שרים ומקבלי החלטות נוספים במדינת ישראל נוהגים בשנים האחרונות לתרץ מחדלים בעזרת מילת הקסם: משילות.

לטענתם הם מאוד רוצים למשול, אבל שורת גורמים עוינים מונעת מהם לממש את מדיניותם: שומרי הסף, בתי המשפט, הפקידים, ולעתים ארגוני החברה האזרחית, שבתחום איכות הסביבה מוכרים גם בשם הכללי והמאיים "הירוקים".

אז הנה שתי דוגמאות שמגחיכות את הטענה הזו, ומוכיחות שלפעמים המציאות דווקא הפוכה: מתחננים בפני הממשלה שתמשול – אבל היא פשוט מסרבת.

בימים אלה אפשר לשמוע את התשדיר של המשרד להגנת הסביבה, עם גבי עמרני בתפקיד המציל ששומר על הים מפני ערימות הפלסטיק החד פעמי שעם ישראל מביא לחוף. התשדיר משעשע, אולי אפילו אפקטיבי. בסיומו קורא המשרד להגנת הסביבה לציבור, ממש מפציר בו, 'לא מביאים חד פעמי לים'. בקשה בהחלט ראויה.

אבל רגע, למה המשרד להגנת הסביבה צריך לפנות ללב שלנו אם הוא יכול פשוט לחוקק? למה השר להגנת הסביבה, זאב אלקין, בוחר להתחנן בפני הישראלים לא לזהם את החופים והים בפלסטיק, במקום למשול ולאסור עליהם לעשות את זה?

באיחוד האירופי תיכנס לתוקף בשנים הקרובות שורת חוקים אגרסיביים לאיסור השימוש בפלסטיק חד פעמי, וגם עיריות בישראל כמו אילת והרצליה, מעבירות חוקי עזר שיאסרו להכניס פלסטיק לחופים. אז מה מונע מהשר להגנת הסביבה לעשות משהו בנושא חוץ מתשדיר? בתי המשפט? מבקר המדינה? אולי הירוקים?

מדובר באותו שר שמסרב להחיל את חוק הפיקדון על הבקבוקים המשפחתיים, ובינתיים גם לא מרחיב את חוק השקיות מעבר לרשתות המזון.

לכאורה, יש לכל זה תירוץ מצוין – שנת בחירות, קיפאון, ידה ידה ידה. רק שהקמפיין נגד הפלסטיק בחופים התחיל כבר בקיץ שעבר, חודשים רבים לפני שנקבע שהולכים לבחירות, ובכל זאת דבר לא נעשה בנושא.

במקום למשול, אלקין מעדיף להפיק תשדירים ולבקש מאיתנו לקחת אחריות.

פלסטיק ואשפה על חוף הים ביוון (צילום: AP Photo/Thanassis Stavrakis)

אלקין לא לבד

והוא לא לבד: השבוע קיבל בית המשפט המחוזי בחיפה את עתירת "אדם טבע ודין" נגד רשות המים. מדובר בפסק דין משמעותי מאוד, בכל הנוגע למפגש הרגיש שבין סביבה, ממשלה ותעשייה-הון.

אם לתמצת דיון מורכב, אדם טבע ודין דורשת כבר שנים שהמדינה, כלומר רשות המים, תפקח ותגביל את כמויות המים שבהן משתמשים מפעלי ים המלח לצורך הפקת אשלג מהים ההולך ונעלם.

המפעלים בים המלח, כידוע, מזרימים מים דרך תעלה מחלקו הצפוני של ים המלח לחלקו הדרומי, שם ממוקמות בריכות האידוי.

חלקה היחסי של כי"ל בירידת המפלס של הים שנוי במחלוקת – הגרסאות נעות בין 10% ל-30% – אבל בכל מקרה מדובר בפעילות בעלת השלכות מרחיקות לכת: ירידת המפלס מאיצה את היווצרות הבולענים, פוגעת בתשתיות, בתיירות ובפרנסה של היישובים השוכנים בסמוך לחופי ים המלח.

מפעלי ים המלח (צילום: Lior Mizrahi/Flash90)

לאור זאת, באדם טבע ודין טוענים שעל פי חוק המים, השימוש במשאב הטבע הזה צריך להיות מוגדר ברישיון מסודר עם מכסות ברורות ומפוקחות.

אב בית הדין המחוזי בחיפה, השופט רון סוקול, קיבל כאמור את עמדת העמותה. הוא קבע כי במשך שנים רשות המים לא התעניינה בנעשה בים המלח והקציב לה 6 חודשים לקבוע את תנאי הרישיון, שבמסגרתו כי"ל תשתמש במי הים.

אז הנה סיכום האבסורד: ה"ירוקים" מפצירים בזרוע של הממשלה (רשות המים כפופה לשר יובל שטייניץ) למשול ולנהל משאב טבע נדיר, הממשלה מגמגמת ומושכת זמן, עד שבא בית המשפט ומורה לה לעשות זאת.

כדאי לזכור את זה בפעם הבאה שתשמעו שר מקטר על כל הנודניקים שמפריעים לו למשול ולממש את מדיניותו.