נדא אמין, עיתונאית, בלוגרית ופעילת זכויות אדם ילידת איראן, שהשמיעה דברי ביקורת על המשטר במדינתה, הגיעה לישראל לפני כמעט שנתיים וזכתה כאן לקבלת פנים חמה למדי.

כפי שכתבתי בזמנו, אמין – שנמלטה מאיראן לטורקיה, וכתבה משם עבור "Times of Israel" – יצרה איתי קשר וסיפרה שחייה בסכנה. כתיבתה עבור אתר ישראלי, לצד כתיבתה במקומות אחרים, הפכו את חייה שם לקשים ביותר.

לדבריה, היא נחקרה שוב ושוב על ידי הטורקים, ולבסוף נאמר לה שעומדים לסלק אותה משם. יתר על כן, לדבריה, נאמר לה כי אם אף מדינה אחרת לא תסכים לקבל אותה, היא תישלח חזרה לאיראן – שם עלול לקרות הגרוע מכול.

בעקבות פנייתי לשלטונות הישראליים בנוגע למצוקתה של אמין, הם נכנסו מיד לפעולה, באופן ראוי להערכה. בתוך ימים, ההליכים הביורוקרטיים הואצו, עבודת הניירת הושלמה, ואמין הייתה רשאית לטוס לישראל.

עזיבתה את טורקיה והגעתה לארץ סוקרו במהדורות החדשות. כשהגיעה בבטחה לירושלים, היא הודתה למדינה שהצילה את חייה. שר הפנים אריה דרעי, שהנפיק עבורה את אשרת הכניסה, צייץ בטוויטר בשמחה: "ברוכה הבאה לישראל!".

כפי שציינתי, זה קרה לפני כמעט שנתיים, באוגוסט 2017. מאז, אמין תקועה בלימבו בישראל. זו המדינה שהיא רוצה להפוך לביתה, להתגייר בה, לעבוד בה ולבנות בה חיים חדשים. אבל היא אינה יכולה לעשות אף אחד מן הדברים הללו.

כמי שהאו"ם הכיר בה כפליטה בטורקיה, היא ציפתה להתחיל בארץ תהליך של בקשת אזרחות. במקום זאת, היא התבקשה להתחיל שוב בתהליך הסבוך של בקשת הכרה כפליטה, ובינתיים עליה לחדש את אשרת המבקר שלה כל שלושה חודשים.

למרות שמשרד הפנים מתעקש כי אמין רשאית לעבוד, באשרה שקיבלה נכתב בבירור כי "אשרה זו אינה כוללת רישיון לעבוד". משום כך היא לא יכלה להיענות לכמה הצעות עבודה בתחום התקשורת (בהן, לדבריה, עיסוק במדיה חברתית עבור משרד ממשלתי) ולא הצליחה למצוא אפילו תעסוקה בסיסית ביותר.

לפיכך, אמין אינה יכולה לפרנס את עצמה, ומאז שהיא הגיעה לארץ, "Times of Israel" מכסה את שכר הדירה ואת הוצאות המחיה שלה.

משרד הפנים אמנם התייחס אליה באדיבות, אבל נכון להיום, הוא אינו מסייע לה.

לרשות האוכלוסין וההגירה נדרשו 16 חודשים כדי לקבוע לה ריאיון מקיף, שבו התבקשה לגולל את כל סיפור חייה כחלק מהתהליך להשגת מעמד של פליטה.

הפגישה הזאת, שנמשכה חמש שעות וחצי, התקיימה בחודש דצמבר האחרון. עורכי הדין שלה, שמייצגים אותה בהתנדבות, אמרו לה שעליה לצפות להמתנה של שלושה עד שישה חודשים עד שיודיעו לה אם בקשתה התקבלה.

במקרה של תשובה חיובית, היא לא תהיה זכאית לאזרחות מלאה, אבל היא לפחות תקבל תעודת זהות ישראלית, תעודת מעבר ורישיון לעבוד. חלפו יותר משישה חודשים, ועדיין אין תשובה.

אם השלטונות לא מעוניינים שתישאר כאן ותבנה לעצמה חיים, היא אמרה לי, היא מעדיפה שלפחות יגידו לה. ואז היא תנסה למצוא מדינה אחרת שתקבל אותה. אבל נמאס לה מההמתנה האינסופית, מהסחבת, מהחיים בלימבו.

דוברת משרד הפנים אמרה לנו שהדברים האלה לוקחים זמן, ש"יש אלפי מקרים שנמצאים בטיפול", ושהיא "מקווה שתהיה תשובה בעתיד הקרוב".

הדוברת גם ציינה שהבקשה של אמין נידונה בדיוק כמו בקשותיהם של כל מבקשי המקלט האפריקאים שנכנסו לישראל באופן בלתי חוקי.

הדוברת נותרה אדישה כשהזכרתי לה שאמין, שכניסתה לארץ הייתה רחוקה מלהיות בלתי חוקית, קיבלה באופן אישי סיוע מצד הרשת הדיפלומטית של ישראל כדי להגיע לכאן, והתקבלה בברכה באופן אישי בציוץ של השר דרעי. היא אכן נזכרה שהיא הייתה זו שניסחה את ההודעה של דרעי.

היות שמעמדה של אמין בישראל הוא של מבקרת זמנית, היא לא יכולה להתחיל בתהליך הגיור שהיא חפצה בו. לדבריה, תעודת הגירושים של הוריה מעידה שאביה היה יהודי, אבל היא איננה יהודייה על פי ההלכה, והיא מעוניינת לשנות זאת (אין לה את התעודה המקורית אלא רק העתק).

רבנים מכל הזרמים והחוגים אמרו לה שהיו שמחים לעזור, אבל הם אינם יכולים לעשות זאת כל עוד היא אינה תושבת קבע בישראל. "אני במדינת היהודים. אבי המנוח היה יהודי", היא אמרה לי בשבוע שעבר. "זאת זכותי".

הסוכנות היהודית מימנה לאמין שיעורי עברית למתחילים. לדבריה, היא סיימה את רמה א' בציון של 90, אבל הסוכנות אינה משלמת לה עבור שיעורים נוספים.

כשהגיעה לכאן, כתבתי על הסיוע היוצא מן הכלל שהציעו השלטונות הישראליים, ברגע שפניתי אליהם לעזרה, כדי להציל את חייה של אמין באמצעות הפעולה הפשוטה והנהדרת של הנפקת אשרת כניסה לארץ עבורה.

בניגוד לכך, שנתיים מאוחר יותר, פניותיי ופניותיהם של אחרים לרשויות למענה, בבקשה לקדם את התהליך הביורוקרטי האינסופי כדי שתוכל לנהל חיים כמעט נורמליים במדינה הזאת, נפלו על אוזניים ערלות. לכן אני כותב את הטור הזה.

הטור הזה פונה לכל מי שיש לו האמצעים להפעיל לחץ על משרד הפנים בכלל, ועל רשות האוכלוסין וההגירה בפרט, לתת עדיפות גבוהה יותר למקרה של נדא.

ישראל הצליחה להציל אותה מסכנת חיים בתוך ימים ספורים. אין סיבה שייקח לה כמעט שנתיים, או יותר, לאפשר לה להתחיל את החיים האלה מחדש, כאן, כישראלית. בעלי סמכות וחמלה יקרים במשרד הפנים – אנא תקנו את המעוות.

היום, יותר משבע שנים אחרי שהשקנו את אתר The Times of Israel, אנחנו שבים, במידה רבה, "הביתה".

כש"הטיימס אוף איזראל" עלה לאוויר, בפברואר 2012, שמנו לנו כמטרה להיות ספק תוכן עצמאי, מהיר ואמין של חדשות, פרשנויות ודעות – על ישראל, המזרח התיכון והעולם היהודי – עבור דוברי אנגלית.

רבים מבין קוראי האתר, ניחשנו, יבואו מקרב מאות אלפי תושבי ישראל שאנגלית היא שפת האם שלהם. אבל רוב הקוראים, כך הנחנו, יהיו גולשים מרחבי העולם אשר יש להם זיקה רגשית עמוקה למתרחש בישראל, באזור וביהדות התפוצות, ואשר, קיווינו, יעריכו את הסיקור שהמערכת הירושלמית שלנו תספק להם.

בתקופה קצרה יחסית, ״הטיימס אוף איזראל״ הפך לאתר עם יותר מארבעה מיליון קוראים, הצורכים כ-25 מיליוני עמודים בכל חודש

וכך היה. בתקופה קצרה יחסית, ״הטיימס אוף איזראל״ הפך לאתר חדשות המשרת מיליוני קוראים – ממוצע של יותר מארבעה מיליון, הצורכים כ-25 מיליוני עמודים באתר בכל חודש.

באופן טבעי, הרוב המכריע של קוראי האתר מגיע מחוץ לישראל – יותר מ-50% מהקוראים הם בצפון אמריקה – ובערך שישית מהגלישה באתר היא בתוך ישראל.

האמנתי אז (ואני עדיין מאמין) שהארץ הקטנה הזו שלנו – תוססת ופורחת, אך לנצח מאותגרת ומעוררת מחלוקת – זקוקה לאתר חדשות שיציע עדכונים לכל אדם, בכל מקום, במשך 24 שעות ו-7 ימים בשבוע.

דיוויד הורוביץ (מימין) עם נשיא המדינה דאז שמעון פרס

אתר שיהיה הוגן ועל-מפלגתי בדיווחיו, ויציע מגוון רחב של דעות ותובנות בפלטפורמת הבלוגים פורצת הדרך שלו. ״הטיימס אוף איזראל״ כחלון המשקיף אל נעשה בישראל, עם זכוכית שקופה ככל שמתאפשר לנו.

כפי הנראה, מיליוני הקוראים של ״הטיימס אוף איזראל״ מסכימים עם ההגדרה הזו.

ככל שקהל הגולשים ב״טיימס אוף איזראל״ גדל, הרחבנו את פעילות האתר לשפות נוספות – צרפתית, ערבית ופרסית – עם אותן כוונות, של אספקת מידע אמין לקוראים המתעניינים בישראל אבל לא בהכרח דוברים את שפתה הרשמית.

צוות העיתונאים ב״זמן ישראל״, הם ישראלים החיים בארץ, שאכפת להם מגורל המדינה, ולא לוקחים את קיומה כמובן מאליו

היום, אנחנו שמחים להציג את ״זמן ישראל״ – אתר האקטואליה בעברית של קבוצת ״הטיימס אוף איזראל״. חזרנו הביתה.

לא חסר בישראל סיקור חדשותי בעברית. חדשות מתפרצות מופיעות בתוך שניות במספר אתרים, וכל מגזר פוליטי או חברתי בארץ מספק תוכן משלו בכל פלטפורמה אפשרית. יש הרבה עיתונות מצוינת. היקף הסיקור החדשותי בישראל הוא עצום. עם ״זמן ישראל״, אנחנו שואפים לתרום לשיח הציבורי יותר עומק, נחישות וחשיבה מקורית.

במהלך השנים, הוספנו למערכת ״הטיימס אוף איזראל״ יותר עיתונאים, והגענו למסקנה שעם כל הסיקור של ישראל בתקשורת העולמית, המרוכז רובו ככולו ביחסי ישראל והפלסטינים, ועם כל הסיקור המקומי בישראל עצמה, שלא פעם עסוק ברדיפה אחר כותרת ועוד כותרת, חלק נרחב ממה שמתרחש במדינה לא מסוקר דיו ואיננו ידוע מספיק לציבור.

דווקא ״הטיימס אוף איזראל״, באנגלית, הוא זה שסיפק כמה מסיפורים החשובים ביותר על תעשיית ההיי-טק של ישראל. ״הטיימס אוף איזראל״ השקיע במשך שנים משאבים בסיקור היחסים המורכבים של יהדות התפוצות עם מדינת ישראל. ״הטיימס אוף איזראל״ תיעד את פעילות הסייבר והפצת הפייק ניוז שמשפיעים עדיין על החברה הישראלית.

דיוויד הורוויץ, משמאל, מופיע בפני וועדת ביקורת המדינה בכנסת בדיון על הונאת האופציות הבינאריות, בינואר 2017. (צילום: Luke Tress / The Times of Israel)

היה זה ״הטיימס אוף איזראל״ שפירסם כמה מהתחקירים המעמיקים והנרחבים ביותר על מהות האשמות השחיתות כנגד ראש הממשלה בנימין נתניהו. וזה היה ״הטיימס אוף איזראל״, באנגלית, שחשף ובסופו של דבר הביא לחקיקה נגד האופציות הבינאריות – תעשיית שחיתות בהיקף של מיליארדי דולרים שפרחה כאן במשך כעשור וגבתה קרבנות רבים מסביב לעולם.

צוות העיתונאים ב״זמן ישראל״, כמו חבריהם במערכת ״הטיימס אוף איזראל״, הם ישראלים החיים בארץ, שאכפת להם מגורל המדינה, ולא לוקחים את קיומה כמובן מאליו.

יש הרבה עיתונות מצוינת בישראל. עם ״זמן ישראל״, אנחנו שואפים לתרום לשיח הציבורי יותר עומק, נחישות וחשיבה מקורית

כדי שישראל תשרוד ותשגשג, היא צריכה לעמוד באתגרים שעומדים בפניה במישור העולמי, להגן על עצמה ולהביס את אויביה. אבל ישראל צריכה גם לקיים את ההבטחה הכפולה, בקיומה כמדינה לעם היהודי וכמדינה דמוקרטית.

השנים הבאות יהיו טעונות במישורים הללו. עיתונות אמינה, עיתונות רצינית, עיתונות עצמאית, עיתונות מעמיקה – תהיה הכרחית יותר מתמיד.

״זמן ישראל״ הוקם על מנת לספק עיתונות כזו בדיוק.