שנות כהונתו הרבות מדי של הפושע לכאורה נתניהו לימדו אותנו להכיר על פה את כל התעלולים, הטריקים והשטיקים הזולים, המיותרים והילדותיים שלו. הבנו כבר מזמן עם מי יש לנו עסק, קלטנו מזמן מי האדם העומד מולנו ואנחנו מזהים מתוך שינה כל שטות ושקר שלו.

יותר מזה, שנותיו הרבות מדי בשלטון לימדו אותנו לזהות מבעוד מועד את התעלול הבא, את הטריק הבא. הפושע לכאורה נתניהו הפך לשקוף בכל הקשור לתגובותיו הצפויות והידועות מראש.

אנחנו יודעים כל זאת ועדיין מרשים לו להתל בנו ולהכתיב את סדר היום כרצונו. מדוע? האם אנחנו מפיקים הנאה מכך? לא, אז מדוע אנחנו ממשיכים לתת לו זכות קיום ציבורית על אף שאנחנו יודעים מראש את תגובותיו ושקריו?

אנחנו מכירים אותו ועדיין מרשים לו להתל בנו ולהכתיב את סדר היום כרצונו. מדוע? האם אנחנו מפיקים הנאה מכך? לא, אז מדוע אנחנו ממשיכים לתת לו זכות קיום ציבורית על אף שאנחנו יודעים מראש את תגובותיו ושקריו?

אילו היינו חברה חזקה ובטוחה בעצמה עם תקשורת חופשית ועצמאית מזמן היינו מקיאים מתוכנו את הפגע הרע הזה. אבל במקום להדירו אנחנו בוחרים במודע או שלא במודע לשתף פעולה עם סדר היום החולני הזה שמכתיב לנו הפושע לכאורה נתניהו, ואנחנו מגיבים, נגררים אחרי כל שטות שלו – ובכך רק מעצימים אותו.

אלא שיותר מדי שנות נתניהו בשלטון נותנות את אותותיהן ומשפיעות עלינו, על כולנו, ימין ושמאל, בין שנרצה ובין שלא נרצה. ומכיוון שנתניהו לא אדם טיפש, להפך, הוא חכם ואינטליגנטי מאוד, הוא יודע וקולט זאת, והוא מנצל את המצב לטובתו האישית. אילו ניצל את חוכמתו לעשיית טוב ולשיפור חיי האזרחים, מצבנו היה נפלא. אבל הוא בחר לנצל אותה לרעה ולעשיית נזקים והרס.

את נתניהו לא נוכל לשנות, זה הוא. נוכל רק לשנות את עצמנו ואת יחסנו אליו. לכן הגיע הזמן שנפעל אחרת. הגיע הזמן שנגיב בצורה שונה. הגיע הזמן שנלמד להתעלם מכל התעלולים השיווקיים הילדותיים שלו ובמקום להיגרר אחריו כהלומי קרב מהופנטים נאלץ אותו לסגת ולהיגרר אחרינו עד לתבוסתו.

אילו היינו חברה חזקה ובטוחה בעצמה עם תקשורת חופשית ועצמאית מזמן היינו מקיאים מתוכנו את הפגע הרע הזה. אבל במקום להדירו אנחנו בוחרים במודע או שלא במודע לשתף פעולה עם סדר היום החולני הזה

הדברים נכונים גם לעניין בנו יאיר. במקום לפרסם כל שטות של הבן הילדותי ולהיכנס איתו לעימותים, נלמד להתעלם מנוכחותו המיותרת ברשתות החברתיות עד שיתאדה מהן.

יבוא הקורא ויאמר: אם שנרצה בין שלא נרצה, נתניהו עדיין משמש ראש ממשלת ישראל ואי אפשר להתעלם מכך או ממנו. ותשובתי: נכון, ועדיין אפשר וצריך להתעלם ממנו, כפי שהוא מתעלם מאיתנו. מתי בפעם האחרונה נתן בתקשורת ריאיון רציני ומעמיק, שלא בתקופת בחירות? מתי ענה על שאלות קשות ונתן דין וחשבון אמיתי לציבור? עלינו לפעול בגישת יחס גורר יחס: אתה מתעלם – מתעלמים ממך. אתה מזלזל – מזלזלים בך.

ובעיקר עלינו להפסיק לתת במה לכל שטות שהוא פולט, עלינו להפסיק להדהד את חדשות הכזב והתעלולים שלו ולהתחיל לדבר על הדברים החשובים באמת, על הבעיות המהותיות של ישראל, ולא על נתניהו והתעלול היומי שלו.

יבוא הקורא ויאמר: נתניהו עדיין משמש רה"מ ואי אפשר להתעלם מכך או ממנו. ותשובתי: נכון, ועדיין אפשר וצריך להתעלם, כפי שהוא מתעלם מאיתנו. מתי לאחרונה נתן בתקשורת ריאיון רציני ומעמיק, שלא בתקופת בחירות?

ביום שנלמד כולנו, לרבות התקשורת שהפושע לכאורה נתניהו פגע בה קשות, להתעלם מכל שטות וקשקוש שהוא מפרסם ברשתות החברתיות, מסרטונים ילדותיים ומ"מסיבות עיתונאים" מזויפות, באותו היום נוכל לומר שהתגברנו עליו ואנחנו מובילים את ישראל לסוף תקופת נתניהו, אל עבר עתיד טוב יותר לנו ולילדינו.

יאיר בן־חור הוא עורך ספרות, עורך לשון, נקדן, עורך שירה ומשורר. פרסם עד כה ארבעה ספרי שירה פרי עטו וספר מאמרים פילוסופיים, וערך וניקד מאות ספרים אחרים.

"הלכתי לבית-מטבחיים לצפות במה שמכונה "שחיטה חשמלית", וראיתי שהצמידו לרקותיהם של החזירים מלקחי מתכת גדולים שחוברו לזרם חשמלי (125 וולט). ברגע שהמלקחיים תפסו בחזירים הם איבדו את הכרתם, התקשחו, ואחרי שניות אחדות נתקפו פרכוסים, כמו כלבי הניסוי שלנו. ברגעים אלה של אבדן ההכרה (תרדמה אפילפטית), השוחט דקר את החיות והקיז את דמן בלא קושי". (אוגו צ'רלטי, פסיכיאטר, מתאר כיצד "המציא" את שיטת הטיפול בהלם חשמלי, 1954, צוטט בספר "דוקטרינת ההלם" של נעמי קליין)

בוודאי ראיתם את התמונה, או לפחות שמעתם את הסיפור הנוראי. פארק שעשועים סיני פרסם את עצמו על ידי השלכתו של חזיר אומלל בכבל בנג'י מגובה של כמעט שבעים מטרים. החזיר היה עטוי גלימה סגולה, וזעק זעקות אימה, אימה אמיתית, כאשר הופל מטה. לאחר מכן נלקח החזיר למשחטה. אנשים שונים בוודאי כבר אכלו מבשרו.

פארק שעשועים סיני פרסם עצמו ע"י השלכת חזיר אומלל בכבל בנג'י מגובה של כמעט 70 מטרים. החזיר היה עטוי גלימה סגולה וזעק זעקות אימה, אימה אמיתית, כשהופל מטה. לאחר מכן נלקח למשחטה

לא מזמן כתבתי שאינני מאמין בקיומם של סרטי אימה, שכן הצופים בהם לעולם חשים אימה אמיתית. אני לא ממליץ על כך, אבל מי שרוצים לדעת איך נשמעת אימה אמיתית מוזמנים לצפות ולהקשיב לוידאו המתעד את החזיר המסכן.

את דה סאד קראתי לראשונה בתיכון, אני חושב. הדבר הכי נורא שנכתב שם, או אולי – הדבר היחיד שנצרב בזיכרוני עד היום, היה אמירה של אחת הדמויות, לפיה זה בסדר לעולל לאישה כל מה שאנחנו, הגברים, נרצה, כל עוד הורגים אותה אחר כך. זו אמירה איומה, נכון. אבל הנה דוגמא לכך – לחזיר כבר לא אכפת שכך התעללו בו, נכון?

אני כותב טענה קשה זו  – לא על מנת להגן על ההתעללות בחזיר (או באישה, כמובן!), אלא כדי לטעון שהזעם הכללי כלפי המעשה הוא לא זעם בגלל הפגיעה בחזיר, שמיליונים ומיליארדים מבני מינו סובלים מי פחות, אבל גם מי יותר, לפני שהם הופכים לארוחה עבור אלו שזועמים על מעשה ההתעללות בסין. הזעם הוא על *התנהגותם של בני האדם*.

לא מזמן כתבתי שאינני מאמין בקיומם של סרטי אימה, שכן הצופים בהם לעולם חשים אימה אמיתית. אני לא ממליץ, אבל מי שרוצים לדעת איך נשמעת אימה אמיתית מוזמנים לצפות ולהקשיב לוידאו המתעד את החזיר

במילים אחרות, לא על כך שחזירים לא צריכים לסבול (באופן הזה), אלא על כך שבני אדם לא צריכים להתעלל בצורה הזו, לפני שהם אוכלים את קורבנותיהם. דרך ארץ קדמה לתורת העליונות האנושית.

החזיר עבר מסכת התעללות איומה, ואז נלקח למשחטה. אנשים שונים כבר אכלו מבשרו. אולי סיפורו הוא סיפורו של ישו – מי שסבל על מנוף הבנג'י כדי שלקוחות סיניים זועמים לא יעשו זאת, כאות מחאה.

כך או כך, חשוב להבין, שהחזיר עצמו הוא שקוף לחלוטין בסיפור הזה. ההזדהות הרבה עם הקורבן (ומה נגיד, המבורכת? כן! זה חשוב!) נגועה בסופו של דבר גם היא בסוגנות, על פיה זה בסדר להרוג חזירים, רק לא ככה. לא בראוותנות כזו, אלא בהיחבא ובמחשכים.

החזיר עצמו שקוף לחלוטין בסיפור הזה. ההזדהות הרבה עם הקורבן נגועה בסופו של דבר גם היא בסוגנות, על פיה זה בסדר להרוג חזירים, רק לא ככה. לא בראוותנות כזו, אלא בהיחבא ובמחשכים

איננו רוצים לראות את מי שאנו אוכלים ואיננו רוצים לראות אותו סובל. זה לא אומר, אבל, שאסור לו לסבול. פשוט לא מול עינינו. אינספור חזירים הסובלים יום יום יעידו על כך, לו יהיו מי שיקשיבו להם.

בשנת 2012 התגלה קוף שנשמר אצל וטרינרית אחרי שקטעה את שתי רגליו ויד אחת שלו, כך גיליתי בצילום שראיתי היום ומי יודע אם אי פעם אשכח. אני נזכר עכשיו בספרם של אדורנו והורקהיימר, על הדיאלקטיקה של הנאורות, בו הם כותבים שעל ידי פגיעה בבעלי החיים במעבדות, החוקרים מכריזים שרק הם עצמם, מבין כל הבריאה, פועלים באופן רצוני, מול האופן המכאני והעיוור בו חיות המעבדה מתעוותות על שולחן המעבדה. בני האדם מתייחסים לעצמם, כותבים אדורנו והורקהיימר, כאילו התבונה שייכת רק להם, בעוד בעלי החיים מלאים רק באימה צרופה וחסרת בינה ובדחף לברוח.

אדורנו והורקהיימר כותבים שע"י פגיעה בבעלי החיים במעבדות, החוקרים מכריזים שרק הם עצמם, מבין כל הבריאה, פועלים באופן רצוני, מול האופן המכאני והעיוור בו חיות המעבדה מתעוותות על שולחן המעבדה

בספר "דוקטרינת ההלם" מצטטת נעמי קליין את מילטון פרידמן כשהוא כותב לגנרל פינושה: "אם תאומץ הגישה הזו של טיפול בהלם, אני סבור שיש להכריז עליה בפומבי בפירוט רב, ולהתחיל ביישומה במועד קרוב מאד. ככל שהציבור יקבל מידע מלא יותר, כך יקל עליו להסתגל".

אני חושב על אמירה מפחידה זו גם ביחס להלם הציבורי מהחזיר שהופל ממנוף הבנג'י. אולי אפשר לקרוא את הפעולה האיומה הזו כטיפול בהלם שמצריך את הציבור להסתגל לעובדה הפשוטה שבעלי החיים הלא אנושיים סובלים בידינו, שיש להם פנים ושהם משמיעים קול.

בסין, אני מאמין, נעשתה הפעולה הזו מתוך מחשבה שהציבור אמור להיות קהה חושים ולבוז לאימתו של החזיר. אולי זו הזדמנות, אבל, לעשות את ההיפך.

גם ביחס להלם הציבורי מהחזיר שהופל ממנוף הבנג'י, אולי אפשר לקרוא את הפעולה האיומה הזו כטיפול בהלם, שמצריך הסתגלות לעובדה הפשוטה שבעלי החיים הלא אנושיים סובלים בידינו, שיש להם פנים ושהם משמיעים קול

אז כן. בואו ונדבר קודם כל על האסון שבשחיטת החזיר, ורק לאחר מכן על כך שהופל ממנוף כפעולת ראווה. כמה שפעולת ראווה זו בזה לרצונו של החזיר, שחיטתו בזה לו הרבה יותר.

פעיל למען בעלי חיים, ספרו הראשון - "ראו את החיה" יצא בהוצאת דרור וספרו השני - "חיה ללא תכלית" יצא בהוצאת רסלינג. מורה לאמנות שחי עם זוגתו אורי שביט ושני הכלבים בלה ולארי