רגע לפני ל״ג בעומר, ליל המדורות השנתי שיתקיים מחר (רביעי), מפלס הלחץ בקרב מכבי האש והרשויות המקומיות מטפס לגבהים חדשים.

השרב הכבד הופך את הדלקת האש ההמונית לסכנה ברורה ומיידית. הטראומה של אסון השריפה בכרמל צרובה בזיכרון הישראלי, לכולם ברור מה פוטנציאל הנזק של השילוב בין טמפרטורות גבוהות, יובש קיצוני, רוח מזרחית עזה ואלפי מדורות.

מכיוון שהשנה היא שנה מעוברת, ל"ג בעומר ממוקם קרוב יחסית לקיץ (אשתקד הוא נחגג בתחילת במאי), ומזג האוויר בהתאם; החורף הגשום תרם להיווצרות צמחייה עשירה, אבל עכשיו היא כבר יבשה ועלולה להוליך את האש במהירות.

אזהרת החום הקיצוני של השירות המטאורולוגי נראית קצת יותר מוחשית מההתראות של המטה ללוחמה בטרור מפני נופש בסיני

במילים אחרות, אזהרת החום הקיצוני של השירות המטאורולוגי נראית קצת יותר מוחשית מההתראות של המטה ללוחמה בטרור מפני נופש בסיני.

עוד לפני שהתבררה עוצמת השרב הצפוי, התנהל השיח המוכר מהשנים האחרונות על נזקי זיהום האוויר של ל"ג בעומר. דומה שזה הפך לחג השנוא על ההורים בישראל, באופן שחוצה מגזרים, אמונות והשקפות פוליטיות.

במסגרת המאמץ לצמצם את היקף העשן, הטרנד השנה מתבטא בתמריצים כלכליים וצ'ופרים לסרבני המדורות: עיריית ראשון לציון יצאה בקריאה לתושבים 'בריכה במקום מדורה' – ופותחת מחר בערב את כל הבריכות העירוניות בחינם; בעקבותיה באו גם רעננה ואריאל.

מועצת שוהם הודיעה שכל כיתה או קהילה שיוותרו על מדורה יקבלו 300 שקלים לפעילות קהילתית; והרחיקה לכת המועצה האיזורית נחל שורק, שהודיעה לוועדי היישובים שכל יישוב שיסתפק במדורה אחת בגודל שלא יעלה על חבית, יקבל מהמועצה 2,500 ש"ח לפעילות קהילתית פלוס קרטיבים כצ'ופר. משפטנים עשויים לטעון שזה השוחד האקולוגי הראשון בהיסטוריה.

מעבר לעלייה במודעות הציבורית להשלכות הבריאותיות של שאיפת חלקיקי העשן, ההתנגדות לריבוי המדורות גוברת בשנים האחרונות גם בגלל הצטופפות הערים.

פעם גם בלב הערים היו שלל מגרשים ריקים, היום אי אפשר להבעיר מדורה בלי שהעשן יתאבך ישירות לתוך הסלון של מישהו. בלית ברירה העיריות מסמנות נקודות על מפת העיר ומקצות שטחים ייעודיים להבערת מדורות.

בתל אביב, למשל, אסור להדליק מדורה בכל האיזור הצפוף של לב העיר. המדורות מתרכזות באיזור רידינג, כיכר המדינה (למגינת לב תושבי הרחובות הסמוכים) וכמה מגרשים בשכונות הדרום הדלילות יותר.

בגבעתיים הצפיפות והמצוקה אפילו גדולות יותר. התוצאה: במקום לפזר את המדורות על פני העיר, פורסים אותן על ציר הזמן. העירייה סימנה מגרש אחד בשכונת תל גנים כאתר המדורות העירוני, וחילקה את הזכות להבעיר בו מדורות על פני שישה ימים. השכנים הרימו קול זעקה ומחו על השבוע המסוייט שממתין להם, אבל העירייה התעלמה.

תושבי גבעתיים יכולים רק לקנא בתושבי רשויות מקומיות שהודיעו על איסור מוחלט להבעיר מדורות בשטחן, למשל מזכרת בתיה, אריאל וההתנחלות אלפי מנשה.

מעבר לל"ג בעומר, שעומד כבר כמה שנים במרכז מחלוקת, נראה שיש בשלות בציבור הישראלי לבחון מחדש את האופן שבו אנחנו מציינים חגים ומועדים.

מיכלי קצף בפעולה ביום העצמאות (צילום: חן לאופולד/פלאש90)

ביום העצמאות נרשמה ברשתות החברתיות מחאה עזה כנגד מפגעי הרעש שנוצרו בחסות החוק שמחריג את יום העצמאות ומאפשר להרעיש בלי חשבון ובלי הגבלת שעות. יש הבדל בין במת הופעות של העירייה שפועלת עד שתיים בלילה, למסיבה פרטית של כמה עשרות אנשים שמונעים שינה מכמה אלפים. גם הזיהום שיוצרים מיכלי הקצף, שנערמו בהמוניהם בצידי הכבישים, נתפס כמו מפגע שעבר זמנו.

כמו כן, יותר ויותר ישראלים – כולל דתיים אדוקים ואפילו רשימה ארוכה של רבנים – סולדים מההתעללות בתרנגול הכפרות ביום כיפור, ומעדיפים לממש את מנהג הכפרות באמצעות מטבע.

בשורה התחתונה, נראה שיש קונצנזוס הולך ומתרחב סביב הצורך לחשב מסלול מחדש ולהלביש את חגי ישראל בתלבושת הרבה יותר ירוקה ומתחשבת בסביבה.