נאום ההתפטרות של תריזה מיי ייזכר כאחת ההצלחות הבודדות שלה כראשת ממשלת בריטניה.
ביום שמש ברחוב דאונינג, קולה נשבר כמה פעמים במהלך נאום רהוט אך שקרי והיא עזבה את הדוכן בדמעות. זו היתה אחת הפעמים הבודדות, שבהן הפגינה רגש כלשהו. לפחות עכשיו התברר שהשמועה שמדובר ברובוט – מייבוט – חסרת בסיס.
מעבר לכך, הכהונה של מיי, שתבוא אל קיצה העגום והצפוי ביולי, אחרי שיחל תהליך בחירת מחליף מטעם המפלגה השמרנית בעוד שבועיים, היתה כישלון חרוץ, והיא תיזכר בהיסטוריה הבריטית כאחד מראשי הממשלה הגרועים ביותר.
אם כי, היא לא תצליח להדיח מראש הרשימה את קודמה, דיוויד קמרון, שפילס את דרכה לדאונינג 10 במחיר הטלת בריטניה למשבר הגדול ביותר מאז מלחמת העולם השנייה, איום על האחדות הבריטית ואיום נוסף על עתיד המפלגה השמרנית, אחרי ששלח את המצביעים למשאל עם בנושא הברקזיט.
מיי היא ראש הממשלה השמרני הרביעי ברציפות – אחרי מרגרט ת'אצ'ר, ג'ון מייג'ור וקמרון – שמודח בשל השאלה האירופאית. הנושא הזה – יחסי בריטניה ואירופה – ימשיך להטריד את המערכת הפוליטית גם בשנים הבאות, הרבה אחרי שבריטניה תפרוש או תישאר באיחוד האירופי.
לאף אחת משתי האופציות אין רוב ברור בקרב הציבור, ומשאל העם שנועד להסיר את השאלה הזו מסדר היום הציבורי ולפתור את המפלגה השמרנית מאיום המפלגות הימניות יותר, רק החריף את הבעיה.
הנושא הבוער הוא לא רק ברקזיט, אלא ההבטחה שהופרה בעיני המצביעים בעד העזיבה. הזעם הזה, נגד חברי הפרלמנט – האליטות, כביכול, שמסרבות לבצע את "רצון העם" – יזין שנים ארוכות של חוסר שקט חברתי ופוליטי.
מיי תישכח במהירות שיא. בסוף השבוע יעסקו באישיותה הבעייתית, חוסר יכולתה להתפשר, ליצור חברויות, לנהל משא ומתן או לנהל מערכת בחירות. היא היתה שרת פנים יעילה שנתפסה כישרה, אבל המעבר לדאוניג 10 היה מעבר לכוחותיה. היא ניכרה את הקו המתון במפלגתה, מיהרה להפעיל את סעיף 50 שהכריז על עזיבת האיחוד, ויצאה למערכת בחירות מהעלובות ביותר שנראו במערב אירופה, ואיבדה בה את הרוב בפרלמנט.
ועדיין, ברגע שייבחר מחליף, היא תיעלם מהתודעה כמורה מחליפה חסרת ניסיון מול כיתה פרועה במיוחד, או מאמן שנזעק להציל קבוצת תחתית כושלת והתגלה כגרוע אפילו מקודמו. מיי נכשלה בטיפול במשבר, אבל ברקזיט גדול ממנה וכל עוד המערכת הפוליטית תדבוק בשקרים שהיא מספרת לעצמה, בריטניה לא תתקדם לקראת פתרונו.
ברקזיט הוא הבטחה בלתי אפשרית, ניסיון לרבע מעגל, לאלף חד-קרן, לצאת מהוטל קליפורניה
ברקזיט הוא הבטחה בלתי אפשרית, ניסיון לרבע מעגל, לאלף חד-קרן, לצאת מהוטל קליפורניה. הוא אפשרי, אבל במחיר השתעבדות של המערכת הפוליטית והשירות הציבורי למאמץ של כעשור להיערכות ליום הזה – וכל זאת במחיר ברור של פגיעה בכלכלה ובאזרחים. הוא אפשרי כמו קטיעה עצמית של יד ללא הרדמה, וגם אז השאלה של הגבול בין צפון לדרום אירלנד תישאר לא פתורה.
ניתן להגיע להסכם, אבל אז יכריזו תומכי הקו הקשה שזה לא ברקזיט אמיתי – כפי שקרה בפרלמנט שלוש פעמים. האפשרות ההולכת ומתגברת של עזיבה ללא הסכם – למרות איום של השבתת המשק, מחסור בתרופות, הפיכת חבל קנט למגרש חניה למשאיות בדרך לנמל דובר, והפיכת בריטניה לתלויה בגחמותיו של דונלד טראמפ – גם היא לא תהיה פתרון קסם. גם אז יהיו הסכמים ומשאים ומתנים ארוכים ומייגעים, וכל זאת עבור חלום פוסט אימפריאלי על גדולה.
ומעבר לכך: החלום על הבוקר שאחרי ברקזיט, שבו יתעוררו התושבים ויגלו שכל המהגרים – אלו ממזרח אירופה וממערבה, וגם סתם כאלו שלא מהאיחוד האירופי אבל עם מבטא מצחיק ועור כהה מדי – נמצאים בדרכם לשדה התעופה, יהפוך מייד למפח נפש. בריטניה לא תחזור להיות ארץ לבנה נטולת זרים ששולטת בשני שלישים מהעולם (מה גם שהיא לא היתה כזו מעולם, אבל זה סיפור אחר).
בהחלט ייתכן שבסופו של התהליך, כלומר בתחילת סופו, ייגשו תושבי בריטניה למשאל עם נוסף, שבו הם יבחרו בין עזיבה ללא הסכם או הישארות. בין אסון כלכלי וחברתי לבין שסע עמוק, תחושת נבגדות וזעם עצום שילובה על ידי פוליטיקאים קיצונים.
עד אז צפוי מאבק מנהיגות במפלגה השמרנית, שכרגע בוריס ג'ונסון, שר החוץ לשעבר, הוא המועמד המוביל בו, ובהמשך מערכת בחירות לפרלמנט ומו"מ מחודש עם מנהיגי האיחוד האירופי על הסכם עזיבה. כל זאת ללא רוב בפרלמנט.
כרגע תאריך היעד הוא 31 באוקטובר, ערב ״ליל כל הקדושים״, על התחפושות ותוכניות האימה בטלוויזיה. הבדיחה הזו כבר כותבת את עצמה. זהו משבר שדורש מנהיג בסדר גודל צ'רצ'ליאני, או לפחות מודרינסט כמו טוני בלייר, וכרגע לא נראה אחד כזה באופק.
קשה להתנבא מה יוליד יום במערכת הפוליטית הבריטית. ברקזיט משנה את דפוסי ההצבעה, מטיל אימה על חברי הפרלמנט וראשי המפלגות, ומציב איום על הכלכלה והשלמות של בריטניה. ועדיין, הנה הימור שכבר עלה ברשתות החברתיות: תושבי בריטניה עוד יתגעגעו לאותה ראשת ממשלה כושלת, נטולת כישורי יחסי אנוש וחסרת יכולת לטפל במשבר העצום שאליו הושלכה.
בהחלט ייתכן שבעתיד הקרוב ראש ממשלת בריטניה יהיה בוריס ג'ונסון, אותו שוטה הכפר, אורן חזן משכיל, אדם נטול עמוד שדרה אידאולוגי, נוכל רב קסם ושר חוץ מחפיר. או ג'רמי קורבין, קומוניסט זקן שמתעב את האיחוד האירופי, בז לערכי המערב, אנטישמי מוצהר וחבר נפש לכל טרוריסט מזדמן. כבר עכשיו אנגליה הולכת ומתעפשת, מסתגרת ומתנכרת. זה רק צפוי להחריף.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם