כשהוצע לי למנכ"ל את עמותת-עוגן, המגוננת על חושפי שחיתויות, לא תיארתי לעצמי שאני עומדת להכיר מקרוב התעללות אכזרית וצינית בבני-אדם, ולא הכנתי את עצמי נפשית להתמודדות הזו. איש לא הכין אותי לתפקיד. למזלי, הגעתי אליו כשאני כבר מצוידת במטען של ותק בעולם הזה, שסיפק לי כלים להתמודדות עם תלאות החיים. היה לי חשוב לשמור על שפיותי כדי להיות אפקטיבית עבור אבירי היושר האלה.

אביא כאן כמה תמונות, סיפורים קטנים מחיי אבירי-היושר.
כן כן, הסיפורים האלה קטנים לעומת הסיפור הגדול.

תמונה ראשונה:
גבר בסביבות גיל ארבעים, הקריירה שלו באחד השיאים שלה. איש גאה, ובצדק, יוצא בשבת עם משפחתו לבילוי בגן-ציבורי. אשתו, ילדיו, אחיו, גיסותיו, ילדיהם… והפעוט שבילדיו נישא על ידיו.

לפתע, חבטה איומה. הפעוט שעל ידיו מושלך מידיו.
בעודו מנסה לארגן את חלקי התמונה הפסטורלית מחדש, הבריונים שחבטו בו והעיפו את הפעוט, מסתלקים מהזירה.

תמונה שנייה:
צהריים. אני בבית, אבל תמיד, ת מ י ד, פנויה לענות לטלפון כשאני רואה על הצג את שמו של אביר-היושר מורן גנוסר.
למרות שמורן יודע להתעצבן, בדרך-כלל הוא נשמע רגוע, ואפילו ישנוני משהו:
"מה נשמע"? הוא שואל.
"הכול בסדר, אצלי, מה אצלך"?
"שמו לי בתיבת-הדואר תרמיל של כדור רובה" הוא אומר.
צונאמי של מחשבות מציף את ראשי:
חיי מורן בסכנה, מזל שאשתו לא הגיעה לתיבת-הדואר לפניו, בחדר המדרגות מחכים לו רוצחים, צריך לקרוא למשטרה…
"מה נעשה, מורני"? אני שואלת.
"כלום. אני לא מפחד מהם"

משפט שגור בפי אבירי-היושר ששריר המצליחנות פועם בהם נון-סטופ הוא: "אני לא מפחד מהם". ומורן באמת לא פוחד. ואולי הבהלה שאוחזת בי מחזקת אותו. רק אחרי כמה ימים הואיל בטובו להגיש תלונה במשטרה. הוא הרי יודע שלמשטרה אין זמן וכוח אדם לטפל בעניינים זוטרים שכאלה.

תמונה שלישית:
בית-משפחה נורמטיבית. אולי קצת יותר מ"נורמטיבית", קצת לפלפית. מסוג המשפחות שמקפידות על חינוך לערכים ואנושיות.
דפיקות בדלת. משטרה.
מחפשים סמים. לא פחות.
מחפשים, ומיד מוצאים.
מוצאים שקית ובתוכה סמים.
מצאו, כי ידעו איפה הונחה השקית. ידעו!
עד אותו רגע בני-הבית לא ראו בעיניהם סמים.

כשאין מה להעליל על אביר-יושר, הארגון יתפור לו תיקים.
מישהו שתל שקית סמים בביתו, מישהו שיש לו קשרים במשטרה.

53 תיקים נתפרו לאביר-היושר הזה.
כל התיקים הללו, אחד לאחד, הופרכו בבית-המשפט.

הסיפור הגדול הוא המאבק של האבירים מול מערכת האכיפה, מול מערכת המשפט, ומול העדר תמיכה ציבורית במאבקם למען הציבור.
על המאבק הזה אכתוב בפוסטים הבאים.

גלילה ונגרוב, מעצבת-אופנה, עצמאית למעלה מ-30 שנה. אחר-כך מנכ"לה כשנתיים את עמותת-עוגן.

הכותרות לאחרונה מזכירות כמה שוֹנוּת וחוסר ישע מזקקים מאנשים אימה חבויה, וכמו מטען חשמלי שדבק בגוף, הם מטיחים אותה החוצה במכות. אולי זה ריפוי עצמי או גירוש שדים, או פיצוי על עבדות רגשית שהושתה עליהם בידי מי שהיה אמור לאהוב אותם.

משחק הנסיבות מעסיק אותי תדיר. אני לא חושבת שיש סיבה לכל, אבל נסיבות תמיד יש. בדיאלוג פנימי ענף, אני בונה לאנשים קייסים שלא יפקירו אף עין לאדישות יבשה. אפילו במקרה הפרטי שלי, אני נודדת מדי פעם לנסיבות.

זו לא הייתה המטפלת שהכאיבה לי: זה היה בעלה. הייתי בת שנתיים. אין לנו מושג כמה זמן זה נמשך; אבל בדיעבד, בטיפול, גיליתי שלא רק שבימינו אני נושאת פוסט-טראומה פעילה למדי, אלא שגם בילדותי – שהייתה רצופת חרדה שהנפש הבלתי מזוינת תתקשה לפרש, כי ילדים הרי מביעים מצוקה בשפתם בלבד – למעשה התמודדתי עם פוסט-טראומה.

עשר שנים לאחר ההתרחשות, בגיל שתים-עשרה, צפו רסיסי זיכרונות בסיוטים שהלכו והדירו שינה מעיניי. אמנם חלומות מקפיאי דם תמיד רדפו אותי בלילות, אבל אני זוכרת את הלילות ההם וזוכרת איך התעוררתי והרגשתי שונה, וזוכרת את הרגע בו הבנתי שמדובר בזיכרון. ואת הרגע שהמבוגרים אישרו שזה אכן קרה.

נסיבות ילדות הציפו את הזיכרון הזה, ולפרקים אני תוהה לגבי הנסיבות שמביאות אדם שלדעתי היה מבוגר מאבא שלי והיה לו זקן ובו כבר נזרקה שיבה, לפגוע בילדה בת שנתיים.

במהלך השנים ניסיתי להמציא מסלול שפיתל את האיש והמיר אותו לכדי הגבר האלים אליו צמח; ותהיתי אם הייתי יכולה להיות ילדה שונה, ילדה טובה שלא נמלטת מנפשה. התאבלתי עליי קצת, כי החרדה הגולמית והילדית שהבעתי בזמנו פגשה רצון תמידי שאשתנה ואהיה אחרת, ולא יכולתי. אני עדיין מתרגלת לזה שאפשר פשוט לאהוב אותי.

דברים תמיד פוגשים בי בין הנקודות, אולי משום שאני מתקיימת בכמה מקומות בו-זמנית. חלומות על חנק ומוות מעירים אותי לאחרונה בשעות לא שעות, ועל אף שהימים עוברים עליי בנעימים, הרגלים עתיקים בי שוב זוקפים ראש ומתקוממים נוכח הקלות שאני מתנסה בה. כאילו שמשהו בי יודע שקלות היא ממני והלאה, וזה הכל שואו, והנה תזכורת לילית לכמה שאני נוקשה ומתגוננת עדיין.

הרי דבר אז הוביל לדבר – יכולתי לעשות תיקון רציני לשיעורי חשבון עם כל האחד ועוד אחד שעשיתי בטיפול. כל אחד כזה הוא סופרנובה בשמי בחיי, הרבה אחרי הפיצוץ בזמן אמת. כך עובד רצף זמן-חלל-גוף-נפש. החיים הם ציר, לא נקודה.

לאלימות בגיל צעיר עלולה להיות השפעה הרסנית על הנפש המתפתחת, על אמונה עצמית ושידור מצוקה, לראות במבוגרים אוטוריטה והגנה, לקשר סיבה ותוצאה. ילדים מתעתעים במבוגרים, לא בכוונה:

פשוט רוב המבוגרים שוכחים איך מרגיש וחושב ילד, איך ילדה רואה את העולם, והם אומדים את שלומם ורווחתם בכלים שהזמן העניק להם, ולקטנים טרם הזדמן לרכוש. והם כל-כך חיים את הרגע ותכלסיים כאלה, שנדמה שהם שכחו מכל העניין לגמרי.

אל תבלבלו חוסר מיומנות עם חוסן נפשי. הקשיבו למילים ולהתנהגות. הקשיבו לאנשים כמו שמקשיבים למוזיקה. דברים עלולים לקנן בפנים, לשבת בתנור הרגשי על חום נמוך ולתפוח; ואם מתישהו יצפצף הטיימר ויגיח התבשיל, אתם מוכרחים להיות מסוגלים להקשיב ולשמוע את הצפצוף.

אני לומדת לאהוב אותי. לומדת להקשיב לי יותר טוב – זה תיקון פי מאה יותר חשוב מחשבון (אבל אל תתעלמו ממה שעשיתי כאן). על זה עומדת אהבה, לדעתי, כי ביכולת להקשיב טמון הכל: טמונות פיוס וקבלה, טמונים כבוד וגבולות, טמונות אחריות ונוכחות. אלה מנות חלקנו, כולנו. ההפך מאילוף והמרה, ההפך מאוטם וצינה. היכולת להתפתח, להתקדם, לאהוב, טמונות בקשב. הקשיבו.

שיהיה במזל טוב, יש לנו 007 חדש, או יותר נכון חדשה.

בשירות הוד מלכותה, עם רישיון להרוג, סוכנת החרש החדשה של שירות הביון MI6 היא לשאנה לינץ' שמוכרת לנו כטייסת מריה רמבו מהסרט קפטן מרוול.

007, לשעבר ידוע כג׳יימס בונד, הוא יציר דימיונו של איאן פלמינג, סופר בריטי מצליח שב-1953 הגה את דמות המרגל רב התושיה שדמותו הונצחה ב-26 סרטים, החל בשנת 1962 ועד 2015. את דמותו גילמו לא פחות משבעה שחקנים עד היום.

שון קונרי השרמנטי, רוג׳ר מור המשעשע, דניאל קרייג הקשוח וכל השאר, כולם היו – בין יתר תכונותיהם הטובות יותר והטובות פחות, רודפי שמלות פוחזים ומיזוגנים לא קטנים, כיאה לדמות ספרותית משנות החמישים של המאה העשרים.

ג׳יימס בונד הוא התגלמות הגבריות הרעילה, סיוטן של הפמיניסטיות וחלומם החשאי של הגברים, גם אם היום רובם לא יעזו להודות בכך. בונד השרמנטי נוהג במכוניות המהירות, שותה את המשקאות הנכונים, יוצא מהמים יבש ומסורק וחובט באויביו בקלילות. והכי חשוב, מציל את נערת בונד מציפורני הרשע הישר למיטתו לאחר הפגנת התנגדות קלילה מצידה (התנגדות מעושה כמובן).

מכיוון שלפמיניזם לא היתה סבלנות לעמוד בתור כשחילקו חוש הומור, הדמות של בונד נתפסת אצלם כמודל חיקוי אמיתי, שמייצר דורות של גברברים, אשר משוכנעים שגם הם כמו בונד ישכיבו כל נערה על אף התנגדות קלילה (ומעושה כמובן).

משטרת המחשבות של הפמיניזם שמה לה למטרה לחסל דמויות הרסניות ומזיקות כדוגמת 007, לא יעלה על הדעת להרעיל את מוחם התמים של דורות של ילדים תמימים, שיהפכו לחיות טרף פראיות. מעניין שהרבה פחות מפריע למשטרת המחשבות הזדהות עם דמויות של רוצחים, מאפיונרים, פושעים וסוחרי סמים, כל עוד יתנהגו בנימוס ובכבוד לבנות זוגם כמובן.

זאת ועוד, תכונות שנהוג לכרוך בחבילה אחת עם מה שנהוג לכנות גבריות רעילה, לא מפריעות כלל וכלל כשהן מופיעות אצל דמויות נשיות, להיפך, במקרה הזה הן מעידות על העצמה נשית, שחרור ושבירת תקרת הזכוכית. יש להניח ש-007 החדשה תנהג בפראות לא פחותה, ותהרוג ביעילות רבה בדיוק כמו בונד קשישא, שנושל ממספר הקסם שליווה אותו כל כך הרבה שנים. מה זה אם לא סכיזופרניה פמיניסטית?

אז מה אכפת לי בעצם מהמספר הזה 007, ולמה אני מקדיש פוסט שלם ליללות על גיבור תרבות שנגנב על ידי הפמיניזם? הרי אני ממש לא רוצה להיות בחברתם של הגזענים שמיללים על בחירתה של שחקנית שחורה לגלם את בת הים הקטנה.

פשוט לשאנה לינצ׳ בתור 007 היא בלון ניסוי, היא כניעה של האולפנים ללחץ מתמשך של אירגונים פמיניסטיים ללהק אישה לתפקיד ג׳יימס בונד. כן – אישה לתפקיד ג׳ימס בונד, חזרנו לימי שייקספיר בהם גברים גילמו דמויות של נשים, רק להיפך.

אז בסרט הבא בונד עדיין איתנו, והוא כנראה עדיין חרמן פאתטי שלא מסתגל לעידן ה-me2. אבל השלב הבא הוא השמדה מוחלטת של ג׳ימס בונד, וזה בסדר גמור אם אין יותר מקום לגיבור מהסוג הזה, אם הוא נמאס, לא מחדש, לא מעניין.

זה לא בסדר אם זו כניעה למשטרת המחשבות. לא יכול להיות שאסור יהיה להציג דמות של גבר מיזוגני, אבל כן אפשר יהיה להציג דמויות אלימות ושליליות מכל סוג אחר, רק כי כך קבע הפמיניזם.

אם נצנזר יצירות אומנות בגלל תכונות האופי המיזוגניות של הדמויות בהן, או בגלל הדרך בה מוצגות הדמויות הנשיות, נשאר ללא אומנות, והתהליך כבר החל. לא עם ג׳יימס בונד אלא עם לוליטה שיש קריאות להחרימו, עם למי צלצלו הפעמונים של האמינגווי ועם ספרים של קרואק, הנרי מילר ומארק טווין.

יליד 1964, עורך דין לשעבר, יזם סדרתי בהווה. גרוש מאד, אב לשתי בנות, חי בארגנטינה מאז רצח רבין אותו לקח באופן אישי. לכלב שלו קוראים רון.

ישנו קיטוב הולך וגובר בשיח הפוליטי בעולם בשנים האחרונות, זאת בשל פער סוציו-אקונומי מתמשך, מתיחות פוליטית וגורמים תרבותיים נוספים.

ענייני דת ואמונה משתייכים לגורמי הקיטוב הנפיצים ביותר. זאת למרות שדתות רבות מושתתות על עקרונות יסוד שעניינם הפצת שלום ואחווה. עם זאת, על אף שחלק מן הדתות מהוות את הגורם העיקרי בהצתת מתיחויות, יש כאלו הרואים בדתות השונות ובאמונה הדתית כבסיס מאחד לבניית גשרים בין אויבים וזרים.

הרב דוד רוזן, המשמש כמנהל הבינלאומי לעניינים בין-דתיים מטעם הועד היהודי-אמריקני בירושלים (AJC Jerusalem), הקדיש את חייו המקצועיים ליצירת קשרים חזקים יותר בין היהדות לבין דתות מרכזיות נוספות בעולם.

על אף כי נדמה שדתות רבות מנוגדות זו לזו, הרב רוזן ועמיתיו ברחבי העולם מנפצים את המיתוס הזה מדי יום ביומו. הרב רוזן מוכיח שבמקום בו מאמצים דיפלומטיים וממשלתיים להשגת הסכמים והבנות בין מדינות נחלו כשלון, דווקא יוזמות פרטיות הובילו לשינוי ברמה הגלובלית.

על אף האמור לעיל, עבודתו של רוזן אינה נטולת אתגרים, שכן עליו למצוא קרקע משותפת בין הדתות, המגשרת על מאות שנים של מחלוקות קשות על רקע דתי. כיום הוא עובד על יוזמה פרטית לבניית גשרים בין-דתיים ברחבי העולם, משימה המצריכה השקעת מאמצים רבים בכמה מהמסגרות הקשות ביותר לפעולה.

איחוי הקרעים

הרב רוזן נולד וגדל באנגליה למשפחת רבנים מוכרת. הוא משבח את החינוך האורתודוכסי שקיבל בנעוריו, וטוען כי בזכותו למד על פתיחות כלפי העולם ועל חשיבות העזרה לנזקקים.

לאחר שסיים את תפקידו כרבה הראשי של אירלנד, הוא החל בקריירה ארוכה לטיפוח דיאלוג בין-דתי וערוצי דיפלומטיה בלתי רשמיים.

הפעם הראשונה שבה נתקל באתגר רב-דתי ורב-תרבותי הייתה במסגרת לימודיו בירושלים, שעיקרם היו לימודי דת והסמכה לרבנות, אך כללו גם מפגשים עם אנשים מקהילות דתיות שונות.

רוזן שירת בצה"ל כתותחן בחיל השריון, ולאחר מכן כרב של הגייסות שהוצבו במערב סיני. עם תום שירותו הצבאי, רוזן מילא מספר תפקידים ברחבי העולם, וכאשר הגיע לדרום אפריקה החל לפעול במרץ לגישור בין הדתות.

הוא שימש כרב בכיר בקהילה היהודית הגדולה ביותר בסי פוינט, קייפ טאון, כחבר בית הדין בקייפ טאון ואף נמנה על מייסדי הפורום הבין-דתי בקייפ טאון – גוף המורכב מיהודים, מוסלמים ונוצרים.

רוזן, שנודע בשל עבודתו החלוצית ביצירת קשרים בין הקהילה היהודית לקהילה הקתולית, אף נטל חלק בצוות המצומצם שניהל משא ומתן לביסוס קשרים מלאים בין מדינת ישראל לבין הותיקן, והיה הרב האורתודוכסי הראשון שהוענק לו תואר אבירות על ידי האפיפיור. תואר זה הוענק לו בשל עבודתו לפיוס בין היהדות לנצרות.

בנוסף לעבודתו בועד היהודי-אמריקני, הרב רוזן הינו נציג הרבנות הראשית לישראל בועדה לשיח בין-דתי ובמועצה הבין-דתית המתאמת בישראל. הוא מומחה במציאת אפיקים דיסקרטיים ליצירת גשרים חדשים ולצמצום פערים בין מדינות שממשלותיהן לא הצליחו לכונן קשרים דיפלומטיים זו עם זו.

המטען התרבותי והגאופוליטי שגרם לסכסוכים רבי שנים בין הדתות הופך את עבודתו של רוזן למאתגרת. רוזן השקיע זמן רב בכינון ערוצי תקשורת בין מנהיגים מוסלמים ויהודים, והוא נחשב לפורץ דרך בתחומו. אחד ההישגים העיקריים של רוזן במאמציו הבין-דתיים הינו בפיתוח היחסים בין ישראל והמערב, לבין המפרץ הפרסי.

על אף שאזור המפרץ הפרסי נודע ביחסו העוין כלפי ישראל וביריבות בין המדינות, רוזן הצליח למצוא תומכים משתי המדינות ליוזמתו החשובה. הוא מאמין כי כינון קשרים עם אזור המפרץ הפרסי חיוני לפתרון בעיות רבות במזרח התיכון, לרבות בעיות שאינן קשורות לדת.

גישה בין-דתית לדיפלומטיה

כחבר בגוף היהודי הבכיר ביותר בישראל, רוזן מבין את חשיבותם של מנהיגים דתיים בהובלת שינוי פוליטי. בראיון שהעניק בשנת 2017 הוא ציין כי "מנהיגים דתיים יכולים להשפיע השפעה אמיתית על הפוליטיקה במספר מקומות. הדברים נכונים בעיקר בעולם המוסלמי, שם הדת שלובה ושזורה בעולם הפוליטי".

זאת הסיבה שבגללה השקיע רוזן מאמץ רב בכינון קשרים עם מספר נציגים ממשפחות המלוכה המוסלמיות ברחבי העולם, ומאמציו השתלמו.

הוא הצליח לייצר ערוצי תקשורת עם ערב הסעודית, מדינה הידועה באיבתה המתמשכת כלפי ישראל. הוא מונה כחבר מן המניין במרכז העולמי של המלך עבדאללה לשיח בין דתי ובין תרבותי (KAICIID). במסגרת פעולתו במרכז זה, עובד הרב באופן צמוד עם קובעי מדיניות ועם קבוצות רב-דתיות לקידום השלום ולפתרון הסכסוך.

הרב רוזן אף הצליח לפלס את דרכו לאיחוד האמירויות, ואף הוזמן לשאת נאום באחד מהכנסים המרכזיים בנושא שיח בין דתי שהתקיים שם. בדרכו הדיפלומטית הייחודית, קיים רוזן טקס צנוע של הדלקת נרות חנוכה בנוכחות מנהיגים יהודיים ומוסלמים מאיחוד האמירויות גם יחד.

יצוין כי עמדותיו של רוזן לגישור הפערים בין התרבויות שנויות במחלוקת אפילו בישראל עצמה. הוא אחד הדוברים להכרה בדרישה הפלסטינית, ותומך נלהב בפתרון שתי המדינות, כאחד ממייסדי הארגון שומרי משפט – רבנים למען זכויות אדם.

גישתו האמיצה של רוזן לכינון ערוצים דיפלומטיים על בסיס דתי כבר סייעה לו לשבור מחיצות שעמדו על תילן במשך עשורים רבים. הוא סייר במקומות כמו אבו-דאבי ואינדונזיה, ואף נשא שם נאומים, מקומות שישראלים בפרט, ולעיתים יהודים בכלל, אינם רצויים בהם.

עבודתו עזרה להפיח חיים בקשר בין מנהיגים דתיים ופוליטיים מוסלמיים, ועודנה ממשיכה לשרת כאלטרנטיבה חשובה לגישושים פוליטיים.

היום קצר והמלאכה מרובה

כיום, רוזן הוא אחד מהדוברים המשפיעים ביותר בנושא שיח בין-דתי בעולם. הוא זכה להכרה ולשבחים רבים בשל עבודתו, אולם משימתו טרם הושלמה. הוא ממשיך לכהן במספר תפקידים וארגונים שמטתם לכונן קשרים בין-דתיים, והוא דואג להמשיך ולהפיץ את המסר שלו ברחבי העולם.

על אף שיש שיפור משמעותי בתחום ונעשו כמה צעדים חשובים, טרם הושגה מטרתו להגיע להבנה הדדית בין הדתות, ובאמצעותה ליצור קשרים בין מדינות עוינות.

ליוסף בודאק ניסיון של מעל 15 שנים בניתוח המצב הפוליטי בתורכיה, הן יחסי הפנים והן יחסי החוץ במדינה. הוא מעניק ייעוץ אסטרטגי לתאגידים זרים המעוניינים להתבסס בתורכיה, ובנוסף הוא מציע אסטרטגיות ייחודיות ופרובוקטיביות לכינון שלום במזרח התיכון, אזור שהיציבות חיונית בו.

כשאני יושבת במדיטציה, אחרי השיעור, אני נזכרת בשיחה שהיתה לי עם בני הקטן בן השלוש. זה היה אחרי הטיול היפה במערות בית ג'וברין. בהתחלה היתה שמש ובני הקטן קפץ בעשב הירוק, נעצר ליד פרחי פרג אדומים מאוד והתפלא על הקוצים שמעזים לעקוץ אותו.

פויה, הוא צעק עליהם, אבל הם נשארו יפים ודוקרים ולא השתנו לכבודו או לכבוד הצעקות שלו. במערות הקרירות הוא דווקא שתק ופניו התמלאו פליאה, אחר כך הלכנו כולנו, יחד, לאכול.

מזמן לא הייתי פה, אמרתי לאהובי, בעצם שנים לא הייתי פה.
אכלנו כולנו חומוס, וירקות וצ'יפס, בני הקטן ניצל את שיחת המבוגרים ושתה קטשופ ישר מהבקבוק כאילו מדובר במשקה אלים שמיימי.

שנים…אמרתי לאהובי, אני לא אוהבת את המקום הזה.
אכלנו עוד קצת.
אז… מה את מחליטה? הוא שאל אותי
משכתי בכתפיי ושתקתי
מזג האוויר השתנה מאוד, ונעשה אפור וקריר.
רציתי, וגם לא רציתי, ואחרי שכולנו גמרנו לאכול אמרתי לו, כן, אני בעצם רוצה.
בדיוק אז התחיל לרדת גשם.

נסענו לשם במכונית, הסתבכנו קצת בדרך כי לא הייתי בגדרה הרבה שנים וגם חוש הכיוון שלי, בדיוק כמו זה שהיה לאבא שלי, הוא נורא ואיום.

הגענו לבית הקברות.
עד שהגשם יפסיק ישבנו קצת באוטו.

לאן הגענו? שאל אותי בני המתוק, זה מגרש משחקים?
לא, אמרתי לו, זה בית קברות.
אז מה יש פה? הוא שאל
אבנים, אמרתי.

סיפרתי לו שאנחנו הולכים לבקר את סבא. קצת מוזר להגיד את זה לילד בן שלוש שאף פעם לא ראה את סבא שלו.. אז איפה הוא?
מי?
סבא שלי, אמר בני, איפה הוא הסבא הזה בכלל?

הזכרתי לו את סילבר, הכלב של אבא, שהיה חולה מאוד עד שהלך לארץ הכלבים הרחוקה שאף אחד לא חוזר ממנה, וגם הזכרתי לו את שונרא, חתולי השחור והמופלא, שהיה חולה גם הוא והלך לו לארץ החתולים, שגם ממנה לא חוזרים אף פעם.

זה היה לפני שנה וחצי, אמרתי לאהובי, תחשוב, זה כמעט חצי מהחיים שלו.
אהובי אמר לבני שסבא שלו שוכב שם מתחת לאבן, ואף פעם לא יקום.
אף פעם, אף פעם? שאל בני
לעולם, אמרתי אני, הוא מת.
זו פעם ראשונה שבני שמע את המילה הזו ממני, אבל הוא לא שאל כלום.
בינתיים הגשם הפסיק ויצאנו שלושתינו מהאוטו.

הראיתי להם את הגדר הצדדית והשער הקטן שאפשר להיכנס ממנו ולהגיע מייד לקבר. לא הלכתי לאיבוד כי זה בית קברות קטן, אז אפילו אני לא מצליחה לטעות שם.
זה כאן.

כמה זמן לא הייתי פה, חמש? שבע שנים? הקבר נראה אותו דבר, אותן מילים שביקשתי לחרוט קיימות שם, רק רואים שהמצבה לא שטופה. זכרתי שהיה שם צמח קקטוס קטן אבל עכשיו היה שם קקטוס גדול ועגול, וקשה, כמו כרוב.
נגעתי בעלים החזקים שלו.

תראה, אמר אהובי לבני הקטן, תראה מה יש בתוך הקקטוס. בני הקטן טיפס על המצבה וראה שבתוך עלי הקקטוס הקשיחים יש המון, אבל המון, חלזונות.
חלזונים, צעק בשמחה בני הקטן, המון המון חלזונים, משפחה.

היינו רק שלושתינו שם, בני הקטן קפץ מקבר לקבר תוך כדי שהוא שר לעצמו בשקט שירים, ואחר כך אסף המון חלזונות והביא לאבא שלי מתנה.

הוא שמח מהמתנה שלי, אמא?
מאוד שמח, עניתי לו, אבא שלי מאוד אוהב חלזונות.
לא ידעתי אם זה נכון, אבל מצד שני אני ממש בטוחה שהוא לא שנא אותם.

אחר כך אהובי לקח את בני הקטן והם התרחקו קצת, כדי שאהיה לבד. ישבתי ברגליים שלובות על המצבה ונזכרתי בשיר יפה מאוד של זלדה שנגמר כך
"אתה
ואני
והמוות".

לרגע הרגשתי כאב נורא ומיד אחר כך הרגשתי את המסך השקוף שיורד על ליבי ושוב לא הרגשתי כלום ונעשיתי מנומנמת.
חבל שהמצבה קשה כל כך, ממש בא לי להניח עליה את הראש ולישון.

הנחתי את ראשי בין ידיי כדי שאהובי יחשוב שאני עצובה מאוד ויהיה לי עוד קצת זמן פרטי לעצמי. לא הרגשתי כלום רק התחושה הכבדה הזו בגוף, כאילו שאני גם עשויה מאבנים
לא נעים לשבת על מצבות, וגם נעשה נורא קר.

אחר כך בני קטן עשה פיפי ליד הקבר, השקה את האדמה החומה, ואז נכנסנו כולנו לאוטו ונסענו הביתה
בני הקטן נרדם מאחורה
היה לו יום מלא הרפתקאות
כף היד של אהובי חמה וטובה
אבא שלי מת
והכל קיים בבת אחת.

והיום במדיטציה לרגע אחד הרגשתי את זה, שהכל קיים בבת אחת.
לרגע אחד מסך הזכוכית שעל ליבי הוסר – הרגשתי כאב נורא (אבא, אבא, אבא, מתי כבר אתרגל למוות שלך?) ויחד עם זאת הרגשתי אהבה גדולה והתרגשות, לכבוד אהובי החדש.
הלב שלי התרחב עד הקצוות שלו, הוא לומד להכיל הכל, וביחד.

כשקמתי מהמדיטציה הרגשתי מאוד יציבה, ולפני שגילגלתי את המזרון החלטתי לעשות את תנוחת הנשר

מותר לך ליפול, אמרתי לעצמי, זו רק יוגה.
מותר לי ליפול
אבל לא נפלתי.

הודיתי למזרון הירוק שמסכים כל יום להפרש ולהתגלגל ולעמוד לשירותי, הודיתי לחיים עצמם
לאהבה
הודיתי אפילו לכאב

וליוגה.

ההורים שלי עלו מאיראן. הרבה לפני שהחומייניזם השתלט על המדינה. בתקופת מלוכת השאה של איראן (דיקטטור לא קטן בפני עצמו) הייתה פרס אימפריה תרבותית משגשגת, ועשיריה היו שולחים את ילדיהם ללמוד באוניברסיטאות החשובות בעולם. מאז, כידוע, הרבה רעלות שחורות כיסו את המדינה וחושך בא עליהם.

את יריב שלי פגשו אבא אהרון ז״ל ואמא שרה, תיבדל לחיים ארוכים, כשהיו כבר בגיל הפנסיה שלהם. זה לא היה קל עבורם. לקח להם זמן לא מבוטל להכיל ולקבל. מאחורי הקלעים הם בכו. בסוף הם חיבקו. אבא היה נוהג להתקשר כל יום שישי להזמין אותנו ואת ילדינו רואי ויאן לקידוש.

יאן, מבחינה ביולוגית, מבן זוגי. אני זוכר מקרה שנחרט אצלי לעולם. זה היה כשהגעתי לבקר את ההורים עם יאן. אבא, חודשים לפני ששם קץ לחייו, נשאל על ידי בתי יאן, שהיתה אז בת שלוש בערך, אם הוא סבא שלה. אבא הרים אותה על ברכיו, חיבק, נישק, ואמר: ״כן אני סבא שלך״. אני מתגעגע אליו.

אני מגיע ממשפחה דתית מסורתית שחלק מבניה חזרו בתשובה והפכו חרדים. יש לי אח רב. רבי שלום אליאסי. הוא מלמד תלמידי חכמים תורה בכולל. הוא ואחיי הדתיים האחרים אוהבים אותי, מקבלים אותי, ומחבקים את המשפחה שבניתי. יש לי מזל שיש לי כזו משפחה.

לא לכולם יש כזו משפחה. יש שמנדים את הילדים שלהם ועושים עליהם קריעה ומתאבלים. יש כאלה שזורקים את הילדים שלה מהבית רק כי הם אוהבים את בני מינם.

קבלה והכלה מתחילים בחינוך. קבלת האחר והשונה – משל היה כמוך. גם אני הייתי תלמיד ישיבה. כשהייתי בגיל המצווה שלחו אותי הוריי ל״קרית נוער״ הנחשב למקום טוב. פנימיה/ישיבה לילדים מוצלחים.

ברחתי משם אחרי שלושה חודשים. שם ראיתי את הנערים האחרים שלא יכלו לפרוק את ההורמונים אלא בחושך, מחתחת לשמיכה, לפעמים ביחד.

בשנים באחרונות שפר עליהם גורלם של ההומואים הצעירים וקמו גופים המנסים לתת מענה לצרכים שלהם כמו: אוזן קשבת, מקום מחסה, כתף תומכת ואוהבת. גופים כמו ״איגי״ לנוער החילוני ו״חברותא״ לצעירים הומואים דתיים.

זה טוב, זה חשוב, זה אף פעם לא מספיק. הגופים מתקיימים בעיקר מתרומות. משרד החינוך עוזר במעט. מעט מאוד.

אני לא יצאתי מהארון. חייתי כמו שרציתי. לא כולם יכולים לחיות כפי שרציתי. לפני עשרים שנים כשרחוב שינקין היה הומה, להסתובב עם בן זוגי ועגלה היה מחזה נדיר.

היום שני גברים ועגלה עדיין מחזה נדיר בטח בבית שמש, נתיבות, ויתר הערים שמחוץ למדינת תל אביב. הרבה לא השתנה מאז.

אז יש לנו שר הומו. אז מה. שלושים שנים עברו מ-1988, כששולמית אלוני חוקקה את החוק בו משכב זכר (כן, היו יכלו להכניס אנשים לבית סוהר בגלל אהבה) לא נחשב עבירה, ומאז לא ממש חוקקו כאן חוקים שיווניים לטובת הומואים. גם האליטה המייצגת את ההומואים לא ממש השתנתה. היא עדיין נשלטת על ידי האליטה הישנה. ארחיב על כך בעתיד.

אני זוכר מערכת בחירות, כשחברי הבית היהודי (ינון מגל עדיין היה שם) הגיעו לתיכון בו למד בני. הוא עמד שם מולם, מול כל הבית ספר, ומאוחר יותר מול כל המדינה, כשחשף את חולצתו המפורסמת עם הכיתוב: ״יש לי שני אבות ואני לא מתנצל״.

הזמן רץ, האנשים מתחלפים, הזוועה אותה זוועה.

האמירה של רפי פרץ (שר החינוך של ישראל) לא מפתיעה אותי. דבריו ("אפשר לבצע טיפולי המרה בהומואים ולסביות. אני עשיתי זאת בעבר”). לא הוצאו מהקשרם. איש לא שם את המילים בפיו, זו האמת שלו. זו המציאות שלו. זה החינוך שקיבל. זה שר החינוך של ילדנו. עצוב.

יותר קשה לקבל את המילים של בני גנץ המסרב לפיטורי פרץ: "אוהב אותו, סטה סטייה חמורה”. בני, סוטים זה אנחנו, על פי אותם גורמים גזעניים, חשוכים וקיצוניים.

חשוב שידעו שהדברים נאמרו לפני מערכת בחירות ונועדו לקושש קולות. ולא מקומץ. הרבה מאוד אנשים בישראל חושבים כמוהו. יותר מדי.

צר לי על הדור הזה – שזהו שר החינוך שלו. צר לי על ראש ממשלה ששם את ילדנו תחת אנשים כמו רפי פרץ ודומיו. שאלוהים יעשה להם המרה. שימיר אותם להיות אנשים טובים.

כל הקישקוש הזה על טיפולי המרה להומואים צעירים היה תמיד. גם אחותי שאלה אותי כשהייתי צעיר אם לא כדאי שאלך לטיפול פסיכולוגי. הומואים לא בוחרים להיות הומואים. הומואים, לסביות, בי וטרנס נולדים בדרך כלל לזוגות הטרוסקסואלים. אנחנו לא בוחרים מי להיות. תנו לנו להיות מי שאנחנו. אנחנו שלמים עם עצמנו, חיים בשלום עם מי שאנחנו ואוהבים. תאהבו גם אתם. אני בחרתי לאהוב. תנסו,זה חינם.

הלוואי שאבי היה חי. הייתי מציע לרפי פרץ ללמוד ממנו משהו חשוב על אהבת האדם ועל קבלת האחר והשונה. אבא שלי היה איש דתי ומאמין, אך הוא גם האמין שצריך לקבל את הילדים כפי שהם. לאהוב ולחבק. העיקר שנהיה מאושרים.

ככה אמורה לפעול שיטת משפט דמוקרטית:

1

לפני שנתיים עתרתי בשם מני נפתלי וראשי מחאת כיכר גורן נגד משטרת ישראל בשל האיסור להפגין מול ביתו של היועץ המשפטי לממשלה.

2

הבהרתי בעתירה שאכן יש לאזן בין זכות היסוד החוקתית של מנדלבליט ומשפחתו ושכניו לפרטיות, לבין זכות היסוד החוקתית לביטוי של נפתלי ושות'.

3

לפני הדיון הבהירה פרקליטות המדינה שניתן יהיה להפגין בכיכר גורן שממוקמת במרחק חצי קילומטר מביתו של ד"ר מנדלבליט. במקביל הדגישה הפרקליטות שניתן יהיה למקם כמות קטנה של מפגינים אחת לחודש בגן ציבורי שצמוד לרחוב מגוריו.

4

בג"צ קיבל את המתווה שגיבשה הפרקליטות לקראת הדיון. כיכר גורן הפכה למתחם ההפגנות הכי מפורסם במדינה.

5

ניסיון מאוחר יותר מטעם משטרת ישראל למנוע את המשך ההפגנות בכיכר בלא רישיון משטרתי הוליד עתירה עקרונית מטעם ראשי המחאה. טענתי שם במחיצת עורך הדין ד"ר אליעד שרגא מהתנועה לאיכות השלטון, עורכי הדין יובל יועז ודורון ברקת מהתנועה לטוהר המידות ועורכת הדין גבי לסקי, שיש לצמצם את משטר קבלת רישיונות ההפגנה מטעם משטרת ישראל וכן שיש להסיר מגבלות רבות ככל הניתן על חופש הביטוי וחירות ההפגנה.

6

בג"צ קיבל את עמדתנו וניסח פסק דין דרמטי בספטמבר 2017: הנשיאה חיות הטעימה במסגרת פסק הדין שחופש הביטוי וחירות ההפגנה הן זכויות יסוד חוקתיות שצריכות לעמוד לנגד עיני משטרת ישראל.

היא טענה שאין מקום להתנות הפגנות פוליטיות בקבלת רישיון משטרתי במדינה דמוקרטית, ושהסעיפים בפקודת המשטרה שממוקדים בדרישת הרישיון הם שריד למשטר הבריטי הקולוניאלי.

הנשיאה חיות בעצם קיבלה את טענתנו שהדמוקרטיה הישראלית תצא נשכרת מהמשך ההפגנות בכיכר גורן, שהפכו לסמל לחופש הביטוי, לחירות ההפגנה, למאבק למען טוהר המידות והמשטר הדמוקרטי, וגם למאבק למען עיקרון השוויון בפני החוק.

7

העתירה התקבלה. ההפגנות בכיכר גורן נמשכו כסדרן. משטרת ישראל הבינה שלא תוכל לדרוש עוד רישיון לקיומן.

8

זכות הפרטיות, כבר אמרנו, היא זכות יסוד חוקתית. היא מעוגנת בחוק היסוד: כבוד האדם וחירותו. גם איש ציבור בכיר זכאי ליהנות משקט. בוודאי אשתו וילדיו. גם שכניו שהם אנשים פרטיים.

9

אך גם חופש הביטוי וחירות ההפגנה הן זכויות יסוד חוקתיות. האיזון בין זכויות היסוד החוקתיות הללו הוא מלאכה עדינה במיוחד.

10

לאחרונה החלו כמה מראשי המחאה להפגין מול מנדלבליט בדרכו לבית כנסת או למקום אחר. מדובר בהפגנות ברחוב. לא מדובר בהפגנות שממוקמות בצמידות לביתו, מפני שהפגנות כאלו מפרות את זכותו לפרטיות.

11

אך מנדלבליט טען שהמפגינים מפרים את זכות הפרטיות החוקתית שלו. יוצרים הטרדה מאיימת. לכן הם עוכבו פעמיים או שלוש בידי משטרת ישראל.

12

אבל היום נפל דבר. נפל דבר דמוקרטי חשוב מאד: בקשת משטרת ישראל מטעמו של מנדלבליט להרחיק את המפגינים בצורה בלתי מידתית מהיועץ המשפטי לממשלה בדרכו למקום פלוני או אלמוני ולקבוע כי מדובר בהטרדה מאיימת – נדחתה בידי בית משפט השלום בפתח תקווה.

13

תוך שהוא מאמץ את עמדת בג"צ דלעיל, הבהיר בית המשפט בפשטות שחופש הביטוי וחירות ההפגנה של אזרחי מדינת ישראל הן זכויות יסוד חוקתיות ויקרות מפז. לכן הוא דחה את בקשת הצו למניעת הטרדה מאיימת. לכן המפגינים יוכלו לעמוד מול מנדלבליט במקומות שונים. כבוד למפגינים. כבוד לעורך הדין המצוין גונן בן יצחק שייצג אותם. והפעם גם כבוד לבית המשפט.

14

מאבק אזרחי למען הדמוקרטיה איננו מותרות.  מדובר בצורך קיומי. באוויר לנשימה. לכן מגיעה תודה הן למפגינים, הן לעורך הדין בן יצחק והן לבית משפט השלום בפתח תקווה.

השר רפי פרץ וטיפולי ההמרה סיפקו את המנה היומית שהציבור צורך. היכונו לביאת הזעזוע הבא. כל יום נולד אחד שמאחד את העם ומוליד פוסטים מאוד נזעמים (תראו אותי, מי בא לאמא..). התמכרנו.

אנחנו קמים בבוקר ומחפשים מנה במקלדת רוטטת, על מי נופלים היום? ממי נזדעזע? אבל יש זעזוע ויש זעזוע. תלוי במזועזע.

ביבי מזדעזע כמו ילד. צעירה נאנסה? הוא תובע מהשמאל לגנות, בכל זאת, החשוד פלסטיני. חייל יורה למחבל גוסס בראש? הוא מתקשר לאבי היורה ומחזק אותו. זה מרגש את העם.

יש סערות שיוציאו אותנו מהבית עם שלט יצירתי, הפגנות למען להט"בים, צעירים נגד סגירת מסיבות, סטודנטים נגד… אה, לא. הסטודנטים במבחן נצחי באזרחות. הם כל הזמן נכשלים בו.

הפגנות נגד גזענות כלפי יוצאי אתיופיה, שזו הפגנה קבועה בחסות הגזען התורן. אם כי אליה וקוץ בה – מתברר שסגירת כבישים זה לא כיף לעם. 'הם איבדו אותי', התלונן העם. לא, כי קודם היית שם בשבילם.

יש הפגנות נגד גננות מתעללות בגלל גננת מראש העין. באחת מהן עלה מיצג-התעללות ובו הדגימו שתי מפגינות יצירתיות את ההתעללות בצליל ואומר, בהשראת סרטוני דאעש.

זו מושכת בשיער ומטלטלת וזו על הברכיים, צועקת ובוכה, וברקע מבארת המנחה את המיצג להמון הנסער. ראש הממשלה הבטיח מה שכבר הבטיח ושכח. הגננת תישכח מלב. פני הציבור לזעזוע הבא.

בחודש שעבר בוטל כתב אישום נגד מחמוד קטוסה, פלסטיני שהיה עצור חודשיים בחדש לאונס ילדה בת 7. נסו להיזכר. העיתונות העצימה את הזעזוע, פרטים מתסיסים נערמו והרשת נשטפה נאצות גזעניות ואיחולי מוות יצירתיים ל'מחבל הערבי'. נתניהו וארדן הזדעזעו פוליטית,

מה עוד חדש? בינתיים בוטל כתב האישום נגד קטוסה בקול ענות חלושה. ראש הממשלה דפדף את הזעזוע לקורבן הבא שישרת את מטרותיו. הסתה נגד מיעוט היא קלף מנצח בחירות. חזקת החפות שמורה רק לחשוד מורם מעם ששמו נתניהו.

מעשי אונס והטרדה מינית נמשכים, אבל אם החשודים לא מושכים קהל מזועזע, הקורבנות יישארו כיתה אלמונית. בתוך זה יש צביעות גדולה ביחס הציבור למעשי נבלה, זו שוכנת גם בנו, התקשורת רק משקפת אותה, ויש 'מדרג' זעזוע שקובע את ההתייחסות לעבירה.

זה תלוי. העיקרון פשוט ויש לו השלכות. הזעזוע הציבורי, שלא פעם נשלט מלמעלה, משפיע גם על בית המשפט. בתוך עמו הוא יושב. תלוי מי חזק יותר, זה שלמעלה או זה שלמטה. על אותה עבירה מושתים עונשים שונים. לעתים הפער ביניהם עצום. תלוי בתהודת הזעזוע. ולא לכולנו יש מנדלבליט.

כאשר מדובר ב'סתם' פושע אלמוני וחסר יחוד, כמו גזע, בולטות תקשורתית או מעמד כלכלי, הוא יישאר אלמוני ויישפט הרחק מהעין הציבורית, כל הלוחמות\ים החברתיות\ים הגדולות\ים יזדעזעו בשקט בבית.

ילדות נאנסות בסתר אם האנס הוא סתם מורה יהודי מצפת. שרפה היא סתם שרפה אם אין חשוד ערבי, שאז יכריזו נתניהו והשר ארדן על טרור הצתות. אם עץ נשרף ביער – יהיה זעזוע אם החשוד לא ערבי?

תקרית עם שוטרים באום אל חירן תהפוך לפיגוע דריסה, שיחזיר את המופע המצליח של נתניהו וארדן, אבוט וקוסטלו של הפוליטיקה.

אם שוטר נדרס בפינוי – יהיה זעזוע אם הדורס לא ערבי? ואם הערבי לא דרס אבל מת, האם חייו שווים משהו? והאם ראש הממשלה והשר לביטחון פנים יתנצלו? והאם הצחקתם אותם.

מצד שני, וזה וואחד צד שני, המון המפגינים יישאר בבית בהפגנות פוליטיות. למה לו פוליטיקה עכשיו? וחלאס עם הפגנות נגד נתניהו, אנחנו בדיוק מסתכלים לצד השני. ראש ממשלה חשוד בשוחד, מרמה והפרת אמונים זה לא מזעזע, זה משעמם, תביאו זעזוע מאחד.

מדובר בכלים שלובים, הפוליטי, החברתי והעדתי. הא בהא תליא. אנחנו מתבוססים בביצה צינית עלובה. כשהיא רועדת יש לה שיקולים משלה והיא עובדת כמו שעון, רוקדת לצלילי חליל ציני מתוזמר. תראו, הנה רפי פרץ. שמעתם מה אמר? מזעזע.

עוד לפני שערוריית השבוע הטריה על טיפולי ההמרה ללהט"ב, בשבוע שעבר הספיק שר החינוך רפי פרץ לשחרר את האמירה הידועה על כך שההתבוללות היא כמו שואה שנייה. והאינטרנט? בסערה. זה ממש כאילו שמענו את זה בפעם הראשונה. הרי פוליטיקאים כמו יאיר לפיד או נפתלי בנט מזמן דיברו על ההתבוללות כמשהו שמהווה איום קיומי (גם אם לא בדיוק במילים האלו).

אז פתאום אמרו "שואה" וקפצנו? העניין הוא רק הרטוריקה? אז בפעם הבאה פרץ יבהיר שזה יותר כמו שואת הארמנים השנייה, שלא חלילה יהיו פה עניינים של זילות של שואה שאנחנו כן מכירים בה.

אבל אם כבר כולם התעכבו על נושא השואה, אז רציתי לשאול משהו בתור אחד שהיה בשואה השנייה וניצל בעור שיניו בזכות הגאונות בקרב השני על סטלינגרד. או שבעצם הייתי בשואה השנייה ואז ערקתי מהצבא הנאצי השני כדי לא לקחת חלק בהובלת יהודים לתאי הגז השניים? אני לא לגמרי סגור איך עובדת ההשוואה הזו. בקיצור, האקסית שלי לא יהודייה.

עכשיו, למען הדיוק, שווה לציין שמדובר בחסידת אומות עולם (השנייה). כי בכל זאת, מדובר במישהי שהתלהבה לחלוטין להשתתף בליל הסדר הראשון שלה.

כמו כן, כשהייתי אצלה בחו"ל בראש השנה, לראשונה בחיי הבוגרים ביקשתי לעשות משהו לכבוד החג, במקום מה שאני עושה בכל שנה וזה להגיד לעצמי "נכון, הטקסים האלו הם ניג'וס כל שנה מחדש, אבל לפחות פוגשים את המשפחה". בקיצור, גרמתי לה להפוך מעומדת מנגד לפרטיזנית דור חמש. אבל זה לא משנה, כי זה מקרה בודד, וזה לא מה שרציתי לשאול.

אבל רגע, אולי לפני השאלה בכל זאת שווה להתייחס למקרה הפרטי הזה, כי אני די בטוח שאני לא כזה מיוחד. אכן, ישנם כאלה שלאחר שהם נכנסים לקשר עם לא יהודים, הם מתרחקים מהמסורת היהודית. ואין ספק שמדינת ישראל בהחלט מראה ערנות גדולה יותר ממה שקרה בשואה הראשונה, והפעם שערי הארץ פתוחים לכל הנרדפים. אפילו השקיעה קצת תקציבים כדי להזהיר את היהודים האומללים מפני הנאצים 2.0.

אבל בכל זאת, האם אלו שמתרחקים מהמסורת היהודית באמת היו בתוכה לפני זה? האם לזוג יהודים שחיים בחו"ל ולא מקיימים שום טקס יהודי – ורק להבהיר, זה בסדר גמור – יש יותר יהדות מאשר לזוגיות מהסוג שהיה לי?

ואני יודע, תמיד אומרים לחשוב על הילדים. הרי הנאצים ימ"ש לא חשבו על הילדים, אז אנחנו חייבים. הרי אם אני והאקסית היינו ממשיכים, הרי שהילדים שלנו לא היו יהודים. אמנם היינו מקיימים איתם את ליל הסדר וראש השנה, אבל הם עדיין לא ייחשבו יהודים.

למה? כי יהדות נקבעת לפי האמא, לא לפי הקרבה לתרבות היהודית. אתם יודעים מי עוד הסתכלו על יהודים רק לפי ההורים בלי להתחשב בכלל בקרבה שלהם אל הדת? מלא אנשים במפנה המאה העשרים שהאמינו בגזענות מבוססת "מדע".

אם ישר אמרתם "נאצים" זה על אחריותכם. בכל מקרה, האם באמת מדובר בבעיה כשמדובר בילדים כאלו, שיראו את היהדות כמרכיב מכריע בזהותם? אני יודע שלרבנות הראשית זה חשוב, אבל בחייאת, אפילו האורתודוקסים לא באמת אוהבים אותה.

כמובן, ניתן להתנגד לנישואים בין יהודים ללא יהודים בלי לאמץ אלמנטים פשיסטיים. כלומר, אפשר לא לאהוב את הרעיון שמשהו כזה קורה, אבל בלי לספר לאנשים שבזוגיות מהסוג הזה שהם איום ביטחוני והקבלה כלשהי למקלחות עם ציקלון בה (או שזה בורות ירי?), ואז עוד לספר להם שהדרך להימנע מזה היא לחזור לגטו.

כי ואללה, חוץ מיצירת רצון להצטרף ליודנראט, אין להתנהגות הזו שום אפקט. במקום זה, אפשר להפוך את היהדות לקצת יותר פתוחה, כדי לאפשר לפחות לחלק מהזוגות האלו להתקרב יותר ליהדות, במקום להיאלץ להתרחק ממנה.

כמובן, תמיד יהיו את אלו שלא ירצו להתקרב ליהדות, וזה בסדר. הם לא הולכים לרשום את הילדים שלהם להיטלר-יוגנד. חוץ מזה, יש בישראל יותר משישה מיליון יהודים, שרובם המוחלט מתחתן עם יהודים אחרים. כל עוד מדינת ישראל לא תשמיד את עצמה מתוך טמטום, העם היהודי כנראה יישמר.

ואני יודע שבתור מדינה עם גיוס חובה קצת קשה לנו להבין את זה, אבל אנשים בחו"ל לא צריכים לחשוב על עצמם כעל כוחות רזרבה. מותר לא לאהוב את מה שהם עושים, אבל די לצייר עליהם מדי SS. זה לא שהם יצחק רבין או משהו.

טוב, אבל סליחה, סטיתי ממש מהנושא. הרי רציתי לשאול שאלה. אז הנה השאלה שלי: איפה הרנטה שלי? בכל זאת, ניצול. אה כן, לא משנה. נזכרתי מה עשו עם הכסף של הניצולים מהשואה הראשונה.