ב-5.3.53, שבמקרה היה גם יום מותו של סטאלין, "שמש העמים", התחולל בחדר האוכל של קיבוץ יד-חנה הקרב המיתולוגי על חדר-האוכל. 120 חברים-לשעבר של הגרעין המייסד, שפרשו מהקיבוץ עקב מחלוקת קשה על רקע "משפטי פראג" – כולם חברי מפלגת מפ"ם שהתיישבו לאחר הפרישה מהגרעין בנקודה שמצפון לקיבוץ המקורי – פלשו אל חדר-האוכל של יד-חנה כשהם חמושים באלות ובמקלות, במגמה לכבוש את המקום.
מולם התייצבו כעשרים חברי יד-חנה – שהיו חברי מק"י, המפלגה הקומוניסטית הישראלית – כשהם חמושים בטוריות ומגרפות ובכל הבא ליד. לאחר שהתעופפו במקום צעקות וקללות וחבטות קשות, ולאחר שניתזו במקום טיפות דם ושיניים התעופפו, ניצחו החברים מהפלג התומך במק"י והנקודה שנקראת יד-חנה נשארה בידיהם ונעשתה לקיבוץ הקומוניסטי הראשון והיחיד בישראל – תואר שבמשך שנים רבות גרם לנידויו החברתי והכלכלי של הקיבוץ בידי כל המוסדות הרשמיים ואף בידי התנועות הקיבוציות.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
סליחה על התגובה הבלתי תואמת לתוכן דבריך, אך התמונה המעטרת את הפרסום (תמונה ממצעד אחד במאי 1949) מרגשת אותי בכל פעם מחדש. הדמות האוחזת בחלון המשאית הוא אבי, חודשים ספורים טרם לידתי. התמונה הפכה בשנה האחרונה מאד פופולרית והוצגה בהזדמנויות שונות. התמונה גם ליוותה את הערך אחד במאי בויקיפדיה. אבי היה קומוניסט בנשמתו וחבר פעיל במק"י. אני עדיין זוכר את צעדות אחד במאי בהן השתתפתי כילד וצעקתי עם כולם: "ידידות ישראל ברית המועצות" ו"מה שטוב לפועל טוב לישראל". בשנת 1959 השתתפתי ביד חנה בקייטנה של בנק"י (ברית נוער קומוניסטי ישראלי) ואם זיכרוני אינו מטעה אותי, הדריכה אותי בתו של טופיק טובי.
לילות שבת הוקדשו לשיחות עם נציג המפלגה הקומוניסטית שהביא עימו את עיתון "קול העם" שקראתי בשקיקה. אבא "הדביק" אותי בחיידק החברתי-כלכלי ולימים הפכתי לעובד סוציאלי והתמדתי בתפיסתי הסוציאליסטית שהוקנתה גם לילדי וגם לנכדתי הבוגרת בת ה-16, המשקיעה מזמנה בדור הצעיר של מר"צ.
תגובתי אינה תואמת שכן היא מכוונת לקרובי המשפחה של הדמות הניצבת בגאון על המשאית,
שהייתי שמח לקשר עימם.
ראובן