נושא
חנויות ספרים

דווקא ספרים ישרדו את עידן השטחיות

חנות הספרים בנתב״ג
חנות הספרים בנתב״ג

הרי לכם תמונה ששווה 1,000 מילים: חנות הספרים בנתב"ג צולעת לה קדימה בגאון מסוים, עם גליונות האקונומיסט מהשבוע שעבר המוצגות להן לצד ערימות רבי מכר, מדריכי תיירים וספרי בישול; בסמוך, מימין, שוכנת לה, ממש לא בבטחה, חנות הדיסקים לשעבר. היא מציגה כיום כבלים, אוזניות וקשקושי אלקטרוניקה למיניהם לצד מבחר תקליטורים מביש למדי.

אסתכן בתחזית: המוזיקה נדונה לגיהנום דיגיטלי בעוד שספרים ישרדו. לאחרונה אף נראה שהמכירות בסימן עליה.

כיצד זה יתכן? הרי שני התחומים חשופים לדיגיטליזציה בדיוק באותה מידה, התקופה איננה מהמוארות, וחברות כמו אמזון היו שמחות לוודא הריגה בעניין הספרים ובזאת להפטר מעול המחסנים.

מפתה לחשוב שספרים ישרדו כיוון שאנשים אוהבים את החוויה המישושית של החזקת הדפים, הרחת הדיו וסימון קטעים מיוחדים כך שתמיד יוכלו לחזור ולחוות רגעי שנינות, תובנה והברקה מחשבתית.

לא נראה לי שכך. רוב האנשים לא קוראים הרבה (וזה אף פעם לא היה). הם מעיינים במדורי הרכילות והספורט.

לא, קורא יקר: ספרים ישרדו כי מיעוט מסוים תמיד ישמח להתהדר בהם כרהיטים, קישוטים ועדי אופי לאספניהם האדוקים.

אני מודה שגם אני קצת כזה. במשרדי הביתי שוכנים כ-1000 ספרים (וזה עוד כלום: לידידי הלונדוני ג'יימס יש פי כמה והוא מנפנף במספרם ללא בושה כדי לכפר על עיסוקיו בענייני קרנות גידור). איך שלא יהיה, יש דברים גרועים יותר מלהעיר חודשים בקריאת אוספים אלה.

בחודשים האחרונים קראתי כמעט את כל כתבי גי דה מאופאסאנט, צרפתי מהמאה ה-19 שכתב על נבלים מתוך מה שנראה כידע אישי. המדפים כורעים תחת משקלם של נבוקוב וקונדרה, צווייג ומוהם, גרין ואיימיס (האב, לא הבן). יש שם מעט אמריקאים לצערי (מלבד וונגוט ודיימון ראניון) וכמעט שום דבר אקטואלי (למעט איאן מקיואן, יבדל לכתיבה ארוכת ימים). יש העדפה ברורה לסיפורת על פני עיון. לטעמי היא מכילה אמת עמוקה יותר בשל שחרור הכותב מתחום הגזרה של רק אשר שמע וראה. לפעמים אני מביט במדפים אלה ואני מודה שהדבר מסב לי הנאה מפוקפקת. זו לא תחושה שספריית קינדל מעניקה.

לעומת זאת, על אף שאני מעריץ גדול של מוסיקה, הרמתי ידיים בעניינה הפיזי. כבר שנים שאני ב-iTunes שוכן. ברור שזה חבל. אין להשוות רשימת Spotify לאובייקט הפיזי שמגיע ארוז עם תמונות ומילים וחוברת שאולי מאוירת על ידי האמן, או למצער על ידי אמן הגרפיקה של האמן.

אנשים זקוקים לאובייקטים כדי להימנע מלהרגיש כמו סובייקטים. מדוע, אם כן, נטשו את החפצים המוזיקליים? מה גרם לכך שרק קומץ קנאים טורח עדיין לרכוש קלטות, תקליטים ותקליטורים? כמה רעיונות כשרות לציבור:

ראשית, הפלסטיק לא בא טוב. תקליטורים השתלטו על השוק בסוף שנות השמונים, ומארזי הפלסטיק הארורים שלהם התגלו חיש מהר כבלתי מושכים, שבריריים להרתיח, ובעלי ערך קישוטי הקרוב לאפסי. מעבר מאוחר למארזי קרטון אלגנטייים יותר היה בגדר מעט מדי, מאוחר מדי.

שנית, החוויה המוסיקלית הינה, עבור רוב האנשים, פחות מעמיקה. זה משהו שניתן לצרוך ברקע ולחוות באקראי, בתיווך הרדיו או הפלייליסט. ככה לא בונים רמת מחוייבת של קריאת ספר.

שלישית, תעשיית המוסיקה בגדה בלקוחותיה. כמה אלבומים שאינם נקראים "הצד האפל של הירח" או "סוף עונת התפוזים" שווים שמיעה לאורכם ורוחבם? לרובם יש שיר טוב אחד או שניים, ואז ממלאים את הזמן. הרצף לא חשוב והשלם אינו שלם. בספרים אי אפשר לשנות את סדר הפרקים או להעלים את חלקם. באלבומים, לרוב, מדובר היה בברכה.

רביעית, מוסיקה חותרת תחת ההרמוניה הבין-דורית. אמנם לא כולם אוהבים את אותם ספרים, אבל יש קרוב לקונצנזוס בנוגע לגבולות בין זבל, ספרות זולה, בידור, איכות וקלאסיקה.

במוזיקה, שאלת האיכות היא פוליטית — עניין של זהות. אף אחד לא מסכים על שום דבר כיום.

יש לי ידיד מהתקופה הארוכה שגרתי בקהיר, מבוגר ממני בדור (על אף שכמנהג הגולים מטפח הוא תעלומה סביב גילו המדויק); הוא מענה את באי ביתו במוסיקת ביג באנד, אותה הוא מעריץ, משנות השלושים של המאה שעברה.

ידידי היה מסוגל בדוחק לסבול את הרוק הקלאסי שמידי פעם הצלחתי להשמיע כאשר לא היה שם לב (מדי פעם היה קם להביא עוד בירה מהמקרר העמוס בבקבוקים), אבל בשום אופן לא יכול היה לבלוע משהו מודרני יותר.

"אני אפילו לא מכנה את זה מוזיקה," היה מכריז במבטא טקסני מטריד.

לעגתי לו כשם שבנותי לועגות לי היום. אין דבר המרתק אותן פחות מהבוז שאני חש כלפי המוזיקה הפופולארית של ימינו הקודרים. האומנים היחידים שאני מסוגל לשאת הם שרידי העבר שעדיין עומדים, כמו U2, ברוס ספרינגסטין או שלום חנוך (וגם במקרים אלה רק חסיד שוטה יכחיש שזוהרם דהה קמעה).

אתגעגע לחנויות המוסיקה. הייתי צרכן אידיאולוגי. לפני שנים, כשעוד היה למה לטרוח וגרתי בחו"ל, הייתי מבקר בארץ, הולך ישר לחנות התקליטים, מבקש את עשרת האלבומים הטובים שיצאו לאחרונה, מקשה רק במידה וקונה את כולם מתוך פרינציפ. היתה בזה רומנטיקה; כך חשתי, לפחות.

בשבוע שעבר לפני טיסה לאירופה צעדתי בלב כבד לעבר אותה חנות מצד ימין. בחנתי את הדוכן העלוב עם הדיסקים הלא קוסמים בו. קניתי כבל עבור אוזניות הבלוטות' שלי.

אין רומנטיקה בכבלים.

שירת כעורך ראשי של סוכנות אי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 726 מילים
כל הזמן // יום ראשון, 18 באוגוסט 2019
מה שחשוב ומעניין עכשיו

מחאת פ"ת קומץ - מוביל את המחנה או סתם היסטרי?

פורסם על ידי ‏‎Rafi Michaeli‎‏ ב- יום שישי, 16 באוגוסט 2019

המוסכניק שהייתי מתקן אצלו את הטוסטוס בסוף שנות השבעים של המאה הקודמת, עבד ברחוב סטרומה שנמצא ממש מאחורי משטרת פתח-תקווה. איזור תעשיה זעירה ובתי מלאכה קטנים. המצודה הבריטית, בה שוכנת המשטרה, הייתה מוקפת גדר ואני לא זוכר שאי פעם נכנסתי אליה.

הטוסטוס שלי, שלמעשה היה של אמא שלי עד שניכסתי אותו לעצמי, לא היה כלי מי יודע מה אמין. מדי פעם היה צריך להגיע למוסך. כבל קרוע, סתימת דלק, אגזוז סתום וחוזר חלילה. כל טיפול כזה היה כרוך במעבר ליד הכניסה לתחנת המשטרה. בזכרון שלי יש תמונה של בוטקה קטן וחבל קשור לעמוד מצידו השני של הכביש וחוסם את הכניסה. שער די צנוע המותאם לתחנת משטרה די צנועה.

ארבעים שנה קדימה ושער הכניסה למשטרת פ"ת הפך להיות שער ברזל חשמלי אימתני. הבוטקה המצו'קמק הפך לחדר מבוצר. מצלמות אבטחה חולשות על "מתחם" הכניסה לתחנה. התוכן הוא אותו מבנה בריטי משנות הארבעים של המאה הקודמת, רק הפסאדה השתדרגה פלאים.

דרך שער משטרת פתח תקווה אפשר לראות את ההתפתחות שעברה החברה הישראלית.

מחברה פרובנציאלית שחיה בעיר מוקפת פרדסים, נוסעת בפורד אסקורט, קונה בגדים בחובבי ציון ורואה סרטים בקולנוע היכל הפכנו לחברה שמוקפת בטון, בניינים גבוהים, אוטוסטרדות רחבות, ג'יפים מפונפנים, חנויות ממותגות, דלתות מפלדה, כחול לבן, אדום לבן, מדחנים ושערים חשמליים שמפרידים בין אחד לשני.

עמדתי בשער המשטרה בשישי בערב, ה-16/08/2019. בפנים היו מספר עצורים הידועים כפעילי "מחאת פתח תקווה". ההודעות על מעצרם עברו מאד מהר ברשתות החברתיות ועם סיום ארוחת הערב, לאחר התלבטות קצרה, מצאתי עצמי נוסע לשם.

מול שער המשטרה חשבתי האם אני רוצה להיעצר הלילה. בשלב האסקלציה במפגש ההולך ומתהווה בין המוחים והמשטרה, זה לגמרי היה תלוי בי אם להיעצר או לא

היתה זו אותה התלבטות מאי שם בתחילת 2017 שבסופה מצאתי עצמי עומד בגשם ליד מני נפתלי לא רחוק מביתו של היועמ"ש מנדלבליט. זו היתה הפעם הראשונה שהמשטרה הזיזה את קומץ המוחים ממול ביתו של מנדלבליט אל מול המתנ"ס המקומי.

המחאה הפכה לשגרת מוצאי שבת. עד שבשלב מסויים, בלתי נראה, התחלתי לוותר לעצמי. עם הוויתורים באו התירוצים וייסורי המצפון על נטישת המאבק. אבל גם אלה התרככו בכל מוצ"ש כשראיתי בשידורי הלייב בפייסבוק את המתמידים האוחזים בשלט, בדגל ובטלפון.

מול שער המשטרה בשישי בערב חשבתי האם אני רוצה להיעצר הלילה. זה היה סוג של חשבון נפש. לא משהו דרמטי מדי, אבל בכל זאת, שאלות שעלו לי בראש. עד כמה אני מוכן לחטוף, אם בכלל, מנחת זרועה של המשטרה. מה המחיר שאני מוכן לשלם בשביל עקרונות נשגבים כמו חופש ביטוי, חופש מחאה, חופש בכלל. בשלב האסקלציה במפגש ההולך ומתהווה בין המוחים והמשטרה, זה לגמרי היה תלוי בי אם להיעצר או לא.

דודו ישורון
מוחים מול שער תחנת המשטרה

סגן מפקד התחנה, שי גז, כבר הודיע לכולם ללכת הביתה כי הם הולכים לפנות את הכביש, כולל שימוש בכוח. הוא הבהיר את זה בעזרת המגאפון שהחזיק בידו. חלק מהמוחים התיישבו על המדרכה. הם ידעו שבשלב הבא השער ייפתח והשוטרים יפנו אותם בכוח. חלק למעצר וחלק החוצה לכיוון הכביש.

עמדתי על המדרכה, שלושה מטרים מקו המגע בין השוטרים למוחים. במרכז הכביש עמד עו"ד גונן בן-יצחק ומולו שי גז. הוא ניסה למנוע את המשבר ולהבהיר לגז בפעם המי יודע כמה שעצם קיומה של המחאה מול המשטרה הוא בעקבות מעצר לא חוקי של פעילים. סגן מפקד התחנה ענה לו משהו וגונן צעק עליו, "אתה משקר". מכאן כבר לא היתה דרך חזרה.

גז נתן את הפקודה "פעל" והשוטרים זינקו על הקהל כמו קליע שנורה מרובה. אלה שישבו על הכביש נגררו פנימה ואלה שהיו על המדרכה התרחקו בצעדים מדודים לכיוון הכביש הראשי.

סיגל עזריהו, אחת מפעילות המחאה, ישבה על הכביש מעט רחוק מהשער. לקח כמה שניות עד שהשוטרים הגיעו אליה. בלב המהומה היא ישבה בשקט ובאומץ על הכביש כאילו כל מה שקורה מסביב לא נוגע לה. בסוף גם היא נגררה לתחנה ועוכבה מספר שעות.

השוטרים עובדים במקצועיות רבה. אין לאף אחד סיכוי נגדם. גם אף אחד לא מתנגד להם. כל אחד עושה את מה שמוטל עליו. אלה מבקשים למחות ואלה קיבלו פקודה לעצור או להרחיק. המוחים לא נתנו שום סיבה לשוטרים להשתמש במכות. הכוח שהופעל הוא הגרירה של היושבים על הרצפה, חלקם כבר לא ממש רזים וקלים, מהכביש לפנים התחנה. שמעתי שהיו גם כיפופי ידיים חזקים מצד שוטרים קצת פחות סבלניים. זו המשטרה.

חלק מהשוטרים היו עם כפפות שחורות על הידיים. יש לזה סיבה. אני רק לא יודע מהי. השמועות אומרות בשביל שלא ישאירו DNA ועדויות מפלילות על גופו של מי שחוטף מהם מכות. יכול להיות.

* * *

מול השער של משטרת פ"ת ראיתי קמצוץ מתורת ההפעלה של המשטרה ששונה לחלוטין ממה שראיתי בצבא. ברור לגמרי שהשוטרים לא נמצאים מול אוייב אלא מול אזרחים. הפקודות מגיעות מהקצין האחראי, אבל: לא תמיד הקצין שהנחית את ההוראות נמצא.

מפקד המחוז שהוציא את הפקודות החדשות ומפקד התחנה לא היו באירוע. הם השאירו את גז להבין לבד מה הוא צריך לעשות. בטוח שאם גז היה מפעיל שיקול דעת אחר, כל האירוע המביש הזה לא היה מתקיים.

מפקד המחוז שהוציא את הפקודות החדשות ומפקד התחנה לא היו באירוע. הם השאירו את גז להבין לבד מה הוא צריך לעשות. בטוח שאם גז היה מפעיל שיקול דעת אחר, כל האירוע המביש הזה לא היה מתקיים

וזו אולי התכונה החמקמקה החשובה כל כך לשוטרים. איך להימנע מאסקלציה ואיך למנוע שימוש בכוח. אני משער שאם מנהל האירוע היה קצין אחר, התוצאה היתה אחרת לגמרי.

* * *

ביקום שמחוץ למחאה, נמצאים כל אזרחי ישראל. התקשורת הממוסדת לא מסקרת את המחאה. היחיד שלקח על עצמו את הנושא הוא בר פלג מעיתון "הארץ". הפוליטיקאים לא מביעים כל עניין.

גם כאן, היחיד שאמר אמירה החלטית היה אהוד ברק (סוף סוף). כל השאר דוממים. הם מעדיפים לקשקש על איראן וטראמפ וליברמן ועל כל מיני נושאים שלא ממש חשובים לאזרחי ישראל. ליבת העניין היא השחיתות, שומרי הסף שלא מתפקדים, מערכת המשפט שלא יודעת אנא פניה ועוד הרבה נושאים חשובים שאף אחד לא מדבר עליהם.

מעל כולם התעלה הצעיר שעצר לידי לברר על מה המהומה. הוא ראה את חבורת המבוגרים מתגודדת סביב העצורים ששוחררו טיפין טיפין ושאל לפשר העניין.
התחלתי להסביר לו על המחאה ועל מה שקורה בשכונה אחרת בעיר בה הוא חי. לא היה לו שום מושג.

החלטתי לשאול אותו שאלות. מסתבר שהוא לא רואה חדשות, לא קורא עיתונים, אין לו פייסבוק, גם לא טוויטר. הוא ניזון מאנשים מסביב. וזהו. אזרח שיכול להצביע ואין לו שום מושג על מה שבאמת קורה במדינה.

יכול להיות שהוא דוגמא קיצונית. אבל רוב האזרחים אדישים. בורים מרצון. שומעים פה משהו, שם משהו ותופרים לעצמם תפיסת עולם.

אנשים לא מאמינים שהמצב בעייתי. השמש זורחת, הולכים לסופר, מסתובבים בים, שותים בירה מול השקיעה, טסים לחו"ל, קונים מכונית חדשה. מה רע? לא רע. הכל בסדר. "זה רק אתם לא מוכנים לראות כמה טוב פה", אומר מי שתמיד אומר.

ואז אני חושב על אותו קומץ ציונים מלפני מאה שנה (סבא שלי ביניהם). ממש קומץ של כמה אלפי יהודים שזיהו תהליכים ועשו מעשה. חלקם הקטן אף הגיע לארץ ישראל ובנה פה את התשתית למדינה העתידה לקום.

והרוב המוחלט? אלה שראו את השמש זורחת, הלכו לחנות לקנות לחם ושמן, אולי נסעו לחופשה בהרים, שתו בירה בבית המרזח, קנו וילונות ותפרו שמלות כלה. הרוב המוחלט הזה טעה ועלה באש ובתימרות עשן השמיימה.

ממשה רבנו ועד היום, תמיד הקומץ מוביל את המחנה.

דודו ישורון, יליד שנות השישים. נשוי ואב לשלוש בנות. עובד בתחום מערכות מידע וגר בחולון. כאוהד מושבע של "פורמולה 1" משלם גם לאתר "Autosport". כחלק מהרצון לשפר את ערכי בדיקות הדם, הצטרף לקבוצת ריצה ולהפתעתו מתמיד, כולל ריצת שבת מוקדם בבוקר. חצי מרתון כבר מאחוריו, ולא, הוא לא מתכנן על מרתון מלא. דמוקרטיה איננה מובנת מאליה בעיניו, ו"תהליכים" מטרידים אותו. גם העתיד. בינתיים כותב גם ביקורות על סרטים.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 1,100 מילים
עודכן אתמול
גיא זהר גיא זהר
זירת הבלוגים
הזמן שלך לומר את דעתך
הצטרפות

המשטרה החזירה את המפגינים לפתח תקווה

המעצרים השערורייתיים בפתח תקווה ביום שישי, החזירו את הברק לעיניים של המפגינים במוצ״ש ● וגם הביאו לשם בפעם הראשונה את אהוד ברק ● אמיר בן-דוד חזר מההפגנה ה-141 בכיכר גורן, שהייתה הפעם מלאה - דווקא בזכות המשטרה שביקשה לדכא אותה

  • ההפגנה ה-142 בפתח תקווה (צילום: יעל לפיד ואמיר בן-דוד)
    יעל לפיד ואמיר בן-דוד
  • שושקה (אנגלמאייר) ויעל כהן-פארן בהפגנה ה-142 בפתח תקווה (צילום: יעל לפיד ואמיר בן-דוד)
    יעל לפיד ואמיר בן-דוד
  • אהוד ברק בהפגנה ה-142 בפתח תקווה (צילום: יעל לפיד ואמיר בן-דוד)
    יעל לפיד ואמיר בן-דוד
  • ניצן הורוביץ בהפגנה ה-142 בפתח תקווה (צילום: יעל לפיד ואמיר בן-דוד)
    יעל לפיד ואמיר בן-דוד
  • ההפגנה ה-142 בפתח תקווה (צילום: יעל לפיד ואמיר בן-דוד)
    יעל לפיד ואמיר בן-דוד
  • ההפגנה ה-142 בפתח תקווה (צילום: יעל לפיד ואמיר בן-דוד)
    יעל לפיד ואמיר בן-דוד
  • ההפגנה ה-142 בפתח תקווה (צילום: יעל לפיד ואמיר בן-דוד)
    יעל לפיד ואמיר בן-דוד
  • ההפגנה ה-142 בפתח תקווה (צילום: יעל לפיד ואמיר בן-דוד)
    יעל לפיד ואמיר בן-דוד
  • ההפגנה ה-142 בפתח תקווה (צילום: יעל לפיד ואמיר בן-דוד)
    יעל לפיד ואמיר בן-דוד
  • ההפגנה ה-142 בפתח תקווה (צילום: יעל לפיד ואמיר בן-דוד)
    יעל לפיד ואמיר בן-דוד

המעצרים השערורייתיים והשרירותיים של תשעה אזרחים בפתח תקווה, רק כי "הפרו את ההנחיות באופן בו צעדו בציר ההליכה של היועץ המשפטי לממשלה לבית הכנסת" (קשה להאמין, אבל זה הניסוח בהודעה שהוציאה המשטרה בעקבות המעצרים בשישי בצהריים), החזירו את הברק לעיניים של מפגיני פתח תקווה. וגם הביאו לכיכר גורן בפתח תקווה בפעם הראשונה את אהוד ברק.

כאלף מפגינים התכנסו הערב (מוצאי שבת) בכיכר. מאות מהם חזרו אליה אחרי היעדרות ארוכה. זו השבת ה-141 שההפגנה הזו נערכת – בלי ספק שיא של התמדה בתולדות המחאה בישראל.

ההפגנה ה-142 בפתח תקווה (צילום: יעל לפיד ואמיר בן-דוד)
ההפגנה ה-142 בפתח תקווה (צילום: יעל לפיד ואמיר בן-דוד)

היא כבר ידעה עליות ומורדות. היו הפגנות שרק הגרעין המייסד השתתף בהן, היו הפגנות של מאות ושל אלפים. ובימי השיא, כשתיקי החקירה נגד בנימין נתניהו היו במוקד תשומת הלב הציבורית, צעדו עשרות אלפי מפגינים בתל אביב.

בינתיים חזרו ההפגנות לפתח תקווה ומספר המפגינים קטן בהדרגה, כשממוצע הגיל נותר כל הזמן גבוה. זה אחד הנושאים שמעסיקים ומתסכלים את המפגינים לאורך חודשי ההתמדה הארוכים: הצעירים כמעט ולא באים.

האגרסיביות המשטרתית כלפי הגרעין המייסד, מילאה שוב את הכיכר, וצירפה למפגיני פתח תקווה הקבועים גם נציגים חדשים, ממחאת האתיופים וממחאת הנכים, במה שעוד עשוי להתברר כאירוע מכונן, שהצליח לחבר בין קבוצות המחאה השונות שפועלות בנפרד בארץ.

עו"ד סיגלית קסלר, ממייסדות מחאת פתח תקווה ומעצורות שישי בערב, הנחתה את ההפגנה והתקבלה בכבוד השמור לגיבורים. לקול צהלות המפגינים היא חזרה על משפט המפתח שכתבה אתמול בפוסט לזמן ישראל: "ילדתי ארבעה ילדים בלי אפידורל, המשטרה לא יכולה להפחיד אותי".

למעצרים בשישי קדמה הנחיה תמוהה שהוציא ביום רביעי ניצב עמי אשד, מפקד מחוז מרכז של המשטרה. תחת הכותרת "תנאים למחאות בשכונת כפר גנים בפתח תקווה", כתב אשד: "חל איסור לקיים מחאות  ברחובות הסמוכים לביתו של היועמ"ש לממשלה, המחאות תתקיימנה בכיכר גורן. על אף האמור, ניתן לקיים מחאה שקטה של עד חמישה אנשים ברחוב מייזנר פינת בן גוריון".

ההפגנה ה-142 בפתח תקווה (צילום: יעל לפיד ואמיר בן-דוד)
ההפגנה ה-142 בפתח תקווה (צילום: יעל לפיד ואמיר בן-דוד)

עו"ד קסלר הודיעה למפגינים על הכוונה לעתור השבוע לבג"צ נגד הנחיות המשטרה, שהוצאו לטענת המפגינים ללא סמכות, וחורגות מההנחיות שנקבעו בפסקי דין של בית המשפט העליון שדנו בעתירות קודמות. עו"ד דניאל חקלאי, שדיבר אחרי קסלר, אמר למפגינים: "התפקיד שלנו לשמור על משטרת ישראל, שלא תהיה משטרה של דיקטטורה אלא משטרה ששומרת על האזרחים ועל שלטון החוק".

עו"ד דניאל חקלאי: "התפקיד שלנו לשמור על משטרת ישראל, שלא תהיה משטרה של דיקטטורה אלא משטרה ששומרת על האזרחים ועל שלטון החוק"

אהוד ברק הגיע לכיכר גורן מלווה בניצן הורוביץ, יו"ר המחנה הדמוקרטי, במוסי רז, ערן עציון ופעילים נוספים של המפלגה. ברק פרסם ביום שישי פוסט בפייסבוק שבו כתב, בין השאר, "ארדן, פתח תקווה זה לא אום אל חיראן, לאזרחים מותר להפגין" – הצליח לקומם נגדו מחדש את חברי הכנסת הערבים, ואז נאלץ להתפתל ולהסביר: "באום אל חיראן טוייחה החקירה, לא ניתן שזה יקרה שוב. ניצול אי הבנה לחרחור ריב בין יהודים לערבים – זה לא שותפות. זה המשך שיתוף הפעולה הבזוי עם נתניהו".

אהוד ברק בהפגנה ה-142 בפתח תקווה (צילום: יעל לפיד ואמיר בן-דוד)
אהוד ברק בהפגנה ה-142 בפתח תקווה (צילום: יעל לפיד ואמיר בן-דוד)

הערב ברק יצא לסיבוב לחיצות ידיים וצילומי סלפי בין המפגינים. "לא באנו לנאום פה", אמר לי הורוביץ, "המפגינים מעדיפים שלהפגנות לא יהיה אופי פוליטי ואנחנו מכבדים את זה. באנו להביע תמיכה".

דקות מאוחר יותר קראו לברק והורוביץ מהבמה ("ראש הממשלה לשעבר ברק פה ואנחנו מבקשים שיעלה ויברך אותנו"), אבל התברר ששניהם כבר עזבו את המקום והמשיכו הלאה.

עוד 489 מילים ו-1 תגובות

למקרה שפיספסת

ד"ר יעקב רוזנפלד ב-1946 עם חיילי צבא השחרור העממי ששומרים על ביטחונו במהלך מלחמת האזרחים עם הקוומניטנג (צילום: באדיבות המכון האוסטרי לחקר סין ודרום-מזרח אסיה)
באדיבות המכון האוסטרי לחקר סין ודרום-מזרח אסיה
סיפורו של ניצול השואה שהקים את מערכת הרפואה הסינית

"הרופא הענק עם האף הגדול"

ד"ר יעקב רוזנפלד מת ונקבר בישראל מבלי להותיר כאן חותם, אך הוא שינה לעד את פניה של הרפואה הסינית, ושגריר סין עולה לקברו בכל שנה ● "הוא היה רופא וחייל גדול, שהציל חיים רבים במסגרת שירותו בצבא סין" ● בזמן שהסינים משגרים רמזים מאיימים להונג קונג, הם מבקשים להעלות את דמותו על נס, ולהציג פנים אחרות של מדינתם

עוד 815 מילים

מאות הפגינו בפתח תקוה: "נתניהו למעשיהו"

ברק הגיע להפגנה ה-142 בככר גורן: "זו לא דמוקרטיה" ● אמיר אוחנה למפגינים: "הגבלות המשטרה מאוזנות" ● עמיר פרץ: "בהוראה מבלפור מרסקים את הדמוקרטיה" ● איימן עודה תקף את ברק שהישווה את הפגנות פ"ת לאום אל חיראן ● ישראל כץ הכחיש שנתניהו ביטל את נסיעתו לברזיל, וטען שמניעת הכניסה של חברות הקונגרס לא קשורה ללחץ של טראמפ

  • עו"ד דניאל חקלאי בהפגנה היום (צילום: רועי אלימה / פלאש 90)
    רועי אלימה / פלאש 90
  • ברק בהפגנה בפתח תקוה, הערב (צילום: רועי אלימה / פלאש 90)
    רועי אלימה / פלאש 90
  • מפגינים בככר גורן, הערב (צילום: רועי אלימה / פלאש 90)
    רועי אלימה / פלאש 90
  • מפגינים בפתח תקוה, הערב (צילום: רועי אלימה / פלאש 90)
    רועי אלימה / פלאש 90
  • מפגינים בפתח תקוה, הערב (צילום: רועי אלימה / פלאש 90)
    רועי אלימה / פלאש 90
עוד 30 עדכונים
צבר מצוי נגוע בכנימה (צילום: באדיבות פרופ' צביקה מנדל ממינהל המחקר החקלאי מרכז וולקני))
באדיבות פרופ' צביקה מנדל ממינהל המחקר החקלאי מרכז וולקני)

הבננות לא לבד כנימה קטלנית מאיימת להשמיד את הסברסים

דרמה בגבול הצפון: חוקרים ממכון וולקני ייבאו שני מינים של טורפי חרקים שניזונים מהכנימה המזיקה ● אלפי מושיות מקסיקניות כבר שוחררו בגליל, ולאחרונה הצטרפו אליהן נחילי זבובים מקסיקניים ● "אנחנו בעיצומו של התהליך, אז זה קצת כאוטי, אבל יש סיבה לתקווה" ● ובלבנון, שם גם נפגעים שיחי הצבר, מאשימים את ישראל

עוד 886 מילים

תגובות אחרונות

אילוסטרציה (צילום: istockphoto)
istockphoto

בריאות מי שמנמן של סבתא

פרופ' מארי רודולף (68) הצליחה להפחית את השמנת היתר בקרב ילדים בבריטניה ● אחרי שעלתה לישראל, היא חולמת לעשות כאן את אותו הדבר, בדגש על עזרה לאוכלוסיות מוחלשות ● בין לבין היא מטפלת בנכדים התאומים שלה, ואין שום סיכוי שהיא תיתן להם שוקולד ● ראיון

עוד 1,417 מילים
אוצר מילים
מושגי יסוד להבנת המציאות הישראלית
גֵּירוּשׁ

דווקא אלו שבדרך כלל מתרעמים - ובצדק - נגד השימוש המניפולטיבי המקומם של נתניהו והימין בחרדות השואה, עשו בדיוק את אותו הדבר השבוע במסגרת המאבק בגירושם של העובדת הזרה ובנה ● כאילו אי אפשר יותר להתווכח בישראל על משהו, בלי להגיע תוך דקות לבירקנאו

עוד 1,072 מילים

בעקבות כתב האישום: השר חיים כץ הגיש את התפטרותו

כץ במכתב ההתפטרות: "הניסיון להטיל דופי בניקיון כפי הוא חסר יסוד ונועד לכישלון" ● על אף האישור שניתן לה, חברת הקונגרס טאליב הודיעה כי "ביקור בישראל תחת התנאים שהוצבו נוגד את ערכיי", דרעי: "פרובקציה. שנאתה לישראל גוברת על אהבתה לסבתה"

חיים כץ (צילום: פלאש 90)
פלאש 90
חיים כץ
עוד 18 עדכונים

חודש לבחירות כיצד הפך נתניהו את עצמו לאימפריה

בזמן שגנץ מותקף על עילגותו ועל האנמיות שבה מתנהל קמפיין כחול-לבן, ראש הממשלה ממשיך להתעלם מרעשי הרקע ולבנות את עצמו כדמות גדולה מהחיים ● אבל בכיר בליכוד מדווח על דאגה אמיתית במפלגת השלטון: "המצב כרגע מבחינתנו לא טוב" ● פרשנות

בנימין נתניהו (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)
מרים אלסטר/פלאש90
בנימין נתניהו

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 954 מילים
מימין: בנימין נתניהו, בני גנץ ואהוד ברק, ארכיון (צילום: Yossi Zeliger/FLASH90)
Yossi Zeliger/FLASH90
ההסבר המפתיע לשוויון ההיסטורי בין הימין לשמאל:

הישראלים "נולדים ימניים" - אבל מתים שמאלנים

הדמוגרף סרג'יו דה לה-פרגולה מסביר את היציבות ביחסי הכוחות של הגושים הגדולים בבחירות בישראל מאז שנות ה-70: "הישראלים ש'נולדים ימניים' מתקדמים, מתבססים ונעשים שמאלנים יותר - וזה מתקזז עם הילודה הגבוהה בציבור הימני ועם העלייה הימנית" ● ראיון

עוד 1,196 מילים ו-1 תגובות

"אם בית החולים הדסה היה חברה בורסאית, בחיים לא הייתי משקיעה בו"

מעקב זמן ישראל חברת דירקטוריון לשעבר בנשות הדסה: "אם זמן ישראל היה מצטט אותי בתחקיר על ביה"ח, ייתכן שהיה מגיע למסקנות הרבה יותר נחרצות" ● "אולי פעמוני האזהרה יתחילו לצלצל סוף סוף"

זאב רוטשטיין (צילום: by Hadas Parush/Flash90)
by Hadas Parush/Flash90
זאב רוטשטיין
עוד 946 מילים
סגירה