רגע אחרי שהוריו ובני משפחתו של גור קהתי ז"ל זעקו את כאבם על מותו של בנם באירוע שערכה המועצה האזורית שומרון לזכרו של זאב ז'אבו ארליך ז"ל, אמר מח"ט שומרון את הדברים הבאים:

"כשאנחנו מסתכלים מה בעצם הייתה המהות של ז'אבו, זה היה לעשות חיבורים, לחבר את התנ"ך לארץ ישראל באופן פיזי, להפוך את הפסוקים של התנ"ך מלפני אלפי שנים למציאות שאפשר לחוש אותה, לראות אותה להתחבר אליה. ז'אבו עסק ימים ולילות לחבר אותנו, חיילי צה"ל, לפסוקי התנ"ך ולאדמת ארץ ישראל".

אורי ארליך הוא עיתונאי לשעבר, פעיל שמאל ודובר ארגון הארכיאולוגים \"עמק שווה\".

• העתק קישור
• שיתוף במייל
• שיתוף בטוויטר
• שיתוף בפייסבוק
• שיתוף בווצאפ
• הדפסת כתבה

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

הכי קל והכי פשוט לכל אדם זה להיות חלק מהעדר. זה מבטיח הגנה, חום, תמיכה חברתית ותחושת לכידות. אין צורך להתלבט, לחשוב, להתאמץ ולקבל החלטות. יש מנהיג אותו העדר מקבל בהכנעה, הולך אחריו כסומא באפלה ונותן גב לכל גחמה ושגעון שלו. לחברי העדר ברור כי בלעדי המנהיג הם אפסים ויכולת הקיום שלהם בעדר מוטלת בספק.

לצד המנהיג יש חבורה קטנה של חנפנים, אומרי הן אשר כל ישותם נתונה למנהיג. הם מוכנים לעשות הכל כדי לרצות אותו – לשקר, לרמות, לגנוב סוסים, להכפיש – ובקיצור להיות אסקופה נדרסת לכל גחמותיו. הם יודעים שכך הם יזכו באיזה פירור של טובת הנאה אישית – מינוי לשר, חברות בוועדות, שיתוף בהתייעצויות, ג'וב למקורב או לבן משפחה, תקציב מכספי הציבור, ולעתים גם איזה מילה טובה או טפיחה על השכם שמטעינה את המצברים שלהם.

חיים מנור הוא יליד 1947, תושב כפר סבא, גימלאי של מערכת הביטחון בתפקיד בכיר, תואר שני במנהל עסקים ותואר שני נוסף במדעי המדינה.

כשהייתי בת עשרים ומשהו התפתחה אצלי איזו ציסטה במקום לא סבבה ונכנסתי לניתוח תחת הרדמה מלאה. כשהתעוררתי, הרופאים אמרו לי שברגע שזה קרה, מה שקרה לי, זה יכול לקרות שוב. אז השבעה באוקטובר. עד שזה קרה, לא חשבנו שזה יכול לקרות והנה זה קרה. וזה יקרה שוב.

זאת לא ציסטה. זה גידול אכזרי שמתעקש לגמור אותנו. בכל שנייה, תוך כדי כתיבת שורות אלו, אני יודעת שהם כאן מעבר לגדר, מתכננים לשחזר את השבעה באוקטובר שוב.

נעמה כספי היא אמא, גרה בעוטף עזה, צלמת ומהגגת הגיגים, בעיקר על מה שמפריע. ובין לבין גם על הנאות, אבל מזעריות. כשהבינה שהמצלמה היא כלי טיפולי להרגעת הנפש הסוערת - החלה לשאת אותה כמו תיק גב שסוחבים בו את המסמכים החשובים, כמו תעודת הזהות שלה. היא נפש חופשיה, טוטאלית, שבודקת קצוות, וחייבת לצאת מהפריים כדי להיות שלמה עם התוצאה.