אף פעם לא יכולת לדעת אם יאסר ערפאת יופיע באמת. אבל לפתע הוא ניצב שם, עם הכאפייה שתמיד מסודרת בצורת פלסטין ועם הביגוד המעין-צבאי שקושט בסיכות דש: ישו התינוק, מריה הבתולה וענף הזית כמובן.

היה זה ה-8 בדצמבר 2001, לפני 20 שנה, והגיע תורי לראיין את המנהיג הפלסטיני האגדי. אף אחד לא הבין מה היה הסיפור שלו באותה עת – והנה עברו 20 שנה ואנחנו עדיין לא מבינים. זה מה שכל כך מוזר: כמעט מכל בחינה אנחנו עדיין לא מבינים דבר.

היה זה ה-8 בדצמבר 2001, לפני 20 שנה, והגיע תורי לראיין את המנהיג הפלסטיני האגדי. אף אחד לא הבין מה היה הסיפור שלו באותה עת – והנה עברו 20 שנה ואנחנו עדיין לא מבינים

האינתיפאדה השנייה שפרצה בספטמבר 2000 החריבה את תהליך השלום, העלתה את אריאל שרון (האויב המושבע של ערפאת) לשלטון בישראל, והשאירה שובל של קטל והרס בכל רחבי הארץ. זאת, למרות שקודמו של שרון, אהוד ברק, הציע לערפאת (זוכה פרס נובל לשלום!) מדינה עצמאית, ובזאת הגשים את מטרת חייו לכאורה.

האם ערפאת עצמו היה זה ששלח צעירים משוגעים לפוצץ את עצמם באוטובוסים ובתי קפה בישראל? אחרי הכל, התנזים, מתנועת הפת"ח שלו, נטלה אחריות על חלק נכבד מהפיגועים. לשרון לא הייתה סבלנות לשום גרסה מלבד זו שערפאת הוא טרוריסט צבוע ואולי גם אידיוט.

הנרטיב הפלסטיני אמר שהאלימות התפרצה באופן טבעי כמחאה על ביקורו של שרון בספטמבר 2000 (כראש האופוזיציה) בהר הבית, וישראל הגיבה באופן מוגזם כך שהעניינים יצאו מכלל שליטה. גרסה זו חוטאת באינפנטיליזציה של הפלסטינים כמי שאינם מסוגלים לשלוט בהתקף זעם גם אם זה עולה להם בשחרורם הלאומי.

משהו לא הסתדר כאן, וכאשר ערפאת הסכים לראיון עם סוכנות אי-פי, אני ועמיתיי החלטנו נחרצות לשים קץ לאי ההבנה.

אבל תחילה התקשרתי לאל"מ אוליבייה רפוביץ', דובר צה"ל לתקשורת הזרה, כדי ליידע אותו בדבר נסיעתנו הקרובה ל"מוקטעה" של ערפאת. כידוע, המתחם ישב חזק בבנק המטרות. "זה באמת מקום מסוכן", הרהר אוליבייה בסגנונו שהדיף תמיד ניחוח של בולבר סן ז'רמן. אוליבייה לא היה טיפוס שיבטיח הבטחות שווא, או זה שיתן למלחמה לשבש לו את בדיחות הדעת.

הנרטיב הפלסטיני אמר שהאלימות התפרצה באופן טבעי כמחאה על ביקור שרון בספטמבר 2000 בהר הבית, וישראל הגיבה באופן מוגזם כך שהעניינים יצאו מכלל שליטה. גרסה זו חוטאת באינפנטיליזציה של הפלסטינים

עם שקיעת השמש, המשוריינת שנשאה אותי ועוד כמה עיתונאים חצתה את מעבר קלנדיה אל תוך רמאללה ללא תקלות. תוך עשר דקות כבר נכנסנו לחצר המאובקת של המוקטעה, שנראתה כמתקן מאסר צבאי לכל דבר וענין. הרי כך החלה את דרכה.

הקדמנו במשהו כמו רבע שעה ושמחתי שלפחות לא נאחר; אף פעם הרי אי אפשר לדעת מה יקרה במעברים בין ישראל לרשות. אמרו לנו לחכות במה שנראה ככניסה של הטבחים. היו שם כיסאות שעליהם ישבו ועישנו כמה שוטרים פלסטינים זעופי-פנים. לאחר כשעה התחלתי לדאוג לערפאת: אולי לא חש בטוב?

לבסוף הגיע מלווה להובילנו לקומה השנייה, ולאחר צעידה במסדרון הוכנסנו למשרדו של אחד, אחמד עבד אל רחמן, מזכ"ל הקבינט הפלסטיני ובעצם העוזר הראשי של ערפאת. ייתכן שגיליתי סימנים של חוסר סבלנות. עבד אל רחמן הביט בי, משועשע.

"אני מבין שאתה מבקש לפגוש את הראיס", הוא שאל. אישרתי את זה תוך נסיון להתעלם מהרמז העבה שכלום עוד לא נסגר.

"תאמר לי: מה תבקש לשאול את הראיס?".

השבתי בדיפלומטיות – משהו על איך הראיס מצליח לאזן את הלחצים של תפקידו ההיסטורי עם היום-יום התובעני, כאשר רבים כל כך סביבו אינם נוהגים בהוגנות כלפי העם הפלסטיני. "מצויין, מצויין," אמר עבד אל רחמן, נאבק בידיו בענן סמיך של עשן.

השבתי בדיפלומטיות – משהו על איך הראיס מצליח לאזן את הלחצים של תפקידו ההיסטורי עם היום-יום התובעני, כאשר רבים סביבו אינם נוהגים בהוגנות כלפי העם הפלסטיני

הכניסו אותנו לחדר אחר, סמוך וגדול יותר, ושוב אמרו לנו לחכות. עבר עוד זמן. היה נראה לי שעברו כשלוש שעות מאז שהגענו. כמעט הגענו לסף ייאוש כאשר סוף סוף ערפאת נכנס לחדר. הוא קיבל אותנו במרץ רב, ולא דמה לאדם שקורס תחת לחצים או אחד שימות תוך פחות משלוש שנים. לא מסיבות טבעיות, בכל מקרה.

ערפאת ישב מולי בזמן שצלמי הטלוויזיה התארגנו. דוברו, נביל אבורדיינה, התיישב מאחוריו, והראיון יצא לדרך.

ערפאת התעצב על כך שמאמציו למנוע אלימות אינם זוכים להערכה הראויה. הוא ציין שהמשטרה הפלסטינית כבר עצרה 17 מחבלים לבקשת האמריקאים והבטיח לעשות אפילו יותר.

אמרתי לו שאם אלימות כה הרסנית מתרחשת בניגוד לרצונו במשך יותר משנה, כנראה שהכוחות מאחוריה חזקים עד מאוד. "אתה מדבר עם יאסר ערפאת!", הוא נזעק. בתור איש די קטן היה לו מבט מקפיא דם. "אני יודע איך לעשות את זה. אני יודע איך לעשות את זה".

בכל זאת, התעקשתי, אלף פלסטינים נהרגו עד כה, לפי ספירה מדויקת ביותר של אי-פי ואחרים (פי 4 יותר מההרוגים הישראלים, יחס שיחזיק עד הסוף המר). האם הוא לא מתחרט שלא עשה יותר כדי למנוע את ההתפרצות?

ערפאת אמר כי מניין ההרוגים עמד למעשה על אלפיים. ניסיתי להתווכח, אבל ערפאת התעקש, ואז הבחנתי באבורדיינה, מאחוריו, עושה במרץ תנועות שמשמעותן האוניברסלית היא "תתעלם".

אמרתי לו שאם אלימות כה הרסנית מתרחשת בניגוד לרצונו במשך יותר משנה, כנראה שהכוחות מאחוריה חזקים מאוד. "אתה מדבר עם ערפאת!", הוא נזעק. בתור איש די קטן היה לו מבט מקפיא דם

שאלתי אם הוא לא מתחרט על כך שלא הגיב בצורה מועילה יותר להצעתו של ברק להקמת מדינה פלסטינית בכל שטחה של עזה ולמעלה מ-90 אחוז מהגדה המערבית, עם הסדרים מורכבים לחלוקת בעלות על ירושלים, שבסך הכל היו די תקדימיים בהסטוריה.

"יש לנו את המדינה העצמאית שלנו", מחה ערפאת.

מה? הייתכן שהצדדים חתמו על עסקה סודית בטאבה, או משהו כזה? ערפאת חייך קונספירטיבית: "תשאל את ברק". הבחנתי באבורדיינה עושה שוב את תנועותיו.

בשלב מסוים ערפאת קם ממושבו, ניגש אלי ופסק: "אתה קשוח!" עניתי לו: "אתה יותר!"  שנינו, להערכתי, היינו מרוצים מחילופי הדברים.

דן פרי ויאסר ערפאת (צילום: באדיבות דן פרי)

הראיון נמשך למעלה משעה, יותר מהמתוכנן, מה שתמיד ישמח עיתונאי. ערפאת הסכים בשמחה להצטלם עם הפמליה שלנו, כאשר הוא ואני באמצע. בתמונה אחת רואים אותי מביט למטה בבהלה, כי משהו תפס באצבעותי. זה היה ערפאת שמצא את ידי, ואז משך כלפי מעלה במחווה הידועה של ניצחון מהפכני.

כשיצאנו, בדרך לגרם המדרגות, עבד אל-רחמן רץ לעברנו וגרר אותי הרחק מעמיתיי, חזרה במסדרון, עם זרועו סביב כתפי.

"תאמר לי," הוא אמר, משתמש בביטוי בפעם השנייה. "האם הראיס אמר משהו מטורף?". הייתי צעיר באותם זמנים, אבל בוגר מספיק לדעת מתי יש לספק תשובה שרוצים לשמוע. "בכלל לא", עניתי ללא היסוס.

האיש המסכן נשם לרווחה. "מצויין! מצויין! מצויין! תגרום לנו להיראות טוב! אתה תרד במעלית הנשיאותית!" הוא דחף אותי למעלית עתיקה שהכילה גם קצין עם תת-מקלע שבחן אותי ללא סימפטיה כלשהי.

ערפאת הסכים בשמחה להצטלם עם הפמליה שלנו, כשהוא ואני באמצע. בתמונה אחת רואים אותי מביט למטה בבהלה, כי משהו תפס באצבעותיי. זה היה ערפאת שמצא את ידי, ואז משך מעלה במחווה הידועה של ניצחון מהפכני

לא נעתרנו, כמובן, לבקשה. אבל כשאני קורא את המאמר כיום, אני כן שם לב שהכתבה לא מסגירה דבר מהאווירה ההזויה של משבר קרב ובא. כנראה שפשוט לא ידענו מה לעשות עם החלקים המוזרים.

ערפאת לא זכה לראות את סופה של האינתיפאדה. הוא חלה לפתע בסוף 2004 ומת כמה שבועות לאחר מכן בפריז. יש יותר מתאוריה אחת לגבי מה – או מי – זה היה שהחיש את קיצו.

אני מתבונן בתמונה שלנו ומדמיין שהמדים של ערפאת שאולים מאיזה מחזה על צבא מהאגדות. בכל שורות הצבא הזה יש רק אדם אחד בודד, קצין בכיר מאוד, שמאמין בכל ליבו שכל זה אמיתי.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות אי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://twitter.com/perry_dan

לאחר כשני עשורים מאז שסוגיית הגרעין האיראני עלתה על סדר היום הבינלאומי והפכה לעצם בגרונה של מדינת ישראל, התקבעו בשיח הציבורי התובנות הקשורות בה: העשרת אורניום, סף גרעיני, סנקציות כלכליות, ההסכם והפרישה, לחימה חשאית.

לכל התובנות היה מכנה משותף: איראן לא נחה על שמריה ופיתחה יכולות שלא היו לה קודם בתחום הגרעיני. לאחר שהשד הזה יצא מהבקבוק שוברים עכשיו מיטב המוחות את הראשים כיצד מחזירים אותו, ובירושלים מאווררים מחדש את הדוקטרינה הישנה, לפיה אם אין אני לי מי לי, ובלשון עדכנית, כל האופציות על השולחן.

לכל התובנות על איראן היה מכנה משותף: איראן לא נחה על שמריה ופיתחה יכולות שלא היו לה קודם בתחום הגרעיני. לאחר שהשד הזה יצא מהבקבוק שוברים עכשיו מיטב המוחות את הראשים כיצד מחזירים אותו

יותר מכל משבר בינלאומי אחר בימינו, סוגיית איראן הגרעינית מתאפיינת בחכמה שבדיעבד: מה שנחשבה פעם כהתפתחות רחוקה שהתייחסו אליה מעת לעת, הפכה לבעיה בוערת; התפתחות שנראתה כבעייתית התקבלה כעבור זמן לנסבלת ומהלכים שנחשבו מבריקים התבררו כדהויים. מאחר שמדובר בחומרים נפיצים הדיון ודרכי הפעולה בהם הפכו גם הם למורכבים ומסובכים.

שלא יהיה ספק: איראן בשליטת האייתוללות, החמושה בנשק קונבנציונלי, היא אויבת מטרידה ומסוכנת של מדינת ישראל והיא תהפוך עוד יותר מסוכנת כשתחזיק בארסנל גרעיני. אלא שהחשיבה כי ביכולתנו לבד למנוע את התהליך הזה היא המשכה של הדוקטרינה היחידה שהתקיימה כאן תמיד, לפיה ישראל מסוגלת לעמוד בשעת מבחן מול כל אויב ולא משנה מי הוא ומה הנסיבות.

עד כמה דוקטרינה זו עמדה במבחנים בעבר זה נושא לדיון נפרד. כאן צריך להבהיר כי הדיבורים על ההתמודדות בהתחמשותה הגרעינית של איראן באותה שפה שהייתה מקובלת בעבר, היא לא רק מיותרת ולא מועילה אלא גם מסוכנת, כיוון שזה לא אותו אויב ולא אותם חומרים שהכרנו.

לא מיותר להזכיר כי יש רק תקדים אחד של מדינה שהחלה בפיתוח נשק להשמדה המונית, כולל גרעיני, וחדלה מכך ביוזמתה. זה קרה בסוף 2003 בלוב בראשות מועמר קדאפי. בתמורה להסכמתו לוותר על שאיפותיו לנשק ההרסני הסכימו מדינות המערב להסיר את הסנקציות מעל לוב והיא הוסרה מהרשימה האמריקאית של מדינות התומכות בטרור.

הוזכר בעבר כי גם בדרום אפריקה בימי שלטון האפרטהייד היו מחשבות בכוון הגרעיני אבל זה לא הגיע לסף מעשי. כל יתר המדינות בעלות ארסנל גרעיני לא ויתרו עליו, ובראשן צפון קוריאה, אותה ניסו לאורך שנים לפתות באותות ובמופתים. המשטר האניגמטי שלה הוא גם היחיד הדואג להזכיר מדי פעם לעולם כי כוחו הגרעיני במתניו.

צריך להבהיר כי הדיבורים על ההתמודדות בהתחמשותה הגרעינית של איראן באותה שפה שהייתה מקובלת בעבר, היא לא רק מיותרת ולא מועילה אלא גם מסוכנת, כיוון שזה לא אותו אויב ולא אותם חומרים שהכרנו

הנשיא דונלד טראמפ, שנכשל במדיניות החיבוקים שיזם מול קים ג'ונג און, נכשל גם במדיניות כיפוף הידיים מול ח'מינאי, כי התברר בדיעבד שלא הייתה לו מדיניות של סוף מעשה במחשבה תחילה, לתוכה נגררה שלא בטובתה גם ישראל.

עשרות ספרים אודותיו נכתבו עוד במהלך שנות נשיאותו והשטף נמשך. באחד מהם (B.Woodward and R.Costa, Peril) מתוארת ישיבה שטראמפ כינס עם יועציו הקרובים שבוע אחרי תבוסתו בבחירות בנובמבר 2020, כשעל סדר היום האופציות לפעולה נגד איראן. ההערכה באותה עת הייתה כי מאגר האורניום המעושר שבידיה היה גדול פי 12 ממה שנקבע בהסכם ממנו ארה"ב פרשה. ראש המטות המשולבים הגנרל מארק מיליי הציג את כל האופציות הצבאיות, המחירים והסיכונים וסיכם: "אני ממליץ לך לדחות את כל האופציות. יותר מדי מסוכן ומיותר". החרה החזיק אחריו מזכיר המדינה מייק פומפאו: "הסיכון איננו שווה את זה". זה האיש שהיה בין מובילי הפרישה מההסכם ונחשב ידיד של ישראל. וטראמפ? הוא הודה למשתתפים בלי לסכם ובלי לומר את דעתו.

לגנרל מיליי מיוחסת גם האמרה כי "כל עניין איראן בא והולך ובא והולך ובא והולך". כאשר בירושלים ממשיכים לפזר איומים ראוי להכיר את דעתו של גנרל מיליי, שגם בעצם ימים אלה ממלא את תפקידו הצבאי ושעל פי הגדרתו הוא גם היועץ הצבאי הראשי של נשיא ארה"ב. מכאן שדעתו קובעת גם אצל הנשיא ג'ו ביידן. זה שבעיני מביני דבר אצלנו נחשב כמי שאיננו שש אלי קרב, למרות שעד היום הבחנה זו לא הועמדה במבחן מעשי.

טראמפ, שנכשל במדיניות החיבוקים שיזם מול קים ג'ונג און, נכשל גם במדיניות כיפוף הידיים מול ח'מינאי, כשהתברר בדיעבד שסוף מעשה היה ללא מחשבה תחילה, וישראל נגררה לכך שלא בטובתה

בנסיבות אלה תוהה האזרח מן השורה החי כאן את יומו מה פירושן של האמירות החוזרות ונשנות כי אם אמריקה לא תפעל כפי שמצפים ממנה בירושלים, ישראל תפעל לבדה.

כדי שאותו אזרח יבין – ובעיקר כמובן האיראנים – מזינים אותו בכפיות על ההכנות המזורזות בחיל האוויר ובפירורים על תכניות הצטיידות במיליארדים בכלי נשק ייעודיים חדשים.

אלא שזה כלום ושום דבר מבחינת הבנתם של המוני ההדיוטות ששומעים על כוונות התקפיות אבל לא שמעו אם ומה נאמר על הצד השני של מטבע כל-האופציות-על-השולחן, קרי, מה יהיה מחירן בנפש וברכוש בעורף החזית. נושא שבעבר מעולם לא נזכר בפומבי, אולם הופך לבעל חשיבות עליונה כאשר מולנו אויב שמכריז בריש גלי כי מטרתו לא להתקיף ולא לכבוש שטחים אלא להשמיד מעל פני האדמה את מדינת ישראל.

גם אוזן לא מיומנת מסוגלת להבין, כי אם וכאשר יתקיפו את מתקניה – איראן תראה זאת כעילה לתגובת הנגד עליה היא שוקדת ועליה מכריזה. האיראנים הצהירו לא אחת כי תרחיש כזה יקרה גם אם האמריקאים לבדם יתקפו אותם, כי מבחינתם ישראל היא הבטן הרכה.

אין בדברים אלה כדי להלך אימים על עצמנו, ועל פניו גם נדמה כי דיון בתרחיש אפוקליפטי שכזה עלול להיות קשה לעיכול ושבעקבותיו עלולה גם להתפתח תגובה ציבורית שאולי תשפיע על קובעי ההחלטות. מאידך, הגישה של "שקט יורים" אמורה להזכיר לנו את הטעויות הגדולות שעשינו בעבר, כאשר הציבור לא ידע את שהתחולל מאחורי גבו ונתפס בהפתעה מוחלטת כשהתבררו התוצאות הקשות: מלחמת יום הכיפורים ומלחמת לבנון הראשונה הסתיימו במחיר מצטבר של אלפי קרבנות בגוף ובנפש.

אם וכאשר יתקיפו את מתקניה – איראן תראה זאת כעילה לתגובת הנגד עליה היא שוקדת ועליה מכריזה. האיראנים הצהירו לא אחת כי תרחיש כזה יקרה גם אם האמריקאים לבדם יתקפו, כי מבחינתם ישראל היא הבטן הרכה

גם האמריקאים חוו זאת בהסתבכות במלחמת וייטנאם ובפלישה לעיראק, שעלו בחייהם של עשרות אלפי קרבנות. אשר על כן, כאשר הרמטכ"ל האמריקאי הנוכחי לא ראה ואולי לא רואה גם היום פתרון צבאי לסבך הגרעין האיראני, טוב שהציבור בישראל יידע על כך מראש ולא בדיעבד. אחרי הכל, מלבד ארה"ב אין לנו מדינה ידידותית כמוה, שעמידתה לצדנו חשובה מאין כמותה.

בצלאל לביא הוא בעל תואר שני ביחסים בינ"ל ומדעי המדינה מהאוניברסיטה העברית. בכתיבה פובליציסטית עושה שימוש בעובדות ואירועים היסטוריים כדי לדון באירועי דיומא שוטפים בארץ ובעולם. היה עורך של עיתון אזורי בשרון ופרסם ספר היסטורי על חיפושי הנפט בא"י ומאמרים אקדמיים בכתבי עת בארץ ובחו"ל בנושאי ארץ ומדינה ותולדות היהודים באירופה.