מה יותר שווה, אבא טייס מת או אח שיריונאי נעדר?

במשחק הפוקר של הילדות שלי, זו היתה שאלה לגיטימית.

אספנו נקודות שכול כמו שילדים אחרים אספו קלפים של העולם המופלא או תוצאות מופלאות בריצת 60 מטר. במשחק הפוקר של השכול לא היו כללים ברורים ולא הוראות בצד הפנימי של העטיפה, ובכל זאת הוא היה מוכרע בדרך כלל בהסכמה, מבלי צורך להכביר מילים.

השאלה הראשונה שעסקנו בה מגיל מאד צעיר היתה מה יותר כואב (שפרושו מה יותר "שווה" במשחק): לאבד אב, אח, בן או בעל? ברור היה שדוד או בן-דוד הם לא קלפים שאפשר לבנות עליהם, אלו היו קלפים "פשוטים", כמעט כמו "שכן שלי" או "החבר של אחותי". אבא + דוד, לעומת זאת, זה כבר היה שילוב מוערך ובהחלט מיקם אותך גבוה למדי בסולם האבל – כמו, נגיד, זוג שביעיות עלוב שכשהוא מצטרף לשלישיה הוא הופך אותה לפול האוס מעורר כבוד.

בנוסף לדירוג המשפחתי, השפיע כמובן הגיל שלך בזמן האובדן. גיל שלוש "אוכל" גיל 12 למרות, שמגיל שלוש אתה בכלל לא זוכר שום דבר, אז זה כאילו פחות כואב.

לאבד אב כשהיית בבטן של אמך זה כמעט נצחון בלי תנאי, גורם לזליגת דמעות אפילו אצל בעלי לב של אבן.

אבל עניין הגיל נותן לך נקודות זכות בעיקר לעניין אבא חלל – במידה פחותה גם אח נחשב – אבל גילך בעת נפילת הדוד, למשל, לא נותן שום נקודות. אז לדוגמא {אבא (גיל 12) + דוד} מול {אבא (גיל 3)} – איך מכריעים יד כזו?

כאן נכנסים למשחק שיקולים נוספים ופחות טהורים, אנחנו כבר לא מדרגים מסכנות אלא מוסיפים תבלין של גבורה למערכה, הכל למען הכרעה ברורה. אם, למשל, אחד האבות היה צנחן והשני שריונאי, צנחן לוקח. טייס לוקח כמעט את כולם, אבל טייס בתאונת אימונים לא לוקח צנחן מהתעלה. אלו דקויות שרק יודעי ח"ן מודעים להן. שלא לדבר על דירוג המלחמות…

את שכולי מלחמת השחרור לא הכרנו, זה היה מזמן מבחינתנו, הרבה מהם עולים חדשים וגלמודים שלא הותירו אחריהם קרובי משפחה שיספסרו בשווי של מותם. מלחמת יום כיפור, לעומת זאת, טרפה לנו את כל הקלפים. פתאום כל העולם איבד מישהו – 3,000 איש בישראל הקטנה של אז, צירפו למעגל השכול חצי מדינה.

הזוהר של להיות יתום צה"ל עומעם משהו כשהצטרפו אליך פתאום אלפי ילדים חדשים מנפנפים באובדנם. מקבוצה אקסקלוסיבית ומוערכת נהפכנו כולנו למין נטל משעמם על החברה, היו פשוט יותר מדי מאתנו. מזכיר קצת את השחיקה במעמד עורכי הדין כשנפתחו המכללות – פתאום כל אחד יכול להיות עורך דין, אז בשביל מה זה טוב?

המאבק בפוקר השכול נהיה קשה ואכזרי מאז יום כיפור. כבר לא היה מקום לכולם. אם פעם היינו מקבלים כל חלל וחלל, פתאום התחילו להשמע מצד קבוצות קיצוניות שהרגישו שהן מאבדות גובה ומעמד, זמירות חדשות – "תראו את זו, אלמנה עאלק, הרי בעלה בכלל נפטר מהתקף לב. אז מה אם בדיוק הוא היה במילואים באותו זמן, זה הופך אותה לאלמנת צה"ל?"

המילה "נפטר" תמיד נחשבה אצלנו למילה חלשה כזו, בלי מטען רגשי, בלי נקודות זכות. נהרג זה טוב, נפל גם הולך, אבל נפטר? זה היה ממש עלבון להגיד על מישהו שהוא נפטר. זה היה גזר דין גירוש למשפחתו מהמועדון היוקרתי שלנו.

את המתחזים אף אחד לא סבל. מה יש לאשתו של רס"ר ג'ובניק שנפטר מסרטן לעשות בטקס יום הזיכרון לחללי צה"ל? ועוד בשורה שלוש… ממש ביזיון, שמישהו יעשה משהו.

והאלמנות שנישאו מחדש? זה היה נושא בפני עצמו. בעיני חלק מהקבוצה הן איבדו עם נישואיהן השניים לא רק את קיצבת האלמנות אלא גם את המעמד של "אלמנה אמיתית". הקרבות שהתחוללו סביב העניין הזה בארגון אלמנות צה"ל יכולים להעמיד בצל כמה מהקרבות שהשתתפו בהם הבעלים ז"ל. מי אלמנה יותר אמיתית, אלמנת גיבור מלחמה שהתחתנה מחדש או אלמנת איש מילואים שנפטר במהלך שירותו ושנשארה בבדידותה?

אני מניח שבשלב הזה חלק משלושת קוראיי חושב שלא רק שיצאתי מדעתי אלא שאני פשוט הוזה דמיונות ממוחי הקודח. ובכן, טעות עמכם יקיריי, הקרבות והדיונים האלה אכן התנהלו במציאות, בגלוי ובמפורש.

באיזה שהוא שלב, עם השתנות המצב הפוליטי והבטחוני, פתאום הצמידו לנו את נפגעי פעולות הטרור וזה כבר ממש היה מוגזם. מה לנו ולהם? כאילו, עם כל הכבוד – ויש כבוד לנפגעי הטרור – מלחמה זה מלחמה, גיבור זה גיבור. אי אפשר ככה לערבב. עשו לנו יום השואה והגבורה. זה לא אותו הדבר שואה וגבורה, על זה אנחנו כבר לא יכולים לעבור לסדר היום.

פתאום הנכד שסבתא שלו התפוצצה בקו 18 בירושלים מוזמן לבית הנשיא לטקס בר המצווה שלו כאילו היה יתום צה"ל.

שיסלח לי, אבל אצלנו בשכונה, כשהייתי ילד, הוא היה מפסיד אפילו למי שחבר של אחותו נפצע קשה בתאונת אימונים.

גיא נבו הוא יליד 1964, עורך דין לשעבר, יזם סדרתי בהווה. גרוש מאד, אב לשתי בנות, חי בארגנטינה מאז רצח רבין אותו לקח באופן אישי. לכלב שלו קוראים רון.