"איזו ירידה!", אמרה לי לפני שנים עיתונאית מתחילה, בת עשרים ומשהו, בהקשר לקולגה ותיק שהיה בעבר מבכירי העורכים בעיתון. בשנים האחרונות לפני פרישתו לגמלאות הוא המיר את העריכה בכתיבת מדור שבועי, חכם וגם משעשע ובעל איכויות ספרותיות. "לא, זאת בכלל לא ירידה" הגבתי, והבחורה הופתעה מתגובתי. ספק אם יכולה הייתה לרדת לסוף דעתי.

"איזו ירידה!", אמרה לי לפני שנים עיתונאית מתחילה, בת עשרים ומשהו, בקשר לקולגה ותיק שהיה בעבר מבכירי העורכים בעיתון. בשנים האחרונות לפני פרישתו לגמלאות הוא המיר את העריכה בכתיבת מדור שבועי

עולמם של מזדקנים סמוי בדרך-כלל מעיניים צעירות. הצלחה נמדדת בעיניהם, מן הסתם, בתארים, בעמדות כוח ובמיקום גבוה בהיררכיה. אותה צעירה עדיין לא חוותה תחושות של שחיקה ומיצוי. היא וודאי לא מכירה את התחושה המדכדכת שאתה ממחזר את עצמך, שחדלת מזמן להתחדש ואתה עושה שוב ושוב עוד מאותו דבר.

המשפטנית המנוחה פרופסור רות בן-ישראל הורישה לנו דוגמה מופתית ואמיצה של התמודדות עם אותה תחושה. היא הייתה, בין השאר, דיקנית הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב וגם כלת פרס ישראל לחקר המשפט.

לפני כשנה הלכה לעולמה כמעט בת 89. עם פרישתה לגמלאות בשנת 2000 הייתה לפרופסור אמריטוס בפקולטה. בשנת 2005, בגיל 74, פרשה לחלוטין מכל עיסוק במשפטים ופנתה לציור ממוחשב של סיפורי המקרא. בשנים הבאות פרסמה ספרים, הציגה בתערוכות. בפרק האחרון בחייה עסקה גם בריקוד (במסגרת להקת קשישות), במוזיקה ובכתיבת שירה.

וכך היא הסבירה את ההסבה המקצועית הקיצונית:

"הרגשתי צורך עז להתחדש, להתרענן, ולהגשים את עצמי בדרך חדשה ושונה".

"חשבתי כי קיימת הסתברות לכך שעוד יעמדו לרשותי עשר עד עשרים שנות פעילות. חשתי שאינני מסוגלת להמשיך ולעסוק עוד …עשרים שנה במה שעסקתי עד כה. הרגשתי צורך עז להתחדש, להתרענן ולהגשים את עצמי בדרך חדשה ושונה. על כן החלטתי לבצע הסבה מקצועית ולפתוח דף חדש בחיי."
– פרופ' רות בן ישראל ז"ל pic.twitter.com/drqQlG0y5b

— הספרייה הלאומית (@LibraryIL) February 2, 2020

לתפנית החדה בחייה התלווה (כצפוי) קושי רגשי הכרוך, כדבריה, בוויתור על מעמדה כדמות מובילה במקצועה הקודם ובמעבר לתחתית הסולם בעיסוקה החדש. היא שקלה את היתרון שבהתחדשות – מול החיסרון שבהתחלה מחדש.

"הכף נטתה בבירור אל עבר היתרון, כתבה. הסיכוי להתרעננות ולהנאה שבלימוד ובהתבטאות בתחום חדש, גברו על החשש מאובדן היוקרה המעמדית".

עולמם של מזדקנים סמוי בדרך-כלל מעיניים צעירות. אותה צעירה עדיין לא חוותה תחושות שחיקה ומיצוי. היא וודאי לא מכירה את התחושה המדכדכת שאתה ממחזר את עצמך

בודדים עושים בזקנתם תפנית כה חדה, הסבה מקצועית של 180 מעלות. אבל לא מעטים מצליחים להתחדש בתחום עיסוקם הישן וליצור ניואנסים חדשים גם בגיל השלישי, וכבר נאמר שוב ושוב שיצירה היא מעיין נעורים.

העיתונאית-סופרת-מתרגמת רות בונדי המחוננת היטיבה להגדיר את טעמה וכוחה של כתיבה בישורת האחרונה של החיים ברשימה שחיברה בהיותה בת 85 (הרשימה פורסמה לאחר מותה בגיל 94, כבר ציטטתי אותה לאחרונה, בהקשר אחר).

"שיגרה היא סתם פיהוק עד שמגיעים לזיקנה… השיגרה היא משענת, בטחון, ידידה בשעת צרה… לא מאהבה אני נאחזת בה, אלא מתוך פחד משיבושים. הכמיהה לחידוש מתרכזת בכתיבה. רק לא לחזור על עצמי. לא לכתוב תמיד אותו דבר במילים אחרות. עלי לחפש נושאים שלא כתבתי עליהם עדיין".

גם רות בונדי נרתעה ונזהרה מ"עוד מאותו דבר".

האם רוב היוצרים בכל תחומי היצירה – המדעית, הפילוסופית, הספרותית והאמנותית – דועכים בזקנתם? לא כאן המקום לדון בהרחבה בשאלה המורכבת. לפי דעה נפוצה, שיא היצירתיות צפוי בגיל 35-40. והיו מי שדימו יצירה מאוחרת לאוויר מעופש, משומש.

האם רוב היוצרים בכל תחומי היצירה – המדעית, הפילוסופית, הספרותית והאמנותית – דועכים בזקנתם? לפי דעה נפוצה, שיא היצירתיות צפוי בגיל 35-40. והיו מי שדימו יצירה מאוחרת לאוויר מעופש, משומש

לעומת זאת, מחקרים רבים הצביעו על מאפיינים ייחודיים של יצירה לעת זקנה. הבולטים שבהם: הצטמצמות המרחב החיצוני והתבוננות מעמיקה פנימה, חתירה לפשטות וחסכון בקישוטים אמנותיים, הבעה אינטנסיבית, אדישות יחסית למוסכמות האסתטיות של התקופה.

רות בונדי מראיינת את דוד בן גוריון (צילום: ויקיפדיה)

על כך כותבים ד"ר מירי ורון והפרופסור אמיר כהן-שלו בספרם (המומלץ!) "על שפע היש הנמלט – שירה בזקנה, זקנה בשירה".

ויש מי שמצליחים להתחדש אבל נתקלים במחסום של גילנות (אייג'יזם בלעז), באותה דעה קדומה המתייגת אדם בהתאם לסטריאוטיפ של גילו. כך, למשל, התקשורת כמעט לא מתייחסת לתערוכות של אמנים שהוכרו מזמן כמובילים. מבקרי אמנות מניחים, כנראה: כבר ראינו והכרנו אותם. דיינו. כבר לא מצפים למצוא באמנותם ניואנסים ועומקים חדשים.

הכרתי מקרוב את מכת הגילנות בתחום התקשורת. שחיקה, התיישנות ואיבוד רלוונטיות אכן אורבים לכל מי שעוסק בתחום התזזיתי. תוחלת החיים המקצועית של טאלנטים בטלוויזיה (ולעתים גם ברדיו) אינה עולה, במקרים רבים, על 15 שנים.

רבים מושכים ושורדים עד לפנסיה גם לאחר שכבר נשחקו, התיישנו ונהיו פתטיים. אבל יש גם מי שנדחקו ונעלמו בעודם במיטבם. לעתים קרובות זה קורה בגלל גישה סטריאוטיפית למבוגרים ותיוגם הסטריאוטיפי כארכאיים שזמנם עבר.

רבים מושכים ושורדים עד לפנסיה גם לאחר שכבר נשחקו, התיישנו ונהיו פתטיים. אבל יש גם מי שנדחקו ונעלמו בעודם במיטבם. לעתים קרובות בגלל גישה סטריאוטיפית למבוגרים ותיוגם כארכאיים שזמנם עבר

התופעה נפוצה למדי בעיתונות הדפוס. הנה, למשל, מעשה בכתבת, קולגה שלי לשעבר. היא ניחנה בכתיבה רעננה, קלילה וצבעונית כקצפת, אך חפה מוולגריות שנתפסה אז כסממן של "כתיבה צעירה". לעניות דעתי, קלילותה התאימה מאוד ל"ידיעות אחרונות". אבל בכירים העדיפו להטיל משימות על כתבים צעירים ממנה. "למה אתה דוחק אותי?" היא שאלה ישירות את רכז הכתבים. "עייפות החומר" הוא ענה חד וחלק.

האיש זכור לי כמי שהיה שקוע מאוד בגילוי כישרונות צעירים. אולי היה בזה גם עניין של אגו. הוא קיווה, מן הסתם, שהתגליות הצעירות ייזכרו לו ויירשמו על שמו. ספק אם טרח בכלל להכיר את כתיבתה הייחודית של אותה כתבת מקופחת. הלוא היא כבר התקרבה, אבוי! לגיל חמישים.

*  *  *

אני מנסה להיאחז באופטימיות ובדוגמאות מעודדות. אולי לגרש את הפחדים הנלווים להחלפת קידומת. אבל אי אפשר להתכחש כליל לאימת הזיקנה. במשך קרוב לשמונה שנים הייתי מתנדבת בעמותת "עמך" (המציעה סיוע חברתי ורגשי לניצולי שואה). זאת הייתה חוויה מאתגרת, מאלפת אבל גם מעציבה.

ומה הייתה האמירה הכי מדכאת (לטעמי) ששמעתי במהלך ההתנדבות? "זקנים, על מה יש להם לדבר?" אמרה לי בת 84. היא התאלמנה בגיל 80 אחרי 60 שנות נישואים, ומאז סבלה מכל רגע של לבד. בעידודו של בנה היחיד התחילה לבקר במתנ"ס, אבל ברחה משם במהירות. "כי מדברים שם רק על מחלות" אמרה. ואני חשבתי, מבועתת: "מה טעם בהמשך החיים כאשר אזלו כל הנושאים לשיחה ונשאר רק העיסוק במחלות?". הלוא כל פסיכולוג מתחיל יודע לומר שבגיל השלישי סם החיים הוא סקרנות. ההתעניינות במה שמעבר לצרותיך הפרטיות.

אני נזכרת במה שאמרה לי בראיון עיתונאי הפסיכולוגית והסופרת ניצה אייל ז"ל, שהרבתה לעבוד עם זקנים ולחקור את ההזדקנות והזקנה. לפני כשנתיים היא הלכה לעולמה. ההתפתחות הקוגנטיבית, כדבריה, אינה אמורה להיעצר עם הגיל. אבל יש במקומותינו תופעה מצערת מאוד. אנשים רבים מקדימים לעזוב את הראש שלהם, לעתים עוזבים אותו עשרות שנים לפני שהם עוזבים את גופם.

הסופרת והפסיכולוגית ניצה אייל ז"ל אמרה לי בראיון, שההתפתחות הקוגנטיבית אינה אמורה להיעצר עם הגיל. אך יש אנשים המקדימים לעזוב את ראשם, לעתים עשרות שנים לפני שהם עוזבים את גופם

הכרתי גם עמך חסרי השכלה ששימרו חיוניות גם בזקנתם. ובכל זאת, יש כנראה משהו באמירה התלמודית:

"תלמידי חכמים כל זמן שמזקינים – חכמה נתווספה בהם, שנאמר: 'בשישים חכמה ולאורך ימים תבונה'. ועמי הארץ כל זמן שמזקינים טיפשות נתווספה בהם".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים. רוב הקיבוצניקים לא הורגלו עד אז לחשיפה פומבית של חייהם, והתייחסו לסיקור כאל הוצאתה החוצה של כביסה פנימית-משפחתית.

בימים האחרונים התגברו הסימנים להפשרה אפשרית במערכת היחסים בין ישראל וטורקיה. מדובר בניסיון טורקי, שמתקיים בחודשים האחרונים, כחלק ממאמץ לשפר את היחסים עם מספר מדינות באזור – מצרים, סעודיה, האמירויות וכאמור גם ישראל.

בימים האחרונים התגברו הסימנים להפשרה אפשרית במערכת היחסים בין ישראל וטורקיה. מדובר בניסיון טורקי, שמתקיים בחודשים האחרונים, כחלק ממאמץ לשפר את היחסים עם מספר מדינות באזור

דבריו של הנשיא ארדואן בדבר ביקור צפוי של הנשיא יצחק הרצוג בטורקיה בחודש הבא (שלא הוכחשו בישראל) מהווים את שיאה של המגמה בה חזינו בחודשים האחרונים.

׳@RTErdogan: ״בתחילת חודש פברואר, הנשיא @Isaac_Herzog צפוי לבקר בטורקיה. הביקור יסמל את תחילתו של עידן חדש ביחסי ישראל – טורקיה. אני רואה בזה כהתפתחות חיובית״ pic.twitter.com/ZtNqOydmD1

— Hay Eytan Cohen Yanarocak – חי איתן כהן ינרוג׳ק (@hayeytan) January 26, 2022

קדמו לכך, כזכור, סיומה המהיר של פרשת מעצר בני הזוג הישראלים בטורקיה, שיחות הטלפון בין הנשיא ארדואן ועמיתו הישראלי הרצוג, ושיחת הטלפון הנדירה בין שרי החוץ (הטורקי דרש בשלומו של לפיד שחלה בקורונה).

המהלכים הללו ממחישים את ההבנה באנקרה, כי עקב הבידוד הטורקי באזור, ולנוכח הארכיטקטורה האזורית המרשימה שנבנתה בעשור האחרון והקשיים מבית של ארדואן (כלכלית ופוליטית), מתבקש מאמץ לחמם את מערכות היחסים הקרירות עם מספר מדינות מפתח באזור.

באנקרה מבינים כי הבידוד הטורקי באזור, הארכיטקטורה האזורית המרשימה שנבנתה והקשיים מבית של ארדואן – מחייבים מאמץ לחימום מערכות היחסים הקרירות באזור

ההבהרה האמריקאית לפיה וושינגטון איננה תומכת בפרויקט השאפתני – East Med Pipeline –  נסכו עידוד באנקרה, שמא ניתן להסב לעברה (ודרכה) תוכניות יצוא של גז ממזרח הים התיכון.

איך ישראל צריכה להגיב? האם להיענות לחיוכים ולמסרים? ואם כן, האם בתנאים מסוימים?

ובכן, עקרונית ערוצים פתוחים עדיפים על פני היעדר דיאלוג בין הדרגים המדיניים הבכירים בשתי המדינות, ובמיוחד לנוכח מעמדה ומשקלה של מדינה כטורקיה. אולם, בשנים האחרונות נקודות המחלוקת בין המדינות העמיקו עד מאד, ואף קיבלו, בעיקר מן הצד הטורקי, ביטויים פומביים חריפים.

נשיא טורקיה ארדואן: "ישראל מדינה טרוריסטית והורגת ילדים" (AFP, צילום: AP) pic.twitter.com/i6mh7scFN6

— כאן חדשות (@kann_news) December 10, 2017

המחלוקת מתמקדת בסכסוך הישראלי–פלסטיני ובהתנהלות הטורקית מול החמאס; במקומו של האסלאם הפוליטי באזור (וממשלו של ארדואן נושא אותו בגאון); ואל מול מערכת היחסים ההדוקה שהתבססה בשנים האחרונות בין ישראל, יוון, קפריסין ומצרים, כולל סביב הקמתו של פורום הגז האזורי, שלמעשה ממחישים את "מידורה" של אנקרה ממערך הבריתות שנוצקו באזור.

בנסיבות הנוכחיות שומה על ישראל להתנהל לאורם של מספר עקרונות:

• מצבה האסטרטגי של ישראל ומרחב התמרון המדיני שלה משופרים. מבחינה זו המקח וממכר מול אנקרה צריך להתנהל בנחת ובאורך רוח.
• חימום דו השיח המדיני עם אנקרה אסור שיבוא על חשבון מערכות היחסים הקרובות והאמון הרב שהושג עם יוון וקפריסין.
• המחלוקת בסוגיה הפלסטינית תישאר בעינה, כולל האופן בו טורקיה רואה את החמאס. אולם, נוכחותם (הפעילה) של בכירי החמאס בטורקיה; הפעילות הטורקית המוגברת בירושלים; והרטוריקה החריפה (והפוגענית) כלפי ישראל (ובעיקר מצידו של הנשיא ארדואן) חייבים לקבל מענה ראוי, שישרת את האינטרסים הישראלים.
• הפוטנציאל לשיתוף פעולה בתחום האנרגיה ראוי (ובלתי נמנע) שיעלה על שולחן הדיונים בין המדינות. אולם מאליו ברור, שתנאי הכרחי לדיון מעשי בהקשר זה תלוי במידת האמון שנוצרת, או משתקמת, בין שתי המדינות, ומדובר בתהליך ממושך שלא נבנה במחי כף אחת.

בשורה התחתונה, חשוב לזכור, כי מדובר במדינה מרכזית באזור, עם רלוונטיות שלה לסוגיות מרובות, שנוגעות לאינטרסים ישראליים חיוניים. מבחינה זו, אם ניתן לגשר על הפערים והמחלוקות ראוי לעשות כן, ולו בכדי לבחון האם ועד כמה ניתן לאתר מחדש מפגשי אינטרסים בין ישראל וטורקיה, שבשנים האחרונות התמסמסו. חשוב גם לזכור את היקף הסחר העשיר בין המדינות ואת הקשרים האזרחיים, התרבותיים ואף ההיסטוריים.

כמדינה מרכזית עם רלוונטיות לסוגיות שנוגעות לאינטרסים ישראליים חיוניים, ראוי לנסות לגשר על המחלוקות עם טורקיה, אם ניתן, ולו כדי לבחון מחדש מפגשי אינטרסים

ישראל מצויה, כפי שתיארנו, בצומת אסטרטגית נוחה, ומשום כך חיוני מאד לבחון בחיוב את האיתותים מאנקרה, אולם באופן שיענה על האינטרסים החיוניים שלה, ומערך היחסים המרשים שכוננה באזור בשנים האחרונות.

השגריר בדימוס מיכאל הררי הוא עמית מדיניות במיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית ולשעבר שגריר ישראל בקפריסין. הררי כיהן בתפקידים בכירים בחטיבה לתכנון מדיני ובמרכז למחקר מדיני במשרד החוץ. כיום הוא מרצה בחוג למדע המדינה במכללה האקדמית עמק יזרעאל. https://www.mitvim.org.il/he/