קשה למצוא הרבה מן המשותף בין הליכוד לכחול לבן, אבל מי שמאמין לפוליטיקאים עשוי להשתאות מהעובדה שבתחום אחד מרכזי יש תמימות דעים מרהיבה: כולם טוענים שהבחירות הקרובות "מיותרות". בעלי התעוזה אף קוראים להן "אסון".

מוזר עוד יותר למצוא שעיתונאי ושדרי ישראל שותפים להערכה. נדמה שאין ראיון או שידור הנוגעים לתחום שלא גולשים להתייפחות על כך ששוב "נגררים" לבחירות. מי "אשם" בכך, תוהים העיתונאים. את מי הציבור "מאשים"?

בחירות שלישיות בשנה אחת זה דבר מוזר ויקר, אבל בנסיבות שנוצרו זה לא מיותר. הכנסת התפזרה כי שום ממשלה לא קמה, וזהו. הציבור הוא ה"אשם" בכך כי הוא לא סיפק רוב לאף גוש; הוא לא התמקד בעיקר. אם מספיק אנשים יצביעו לאחת משתי המפלגות הגדולות ולא לכל מיני משווקי ניואנסים, אז לא תהיינה בחירות רביעיות.

בחירות שלישיות בשנה אחת זה דבר מוזר ויקר, אבל בנסיבות שנוצרו זה לא מיותר. הציבור הוא ה"אשם" בכך כי הוא לא סיפק רוב לאף גוש; הוא לא התמקד בעיקר

וגם אביגדור ליברמן "אשם": במפתיע הוא לשון המאזניים בין הגושים כעת, והוא סירב להחליט את מי הוא מתעב יותר, הערבים או החרדים. במקום זה הוא התעקש על ממשלת אחדות.

מה זה הדבר הזה, ממשלת אחדות? מילא ליברמן, וגם רובי רובלין; אין לי ציפיות. אבל כתבים בכירים שההיגיון הוא כביכול לחם חוקם מצטרפים להתנפלות על נתניהו וגנץ שלא "שמו את האגו בצד" ו"פשוט הקימו כבר ממשלת אחדות".

היש אדם נורמלי שמצפה מג'רמי קורבין ובוריס ג'ונסון להקים "ממשלת אחדות"? האם מישהו ביקש מהילרי קלינטון שתאחד כוחות עם דונלד טראמפ? אולי ולדימיר פוטין יקים ממשלה עם הדמוקרטים שכלא? אולי גם אל-סיסי והאחים המוסלמים? למה לא?

היש אדם נורמלי שמצפה מג'רמי קורבין ובוריס ג'ונסון להקים "ממשלת אחדות"? האם מישהו ביקש מהילרי קלינטון שתאחד כוחות עם דונלד טראמפ? אולי ולדימיר פוטין יקים ממשלה עם הדמוקרטים שכלא?

נתניהו הוא פופוליסט המואשם בשוחד שרוצה לארגן חסינות תוך כדי הסתת ההמון נגד מערכת שלטון החוק כולל המשטרה, הפרקליטות, היועץ המשפטי לממשלה והשופטים (וגם התקשורת, כמובן). אם זה מה שבא לו, מדוע שיתן לגנץ להרוס את תוכניותיו?

גנץ מצידו הוא ההיפך הגמור – ביטחוניסט חביב שלא מחפש מהפכות. למה שיחבור למנהיג מוביל של הימין הפופוליסטי הבינלאומי, שמתייג גם את מערכת הביטחון כ"שמאלנים" (כאילו שזה רע) בנכונותו לשרוף את המועדון כדי לדפוק את ה"אליטות"?

לפי המילון העברי החופשי ברשת "אחדות" פירושה "הסכמה ושיתוף פעולה מלאים", וגם "זהות משותפת". לנתניהו וגנץ אין ולא יהיה את זה גם אם כחול לבן יבלו עוד עשור שלם בנסיון לטשטש הבדלים כדי למשוך את מצביעי הימין הרך.

נתניהו פופוליסט המואשם בשוחד, שרוצה לארגן חסינות תוך הסתת ההמון נגד מערכת שלטון החוק. גנץ ההיפך הגמור – ביטחוניסט חביב שלא מחפש מהפכות. למה שיחבור למי שמתייג גם את מערכת הביטחון כ"שמאלנים"?

יש השואלים: מה כבר ההבדל הגדול בין הליכוד לכחול לבן שבגללו "נגררים" לבחירות?

כחול לבן – או לפחות רוב מכריע מבין תומכיה – לא רוצים שישראל תהפוך לתיאוקרטיה דו-לאומית ולא-דמוקרטית ומעדיפים חתירה להפרדה מרוב הפלסטינים כמו גם שינוי הסטטוס קוו בענייני דת ומדינה, החל בלימודי ליבה.

המרכז-שמאל גם מעדיף טוהר מידות ברמה סבירה, בזמן שנתניהו עסוק בלשכנע את הימין שזה בסדר שראש ממשלה יכהן תוך כדי משפט על שוחד (או לחלופין יימלט מהחוק באמצעות רוב פוליטי שיעניק לו חסינות וירימו מעל החוק).

המרכז-שמאל גם מעדיף טוהר מידות ברמה סבירה, בזמן שנתניהו עסוק בלשכנע את הימין שזה בסדר שרה"מ יכהן תוך כדי משפט על שוחד (או לחלופין יימלט מהחוק באמצעות רוב פוליטי שיעניק לו חסינות וירימו מעל החוק)

במדינה מתוקנת זה לא היה עובר בשקט. אפילו בליכוד של לפני כמה שנים זה לא היה נתפס. אבל כזה הוא הימין הפופוליסטי היום, ולא רק בארץ. מוסוליני היה מרגיש בבית אצל מיקי זוהר ומירי רגב, ואפילו אצל ישראל כץ.

בהחלט שווה את העלות של בחירות נוספות להפטר מהביזיון.

האם זה אפשרי? הנשארו מספיק אנשים שעדיין חושבים בהגיון?

יש מצב. נתניהו ומשה כחלון, בריצתם ביחד בספטמבר, איבדו שמונה מנדטים יחסית לריצה בנפרד באפריל. הגורמים לזה היו שהציבור התרגל לגנץ והבחין שנתניהו שיקר על כך שלא יחתור לחסינות, ושיותר ערבים הצביעו. הפעם, לקראת הבחירות השלישיות, יש עוד גורמים שתורמות לדינמיקה הזו: כתבי אישום פורמליים, היוצרים מצב חסר תקדים, וסיכוי לא רע שעוד יותר ערבים ינועו לקלפיות.

כדי למקסם את הסיכויים כדאי למנהיגי כחול לבן להיות כנים עם עצמם. היו למפלגה הישגים מרשימים. היא החליפה את מפלגת העבודה במהירות הבזק כמובילת הגוש, וגנץ התגלה כמנהיג לאומי אשר ניתן לשווק, אפילו מול נתניהו הרהוט. אבל הם לא ניצחו, וזה מדאיג שהם טוענים אחרת בשכנוע עצמי רב.

חשבו על זה: אם ליברמן לא היה מחליט לערוק מהימין, לנתניהו היו 63 מנדטים בגוש גם בבחירות ספטמבר. זאת ועוד: אלמלא בזבוזי הקולות הארכי-ימניים של משה פייגלין והימין החדש במועד א' באפריל הוא היה מגיע אז לכ-70 – עוד יותר מאשר ה-67 שקיבל גוש הימין כשרץ נגד בוז'י הרצוג הדהוי ב-2015.

זה המצב למרות שנגדו קם מערך מדהים של שלושה רמטכ"לים ועוד שלל אנשי ביטחון מהשורה הראשונה; למרות הודעת היועמ"ש כבר במרץ על כתבי החשדות המפורטים; למרות שבספטמבר כבר היה ברור שפניו לתמרוני חסינות ורמייה; למרות סדרת שערוריות אבסורדית ממש מצד משפחתו; ולמרות שכמעט כל חברי צמרת המדינה, והמשכילים בכל תחום שעולה על הדעת, היו מתים שכבר ילך.

זה המצב למרות שנגד נתניהו קם מערך מדהים של שלושה רמטכ"לים ועוד שלל אנשי ביטחון מהשורה הראשונה; למרות הודעת היועמ"ש כבר במרץ על כתבי החשדות המפורטים; למרות שבספטמבר כבר היה ברור שפניו לתמרוני חסינות ורמייה

כך לא נראה ניצחון. ניצחון זה גם לא להתחנן לממשלת "אחדות" עם הצד השני, רק בלי נתניהו; הליכוד הסב נזק עצום למדינה בלי קשר לנתניהו.

ניצחון זה יצחק רבין ב-1992 עם רוב של 61 כולל "הערבים" שהוא לא מהסס לרגע להשתמש בו, ואז ש"ס מגיעה על ארבע. כך נראה ניצחון, והוא נמצא בהישג יד גם בלי שיעלו לארץ עד ה-2 למרץ עוד חצי מיליון פרופסורים למדע המדינה.

אבל צריך קמפיין ממוקד עם שיניים. צריך לא לפחד מכל אמירה. למשל, אפשר להגיד בקול רם שהספין החדיש בדבר "הזדמנות" לספח את בקעת הירדן הוא קשקוש שלא יתרום דבר לביטחון, יסכן את השלום עם ירדן, יכול בקלות לעורר אלימות חדשה עם הפלסטינים, ויסבך את ישראל לשנים ארוכות בעוד ויכוח מתיש עם העולם.

ניצחון זה רבין ב-1992 עם רוב של 61 כולל "הערבים" שלא מהסס להשתמש בו, ואז ש"ס מגיעה על ארבע. כך נראה ניצחון, והוא נמצא בהישג יד גם בלי שיעלו לארץ עד ה-2 למרץ עוד חצי מיליון פרופסורים למדע המדינה

צריך להציל את ישראל מהשטויות של הימין במתכונתו הנוכחית, וגם את הימין כנראה צריך להציל מעצמו. זה לא יקרה אם מודים כל הזמן לנתניהו על הטוב הרב שהוא עשה לפני ש"לאחרונה משהו השתבש".  משהו השתבש עוד הרבה לפני; חנופה כזו לא קונה את הימין הרך ומחרפנת את מי שכן אפשר להביא לקלפי באמצעות מסר ברור ותקווה חדשה.

העובדה שיאיר לפיד ויתר השבוע על הרוטציה המזיקה נותנת תקווה שהאסימון ירד. רבים כעת יעוצו עצות. שלי היא די פשוטה: הערב-רב שנקרא "ציבור" מזהה וינרים, אז שחקו, סוף סוף, כדי לנצח. זה לא דבר קיצוני, לשאוף באמת לנצח. זה הדבר שאמור לקרות, לאחד הצדדים, בבחירות.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות אי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://twitter.com/perry_dan

לקראת יום השנה לציון מותו של דוד בן גוריון, הוציא משרד התרבות והספורט בראשות השרה מירי רגב, הזמנה לארוע הממלכתי. בתמונה שבהזמנה שהופצה, מופיע לוי אשכול ולא בן גוריון.

כמובן שמשרד התרבות והספורט האשים את משרד ההפקה במחדל ולא נלקחה אחריות אישית של מאן דהוא במשרד עצמו, שצריכים לבצע הגהה על החומרים שיוצאים להם מהמשרד.

אבל מה זה  כבר משנה ברצף הבלתי נפסק של התנהלות חסרת תרבות של השרה הממונה עליו? מה שווה התרבות אם איננו יכולים לשלוט בה? מה בכלל שווה התרבות ומי קובע מהי תרבות?

במציאות מעורבלת, מעורפלת ומגוונת כמו שלנו אי אפשר לקבוע באמת מהי תרבות מובילה וטוב שכך. התענוג והשמחה היא על המגוון הבלתי יאמן שיש לנו ועל עידן בו נפלו המחיצות בין נמוך לגבוה והזכות לנוכחות של הכל מכל בתנאי שכלולים בו חשיבה ואיכות.

במציאות מעורבלת, מעורפלת ומגוונת כמו שלנו אי אפשר לקבוע באמת מהי תרבות מובילה, וטוב שכך. השמחה היא על המגוון ועל עידן בו נפלו המחיצות בין נמוך לגבוה, בתנאי שכלולים בהם חשיבה ואיכות

אולם אפשר לדרוש הבנה במה שעושים וגם התמצאות בשפת האם בה מדברים. שרת תרבות וספורט לא חייבת להיות התגלמות המנעד הרחב של העולם התרבותי אבל היא מחוייבת בתרבות התנהגותית ולשונית, בדיקת התחומים והנושאים שהיא מייצגת, ולא להסתפק בוולגריזציה של ערכי הלאום כהוכחה לקיומה ולחוזקתה.

אם השרה מירי רגב מתגאה כי מעולם לא קראה צ'כוב, כמעין התרסה להיותה מחוברת לתרבות מסוג לא הגמוני אשכנזי. אין מחוייבות לקרוא צ'כוב, אבל השאלה מה כן קראה? האם הציגה פעם מודל של קריאת ספר כמו שעשה למשל הנשיא שמעון פרס ז"ל? כמו אפילו שעושה נתניהו כשהוא מניח את הספר של צ'רצ'יל ליד כסאו במהלך טיסותיו?

אם השרה מירי רגב מתגאה כי מעולם לא קראה צ'כוב, כמעין התרסה להיותה מחוברת לתרבות מסוג לא הגמוני אשכנזי. אין מחוייבות לקרוא צ'כוב, אבל השאלה מה כן קראה?

כשמגיעים לפסטיבל סרטים של טרנטינו, רצוי להתעדכן מה היו סרטיו ולא לצאת מזה בתיאור מעורפל ומאולתר שיכול היה לשמש כל סרט ממוצע שעוסק ביחסים בין גברים ונשים על הטקסטים ומערכות היחסים ביניהם. זה לגמרי סבבה למות על הסרטים של זאביק רווח אבל התקדמנו מאז.

מדוע להעליל על תעשיית הסרטים הישראלית דברים שאינם נכונים בנוגע לקיפוח מזרחים ופריפריה? ב-2016 נמסר בכתבת וויינט: "אי אפשר להגיד שהאקדמיה אינה מפרגנת ליוצרים מזרחים. יובל דלשד זכה בפרס אופיר אשתקד עם "באבא ג'ון" (והאלקבצים לפניו עם "גט") וגבר על שמי זרחין ("המילים הטובות"), וניצן גלעדי עם "חתונה מנייר". תוסיפו אליהם את מני יעיש,  יוסף פיצ'חדזה, רשף לוי, ובני תורתי ותקבלו נציגות ראויה לבני עדות המזרח בין הבמאים המועמדים בשנים האחרונות.

וכשמדברים על קטגוריות המשחק – הן נשלטות על ידם. בידקו את השמות המובילים. כשמדברים עם שחקן כדורסל מוערך ומצטלמים איתו, אפשר לבדוק מיהו, לפני שהופכים אותו בסטראוטיפיזציה הפרטית שבראשה של שרת התרבות והספורט ליבוא אפרו-אמריקאי או חלילה וחס – סודני (סרטן בגוף האומה), כשמדובר בצבר ממוצא תימני ומרוקאי כהה למראה.

כשמדברים על קהילת הלהט"ב רצוי להתעדכן שלא אומרים לסבים ולסביות. יש לזה מילה: הומוסקסואלים, להט"ב קווירים ועוד. זאת ועוד בנוסף לפנינים של הגברת שכבשה בצעקות את טיימס סקוור, פיצחה את השואה, טענה ש"מה שווה התאגיד אם איננו יכולים לשלוט בו", ואף התגאתה בקיום הליכודיאדה ביום השואה הבינלאומי כי "מעולם לא סיקרו את יום השואה כמו שסיקרו אותו השנה בזכות הליכודיאדה".

כשמדברים על קהילת הלהט"ב רצוי להתעדכן שלא אומרים לסבים ולסביות. יש לזה מילה: הומוסקסואלים, להט"ב קווירים ועוד. זאת ועוד בנוסף לפנינים של הגברת שפיצחה את השואה

תרבות בהחלט לא חייבת להיות מהלר וצ'כוב, היא יכולה להיות גם פירקת איל נור, אם השרה רגב היתה מואילה בטובה להפנות קצת תקציבים לעידוד התזמורת הנפלאה הזו המנגנת מוסיקה ערבית אותנטית, המייצגת את יהודי ארצות ערב והאיסלם ואף הופיעה בכנסת ובארועים ממלכתיים מכובדים.

משום מה תזמורת זו זכתה לאורך השנים להתעלמות מבקשות חוזרות ונשנות אל משרד התרבות והספורט בראשות מירי רגב כדי לתמוך בה, בעת שהשרה העדיפה לקדם שוב ושוב את הזמר האלמוני והמקופח אייל גולן.

לשרה מירי רגב אין טיפת כבוד ורגישות אמיתית לערכי הלאום. הם משמשים לה פלטפורמה לייחצונה הבוטה ותו לא.

משום מה תזמורת זו זכתה לאורך השנים להתעלמות מבקשות תמיכה חוזרות ונשנות אל משרד התרבות והספורט בראשות מירי רגב, בעת שהשרה העדיפה לקדם שוב ושוב את הזמר האלמוני והמקופח אייל גולן

אם מי שמתמצתת את הפטריוטיות שלה בנפנוף דגלים ולבישת שמלה עם ציור של ירושלים יכולה לשלוח הזמנה שכותרתה בן גוריון עם תמונה של לוי אשכול, בלי לטרוח לעשות הגהה על כך, או גרוע מכך, לעשות הגהה ולא לראות את הבעיה – היא חושפת בכך את חוסר הכבוד לערכי הלאום.

מי שמשתמשת במושג המקובל מעולם הפרסום והשיווק: "לפצח  רעיון כדי ליצור קונספט" כדי לומר שהיא "פיצחה את השואה" לטובת טקס יום העצמאות, לא ראוייה בכלל לשמש כמייצגת של ממשלת ישראל.

היא גם אינה לוחמת צדק בגזענות ומעולם לא היתה. היא בסך הכל משתמשת במוצאה כדי להלהיט את נושא הקיפוח המזרחי אולם במקביל יכולה לנזוף בח"כ ממוצא אתיופי, גדי יברקן (כחול לבן), אשר ביקר את שרת התרבות מירי רגב בעקבות אי-ניצול תקציב התאגיד למורשת יהודי אתיופיה ולנזוף בו "חבל שבדבריו אין את הכרת הטוב והצניעות שמאפיינים את העדה האתיופית".

היא אינה לוחמת צדק בגזענות ומעולם לא היתה. היא משתמשת במוצאה כדי להלהיט את נושא הקיפוח המזרחי, ובמקביל נוזפת בח"כ ממוצא אתיופי ש"בדבריו אין את הכרת הטוב והצניעות שמאפיינים את העדה האתיופית"

חבל שאין במירי רגב את הכרת הטוב והצניעות הבסיסית על המסלול שהיא עשתה והגיעה עד הלום לעמדת עוצמה. היא לא היתה המזרחית הראשונה מהפריפריה בדרגות גבוהות בצבא וגם לא כדוברת צה"ל, לפניה היתה רות מלכי-ירון שהיתה דוברת צה"ל הראשונה, ילידת אלג'יר אשר גדלה בבאר שבע. מלכי-ירון  המייצגת ממלכתיות, בעלת קריירה מוצלחת ומעניינת במשרד החוץ ובאקדמיה עם ניסיון פוליטי לאחד את הקרעים והשסעים בחברה הישראלית לטובת עתידה.

מירי רגב לא מעוניינת לתקן ולחבר. להפך. היא בנתה את  הקריירה הפוליטית שלה על עמדת דווקאיות, הסתה ונעיצת אצבע בעין,  העמקת השסע וחוסר כבוד לערכי התרבות והלאום שהיא מתיימרת לייצג. היא אמרה שאת מה שעשתה במשרד התרבות שני שרים לא יוכלו לתקן. את התיקונים והאיזונים בקידום התרבות הישראלית על כלל רבדיה וגווניה- תמיד אפשר לתקן. את הוולגריזציה, הנזק החברתי והפוליטי שיצרה יהיה בהחלט קשה לתקן ובזה היא אכן צודקת.

גילה לבני זמיר, חיפאית, יוצרת וכותבת תוכן, יועצת תקשורת וקידום מדיניות ציבורית. הובילה מאבקים סביבתיים וחברתיים: הסרת חיץ הרכבת בחזית הים בחיפה, המאבק במפעלים המזהמים, הבית ברחוב חיים, שינוי המציאות הפוליטית בחיפה ועוד. בוגרת המחלקה לעיצוב תקשורת חזותית ויצ"ו חיפה, BA בתקשורת, רוח וחברה. יו"ר תנועת ״יאללה חיפה״. נשואה, אם ל-3 וסבתא ל-2.