשלת ישראל ב"קמפיין הרעב" בעזה, יהפוך ל"קייס סטאדי" בבתי הספר לתקשורת, אשר כותרתו תהיה: "איך לא לנהל משבר תקשורתי בעת מלחמה".

נסו לחשוב על מותג או חברה מסחרית גדולה, שהיו מגיבים לכל תלונה או ביקורת באגרסיביות, בהכחשה או בזלזול. האם זו הייתה חברה או מותג שהציבור היה ממשיך להאמין בהם? להאמין להם? התשובה ברורה. וכפי שחברה, ארגון ואפילו חנות מכולת, לא יכולים להרשות לעצמם להתנהל בצורה שתוקפת והודפת כל טענה באופן עקבי – כך גם מדינה או ממשלה.

עמיחי זבולוני הוא יועץ תקשורת ואסטרטגיה, מומחה בניהול קמפיינים, מערכי יחסי ציבור וניהול משברים. לאורך השנים ליווה את הגופים הגדולים במשק הישראלי דוגמת אגד, בנק מזרחי טפחות, פירמת עורכי הדין הרצוג פוקס נאמן, התאחדות הסטודנטים הארצית ועוד.

עד עצם כתיבת שורות אלה, ימים אחדים בלבד לאחר פרסום פוסט קצרצר שכתבתי, 14 מילים בלבד: "מזוויע, מצער, מכאיב ומצמרר לומר זאת אבל ישראל מבצעת ברצועת עזה פשע נגד האנושיות", הודיעו לי שלושה חברים שהם מנתקים אתי את הקשר.

כשאני חושב על המחירים הכבדים של המלחמה הארורה, הארוכה, העתידה להימשך לאין קץ, אני חושב גם על המחיר הנמוך הזה ביחס למה שאנחנו משלמים במהלכה, ובכל זאת – עצוב לי. עם זאת – עם כל הכאב והעצב, אני לא חוזר בי מהדברים שכתבתי וגרמו לנתק הזה.

אברהם שרון, יליד 1952, אב לשלושה וסב לארבעה (בכפוף לתוספות). חבר קיבוץ רשפים. מחזיק אצבעות למקום הזה, שבו, כמאמר המשורר, "מפרפרים חיינו", ומדי לילה מוצא עצמו כוסס את ציפורניהן בחשש, בדאגה, בחרדה. לא דברן גדול, אפילו לא קטן, אבל באחרונה קשה לו לשתוק. גם אם דבריו לא ישברו שתיקה הוא מקווה כי, לכל הפחות, הם יסדקו את חומתה.