דברי נשיא המדינה, ראובן (רובי) ריבלין, בישיבת הפתיחה של הכנסת ה-24 –

מכובדיי, אני מגיע אליכם מלשכת הנשיא, פה בירושלים, לשכה שאני יושב בה כבר שבע שנים כמעט, שבע שנים שתגענה בקרוב לסיומן. ביושבי שם חשבתי לא אחת על לשכות אחרות שישבתי בהן, חלקן בבית הזה ממש. ואמנם קרה שבחג הפסח האחרון מחשבתי נדדה לאחד מחזונות הנביא יחזקאל. מתוך גלות בבל, הוגה יחזקאל במדינה העתידית בירושלים. באוטופיה שלו, הוא מקצה בין היתר, מקום לנחלת הנשיא, לשכת הנשיא, מנהיג העם. בניגוד להיסטוריה היהודית, שידעה שופטים ומלכים, כוהנים ותלמידי חכמים, גיבורים, משוררים, נביאים ומורדים, יחזקאל מציע נשיא. ושאלתי את עצמי, מדוע נשיא? האם ייתכן שיחזקאל, בחזון הגאולה שלו, באוטופיה העתידנית שלו, מבקש למצוא מודל הנהגה אחר? מודל שמוצא את דרך האמצע בין המלוכה והאנרכיה, שתי שיטות שקנו להן אחיזה לאורך דרכו של עם ישראל, וכשלו, לבסוף, שתיהן? האם קיימת דרך אמצע, בין המנהיגות היחידאית של המלך, לבין זו המתבדלת – איש איש בשבטו? “והארץ“, אומר יחזקאל על הנשיאים האידאליים שבחזונו, “והארץ יתנו לבית ישראל לשבטיהם.

מכובדיי, חברות וחברי הכנסת ה-24. לפני שש שנים, בצדה האחר של כהונתי כנשיא, הזמנתי את החברה הישראלית להכיר בשינויי העומק שמתרחשים בחברה הישראלית, והובילו לשינוי פרדיגמה ממש. לא עוד מדורת שבט של רוב מובהק החולק מערכת ערכים ואמונות הומוגנית יחסית, וסביבו קבוצות מיעוט החיות לצדו, אלא ארבעה שבטים הלומדים במערכות חינוך נפרדות וחיים על פי רוב בקהילות נפרדות, שמתקרבים זה לזה בגדלם. שבט חילוני, שבט דתי, שבט חרדי ושבט ערבי. כולם, ללא יוצא מן הכלל, בנות ובני המקום.

אם לא נשכיל למצוא מודל עדכני של ישראליוּת עכשווית שנותנת מקום לכל אחד משבטי ישראל, כך התרעתי אז, אם לא נשכיל למצוא מודל של שותפות שיאפשר לנו לחיות כאן יחד, מתוך כבוד הדדי זה לזה, מתוך מחויבות האחד לשני, וערבות הדדית אמתית – חוסננו הלאומי יעמוד בפני סכנה של ממש.

מגפת הקורונה שהתרגשה עלינו בשנה האחרונה, ושגבתה מאתנו מחיר חיים יקר, נורא כל כך, ואף אילצה אותנו לשלם מחיר שעוד מוקדם לאמוד את היקפו כחברה וכיחידים, המגיפה הבריאותית, כמו גם החברתית והכלכלית, הייתה לנו לקריאת השכמה, קדימון לסוג האתגרים שנידרש לעמוד בפניהם. במערכה מול הנגיף המדבק, לא יכולנו לנצח איש איש בביתו, איש איש בקהילתו. נוכחנו עד כמה אנחנו תלויים זה בזה, עד כמה אנחנו זקוקים האחד לשני, עד כמה שותפי גורל אנחנו, בני השבטים השונים, אנו, שנועדנו לחיות על הארץ הזו, לחלוק את ההישגים וההצלחות, ולעמוד ביחד למול המשברים.

יקיריי ויקירותיי, חברות וחברי הכנסת ה-24. אני מכיר את הבמה הזאת, את הפודיום הזה. אני מכיר אותם מקרוב. 20 שנה זכיתי לשרת את העם בישראל כחבר כנסת. מתוכן – שבע שנים כיו“ר הכנסת. שבע כנסות בסך הכל. היום, אני ניצב מול פרלמנט שפיזר את עצמו ארבע פעמים בתוך פחות משנתיים. פרלמנט שוויתר פעם אחר פעם, על הזכות לתת אמון בממשלה. המחלוקות, החוצות את החברה שלנו, הן מחלוקות של אמת. רבות מהן הן מחלוקות “לשם שמים“. אך לעיתים יש חובה להכריע גם במחלוקות קורעות, קשות, כואבות. המושבים שאתם יושבים עליהם, מכובדי, הם יקרי המציאות. הכוח שניתן בידיכם, למול לחצני ההצבעה שלפניכם, הוא עצום. העם בישראל נושא אליכם את עיניו, ומצפה מכל אחד מכם לגלות מנהיגות. מנהיגות שיפה לשעה הנוכחית. מנהיגות הנאמנה לציבור שלה ולערכיו, אבל גם יודעת לסמן לו גבולות, ולהתוות לו דרך. מנהיגות שבטוחה בדרכה, אבל רואה ביריב האידאולוגי שלה לא אויב, חלילה, אלא שותף פוטנציאלי. מנהיגות שבתוך אווירת השבטיות, יודעת להתרחק מבדלנות ומניכור, שאולי יפים לשעת הקמפיין, אבל הרסניים בבואנו לבנות מדינה, ולהוביל עם. מנהיגות של שותפות ושל כבוד. זו המנהיגות לה זקוק העם בישראל בעת הזאת, והדבר מצופה לא רק מחבר הכנסת עליו מוטלת מלאכת הרכבת הממשלה, או הנשיא החדש שתבחרו, בשבועות הקרובים, אלא מכל אחד ואחת מכם, נציגי הציבור ומנהיגיו.

יקיריי, אני מאמין בעם הזה. אני מאמין בו מכיוון שזה הלקח שלימדה אותי ההיסטוריה – הרחוקה והקרובה. אני מאמין בו מכיוון שהעם הזה הוכיח את כוחו בימי המגיפה הזאת. אני מאמין. האמינו גם אתם. האמינו בדבריו של יחזקאל: “הנה אני לוקח את עץ יוסף אשר ביד אפרים, ושבטי ישראל חברו, (ונתתי אותם עליו את עץ יהודה), ועשיתִם לעץ אחד, והיו אחד, […] וכרתי להם ברית שלום, ברית עולם יהיה אותם“. היו ברוכים.