אישיות
בוב דילן

למה מי אתם בכלל?

הארכיון של רוןזמן ישראל נובר בארכיון של העיתונאי הוותיק רון מיברג ומפרסם מחדש מבחר מכתבותיו, שקריאה בהן היום מספקת פרספקטיבה איך הגענו עד הלום ● והשבוע: לעתים נדמה כי עד שמגיעים לישראל – מדינה ללא מסורת של רוקנרול ופופ, שאין לה קיום מעבר למתח הפוליטי והצבאי – אומנים בסדר הגודל של בוב דילן, כל מה שהישראלים רוצים זה לירוק להם בפרצוף

עוד 1,504 מילים

גיטרה מתייפחת

הארכיון של רוןזמן ישראל נובר בארכיון של העיתונאי הוותיק רון מיברג ומפרסם מחדש מבחר מכתבותיו ● והשבוע: עם מותו של רובי רוברטסון, מיברג חוזר אל "הוואלס האחרון" - ההופעה האחרונה של "הלהקה", הסרט התיעודי של מרטין סקורסזה, התפרקות הלהקה הנערצת, דעיכת חבריה, ומה ההיסטוריה תזכור מכל זה, במילותיהם של מי שהיו שם

עוד 2,899 מילים

רוק מסביב להליכון

הארכיון של רוןזמן ישראל נובר בארכיון של העיתונאי הוותיק רון מיברג ומפרסם מחדש מבחר מכתבותיו, שקריאה בהן היום מספקת פרספקטיבה איך ישראל הגיעה עד הלום ● והשבוע, בחזרה ל-2007: מיברג מבקר בלונדון רק כדי לגלות שהיכל התהילה של הרוקנרול הפך למוסד גריאטרי

עוד 1,458 מילים

ריאיון הללויה עם השיר

לשיר האייקוני של לאונרד כהן "הללויה" נכתבו בשלב מסוים 180 בתים שונים ● סרט תיעודי חדש, "הללויה: לאונרד כהן, מסע, שיר", עושה את מה שמעט מאוד סרטים עשו בעבר – ובוחן את חייו של האומן על רקע שיר אחד בלבד ● יוצרי הסרט אומרים לזמן ישראל: "פחדנו שסרט על שיר יהיה משעמם, ואז ראינו את לאונרד כהן באוקלנד"

עוד 1,912 מילים ו-1 תגובות

"העבר מתחיל ביום שנולדת, ולהתעלם ממנו זה לשקר לעצמך בנוגע למי שאתה"

בוב דילן בן 80 ● איך מתחילים להכיר את דילן ואיזה מין דילן מכירים מי שנולדו במאה ה-21? ● איך מתווכים את יצירותיו של אחד האמנים החשובים והמוכשרים במאה החולפת, לאנשים צעירים וסקרנים שמבחינתם דילן הוא שיעור היסטוריה ולא נוכחות מתמשכת? ● אמיר בן-דוד מצא את התשובות אצל דילן עצמו

עוד 1,801 מילים ו-2 תגובות

"כשאני מסתכל על האלבומים שבחרתי, שהיו הפסקול שלי השנה, אני מבין שהאווירה מסביב השפיעה גם על הרגלי האזנה שלי. ההסתגרות בבית, הריחוק החברתי, דחפו אותי אל הקוטב המלנכולי, המלודי, המהורהר יותר של הטעם המוזיקלי שלי" ● אמיר בן-דוד מציג את עשרת האלבומים הטובים של 2020

עוד 2,516 מילים ו-1 תגובות

החלום של שיר לשלום

חמישה עיוורים התבקשו לתאר פיל.

הם ניגשו אליו ומיששו אותו. זה שנגע באוזנו אמר: הפיל כמו עלה גדול. השני מישש את גב הפיל, ואמר: פיל הוא כמו גזע עץ, עבה, מחוספס ועצום ממדים. השלישי מישש את החדק ואמר: פיל הוא כמו צינור עבה וגמיש, ובעל יכולת תנועה כמו של נחש. הרביעי מישש את זנבו של הפיל, וטען שמדובר בחבל עבה כמו של ערסל. והחמישי נגע ברגלו של הפיל, ואמר: פיל דומה לבת יענה, רק הרבה יותר גדול. כלומר, נראה שצריך את התמונה הגדולה כדי לדעת מה הוא דבר.

כשאנחנו חושבים על ישראל, ואנחנו ממששים אותה מכיוונים שונים, אנחנו מוצאים בצד אחד את האירוויזיון והחוויה הפלורליסטית שהוא מעניק. בצד אחר מטקות בים. באזור אחר את ארץ המתנחלים. יש את הצד של רק ביבי. את רק לא ביבי. ויש עוד הרבה צדדים, וקשה לקבל פרספקטיבה מספיק רחבה כדי לראות את כל החיה הזו שנקראת ישראל.

כשיענקל'ה רוטבליט כתב "אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום", הוא בטח לא תיאר לעצמו שיום אחד ראש ממשלה ישיר את השיר בכיכר, שמאוחר יותר תקרא על שמו. "שיר לשלום" הוא שיר המחאה הידוע ביותר בישראל, והתמונה של מילות השיר מוכתמות בדמו של יצחק רבין מסמלת יותר מכל את החלום ושברו.

https://youtu.be/OU6zvqN-vsM

מאז עברו 24 שנה. בכיכר עדיין מתקבצים המאמינים בדרך השלום, לפעמים הם מרגישים כמו אוזן של פיל, דקים וחלשים. לפעמים כמו זנב לשועלים, או כציבור שלמרות כל המכות העזות שחטף חלומו עדיין מאמין שהשמש תחדור מול הפרחים, שצריך לשיר שיר לאהבה ולא למלחמות.

מה הסיכוי ששיר מחאה יביא שלום? כנראה כמו הסיכוי של העיוורים לראות את הפיל. אבל ידוע לנו לפחות מקרה אחד של שיר מחאה שהביא תוצאות ברורות ומוכחות בעולם, "הוריקן" של בוב דילן.

שירו של בוב דילן, שמתאר את סיפורו העגום של רובין קרטר, המכונה "הוריקן" – מתאגרף שחור מצוין שהורשע ברצח המתואר למעלה, וישב בכלא במשך 20 שנה, אחרי שלושה משפטים שבסופם שוחרר.

"אל תגידי לי יום יבוא, הביאי את היום", שרה רונה קינן בשירה החדש "בואי למרפסת", ואח"כ מוסיפה: "אני רוצה לנשק אותך ולהריע לשלום / מתחתינו תנועה עצבנית / הרצפה הישנה קורסת / מה יש לנו להפסיד / בואי למרפסת".

ואני אומר: כל עוד מותר לשיר על מה שרוצים יש לנו סיכוי, אולי סיכוי קלוש, אולי חלום של תמימים. אבל באין ציפור שיר, גם קריאת העורב היא קול הזמיר.

מקליט ומופיע משנת 1987. דן הוא זמר יוצר. זוכה פרס אקו"ם לפזמונאות, בין שיריו: שוב השקר הזה, אימפריות נופלות לאט, לבן על לבן ועוד רבים. בנוסף הוא כותב שירים לאחרים: בך לא נוגע - יהודית רביץ, מפנה מקום - ברי סחרוף, ביום של הפצצה - רמי קליינשטיין, שי צברי, גיא ויהל ועוד רבים אחרים. מאחוריו יותר משלושים שנות יצירה אישית והדרכה יצירתית של אומנים הן בתחילת דרכם – כמורה לכתיבה יוצרת והן לאלו שכבר ביססו את מעמדם כמובילים בארץ. במהלך השנים דן עבד על יצירת אלבומים בין השאר עם יהודית רביץ, דיוויד ברוזה, מאור כהן ברי סחרוף ועוד רבים וטובים. דן מלמד כתיבה והלחנה במקומות רבים בינהם בצלאל ורימון

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 359 מילים

#אנטיווזיוון

אני זוכר טוב את האירוויזיון הראשון שראיתי. אנחנו, הילדים, ישבנו בדירה של בני (היחיד שהייתה לו טלוויזיה בשכונה), ראינו את ההופעה בשחור לבן, וכל מי שהיה בחדר העיר על הזמר או הזמרת הערות כמו "איחחח, הוא לא זמר", "איזה קול דוחה", "איזה יופי של שמלה" או "איזה חתיך הורס".

הבנתי די מהר שכל אחד יכול לשפוט שירים. כל אחד ואחת מהצופים מבינים כל מה שהם צריכים על המוזיקה שהם שומעים ורואים.

כלי השיפוט הוא אצבע למעלה ואצבע למטה. לייק, דונט לייק, כמה פשוט ונוח. וזה היה בערך 40 שנה לפני הפייסבוק והטוויטר. מה השתנה מאז באירוויזיון? הבגדים גדלו, העיבודים התנפחו, ומה שהיה טראש נהיה יותר טראש.

האם היו שירים שאהבתי באירוויזיון כילד? כן. Tu te reconnaîtras, של אן מרי דוויד; שיר שנקרא מויה גנרציה של הונגריה או בולגריה, אני לא בטוח ולא מוצא את השיר בגוגל (מישהו זוכר?); את השיר של כוורת ואת השיר של אבבא.

להקת אבבא באירוויזיון 1974 (צילום: AP Photo/Robert Dear)
להקת אבבא באירוויזיון 1974 (צילום: AP Photo/Robert Dear)

בסוף שנות השבעים נטשתי את עמדת הצופה באירוויזיון, ולא חזרתי אליה. זה לא באמת מעניין אותי, ואני מתקשה להתלהב מהשירים ומההופעות שלהם.

הבגדים נוצצים והבמה מנצנצת, השירים דחוסים באלמנטים הוקיים קורצים, בוי-טוי-נוי. מלא תאורה, הרבה צבע בבגדים. ולמול אלה, השירים הסנטימנטליים מפוצצים ברגש מזויף, ברעד מאולץ, במילים שכאילו אומרות משהו, אבל הן הכי פחות אישיות שאפשר.

ככל שהתעניינותי בשירים ובמוזיקה גברה, ככה איבדתי עניין בתחרות הזו, ובכל תחרות בין שירים או קולות. איך אפשר למדוד ולהשוות בכלל בין אלמנטים בשיא תפארתם, שאמורים להיות הכי שונים אחד מהשני?

האם הקול של בוב דילן יותר או פחות יפה מהקול של מאיר אריאל? למי בכלל אכפת? למה למדוד את זה? מה שמשנה זה מה הם אומרים ואיך אומרים את זה בשיר, ואני אוהב את השונות שלהם ונהנה ממנה.

מה יפה בעיני בשירים?

שירים הם אומנות הסיפור קצרה ביותר. הם כמו סרטים קצרים שאנחנו רואים בדמיון שלנו. הזמר.ת מספרים לנו משהו על העולם שלהם על גבי מוזיקה, ואנחנו יכולים להיכנס לתוכו לשלש דקות.

שירים הם צורת הביטוי החתרנית ביותר. הם יכולים להביע עמדות קיצוניות או סופר-ליברליות כלפי המציאות. הם יכולים לכפור באלוהים או להלל אותו. הם יכולים לעודד אהבת או שנאת אדם. ובגלל שיש להם מנגינה, הרמוניה, לחן ועיבוד כלי, אנחנו יכולים לשמוע את זה ביותר פתיחות מאשר לקרוא פוסט או בלוג.

מצד שני, האירוויזיון כאיוונט הוא גם יקום שמעודד את קבלת האחר, את היופי שבשונה, את הפלורליזם את הפתיחות והסובלנות.

אפשר להרגיש את זה במלוא עצמתה של נטע, באחריות שהיא לוקחת, במסרים הטובים שלה כאשה, כאומנית, וכאדם חופשי בעולם מסוכסך. אני, כמו רבים אחרים, מתפעל ממנה וממה שהיא עושה.

נטע ברזילי (צילום: Amy Sussman/Invision/AP)
נטע ברזילי (צילום: Amy Sussman/Invision/AP)

וזה גם נחמד שזה בתל אביב ומעודד את התיירות, ואם בעלי המלונות ומנהלי האירוע לא היו מתחזרים במחירים, אז זה בטח גם היה מביא לכאן יותר אנשים, וזה היה ממש יופי.

הבעיה שלי היא הערך התזונתי של הרוב המכריע של השירים בתחרות הזו. המון מונוסודיום על מעט מאד תוכן אמיתי. לרוב, הם כמו שקית במבה סבבה שפתחת. זה טעים ואחלה מאנ'צ בשעה הראשונה. אבל אם תנסה לאכול ממנה למחרת, זה יהיה דביק, צמיגי, לא טעים ולא כיף בכלל.

אני, מצידי, התכוננתי. הכנתי פלייליסט ששמו, כשם הקטע הזה, אנטיווזיון. וגם ביקשתי מאורי, תלמיד שלי שמת על הארוויזיון וחושב בדיוק ההפך ממני על הארוע, שיכין פליילסט של עשרת השירים הכי טובים מהשנים האחרונות, וכשהוא ישלח לי את זה אני אצרף את הלינק.

בהצלחה לכל המתמודדות.דים

מקליט ומופיע משנת 1987. דן הוא זמר יוצר. זוכה פרס אקו"ם לפזמונאות, בין שיריו: שוב השקר הזה, אימפריות נופלות לאט, לבן על לבן ועוד רבים. בנוסף הוא כותב שירים לאחרים: בך לא נוגע - יהודית רביץ, מפנה מקום - ברי סחרוף, ביום של הפצצה - רמי קליינשטיין, שי צברי, גיא ויהל ועוד רבים אחרים. מאחוריו יותר משלושים שנות יצירה אישית והדרכה יצירתית של אומנים הן בתחילת דרכם – כמורה לכתיבה יוצרת והן לאלו שכבר ביססו את מעמדם כמובילים בארץ. במהלך השנים דן עבד על יצירת אלבומים בין השאר עם יהודית רביץ, דיוויד ברוזה, מאור כהן ברי סחרוף ועוד רבים וטובים. דן מלמד כתיבה והלחנה במקומות רבים בינהם בצלאל ורימון

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
4
מסכים איתך לחלוטין, הארוויזיון בהחלט אירוע דביק אולי אפילו דביק מידי ובכלל כל תוכניות הריאליתי שלקחו את המוזיקה והפכו אותה לתחרות שרירי הצוואר עושה נזק גדול לאוטנטיות, למקוריות ולאמינ... המשך קריאה

מסכים איתך לחלוטין, הארוויזיון בהחלט אירוע דביק אולי אפילו דביק מידי
ובכלל כל תוכניות הריאליתי שלקחו את המוזיקה והפכו אותה לתחרות שרירי הצוואר עושה נזק גדול לאוטנטיות, למקוריות ולאמינות שבמוזיקה ובאומן.
חולק עליך בנושא הבמבה.. במבה שמשאירים פתוחה ואוכלים ביום שלחמרת הופכת להיות יבשושית ונורא כפית למאכל… :-))

עוד 509 מילים ו-4 תגובות
סגירה
בחזרה לכתבה