אילו הייתי צריכה לציין את העוול הכי גדול שנעשה כלפי ציבור כלשהו בישראל, היה זה ללא ספק העוול כלפי החברה החרדית. ולא, זו לא טעות – החברה החרדית, על כל גווניה ובני גווניה, סובלת מעוול ארוך ומתמשך. עוול בו פרנסי החברה ומנהיגיה הפקיעו מידי הציבור החרדי עצמו את היכולת להחליט כמעט כל החלטה חשובה שאדם מקבל במהלך חייו על עצמו ועל משפחתו – בראש ובראשונה את ההחלטה האם ללמוד, מה ללמוד ובאיזה עיסוק לבחור.

החברה החרדית סובלת מעוול מתמשך, כשפרנסי החברה ומנהיגיה הפקיעו מידי הציבור החרדי עצמו את היכולת להחליט כמעט כל החלטה חשובה שאדם מקבל במהלך חייו על עצמו ועל משפחתו

מנהיגי החברה החרדית החליטו כי ציבור הגברים החרדי כולו יעסוק בדבר אחד ואחד בלבד – בלימוד תורה. אלא שההחלטה לנתב את הציבור החרדי כולו ללימוד תורה אין לה דבר וחצי דבר עם תורה, עם דת, עם יהדות או עם שמירת עול תורה ומצוות. לניתוב זה יש מטרה אחת: שליטה, שליטה על הציבור החרדי כולו, שליטה טוטלית.

לשליטה זו יש שני היבטים עיקריים: האחד, הצורך בשמירה על הקהילה שלהם, על אורחות חייהם, על מנהגיהם, וההיבט השני הוא כסף, הרבה כסף, כסף גדול. ומנהיגי הציבור החרדי קשרו בין שני ההיבטים הללו, באופן כמעט גאוני, כך שהאחד תלוי בשני – תלות שמבטיחה את התקיימות שני ההיבטים.

הכסף הגדול מגיע למנהיגי הציבור החרדי דרך ניתוב הציבור ללימוד התורה. מאות ישיבות, כוללים, תלמודי תורה ומוסדות חינוך חרדים קיימים במדינת ישראל ובהם לומדים מאות אלפי תלמידים ואברכים – וכל אחד מהם מתוקצב בכסף. מכאן שככל שיהיו יותר מוסדות ויותר תלמידים – יהיה יותר כסף.

אלא שעל האף הכסף הגדול, הקהילות החרדיות, ששנים מתוקצבות על ידי ממשלות ישראל כולן בתקציבים נדיבים מאוד, באופן פרדוקסלי הן דווקא מהקהילות העניות ביותר בישראל. הכסף הגדול אינו מגיע אליהן.

מנהיגיהם, רבניהם ופרנסיהם יצרו מנגנון שבו קיימת תלות בין הלימוד לבין הפרנסה. לא מדובר במנגנון הטבעי בו אדם לומד, משתלם, מתמקצע ומתפרנס מיגע כפיו, מנגנון המקובל בכל חברה, אלא במנגנון בו הלימוד מחליף את העבודה. הלימוד הוא במקום העבודה, הלימוד הוא למטרת קבלת הכסף הציבורי הגדול – זה שבעזרתו ניתן לשלוט על הקהילה – גם על ידי השארתה ענייה.

על האף הכסף הגדול, הקהילות החרדיות, ששנים מתוקצבות על ידי ממשלות ישראל כולן בתקציבים נדיבים מאוד, באופן פרדוקסלי הן דווקא מהקהילות העניות ביותר בישראל. הכסף הגדול אינו מגיע אליהן

והמנגנון המעוות הזה הוא שורש כל רע, המנגנון המעוות הזה הוביל לתופעות של לימוד תורה למראית עין בלבד, שהרי לא כל אדם יכול/רוצה/בנוי ללימוד ממושך יום אחר יום.

המנגנון המעוות הזה הביא להגדלה ולניפוח מלאכותי של מספר התלמידים, שהרי אם התקציב תלוי במספרם יש אינטרס כלכלי להגדלתו – מה שהוביל למעשי רמיה.

המנגנון המעוות הזה יצר שוק כלכלי שחור בו אלפי תלמידי ישיבות, שכאמור אינם יכולים או רוצים ללמוד אבל אינם יכולים לעבוד או עובדים בשחור – ואגב כך גם מקבלים כסף מהמדינה וגם לא משלמים מיסים.

המנגנון המעוות הזה יצר תלות של החברה החרדית בחברה החילונית העובדת ובחברה הדתית העובדת והביא לחשדנות, שלא לומר ניכור ומשטמה של ממש, בין אלה שעובדים למחייתם לבין אלה שאינם עובדים – שהרי אין אדם שאוהב להיות מנוצל. אין אדם שמרצונו יפרנס זרים לו – זה הרי מנוגד לטבע האנושי.

מנגד, בצד החרדי, כדי להצדיק את הניצול, החלו להישמע טענות כאילו שמירת הדת על ידם היא כדי לחפות על כך שהחילונים התפקרו. הטענה היא בעצם שהדתיות שלהם מגינה עלינו. הם "נהרגים באוהלה של תורה" גם עבור הציבור החילוני. טענות אלה בתורן הובילו להקצנה דתית והקצנה לאומנית.

המנגנון המעוות הזה יצר תלות של החברה החרדית בחברה החילונית והדתית העובדת והביא לחשדנות, שלא לומר ניכור ומשטמה, בין אלה שעובדים למחייתם לבין אלה שאינם עובדים

המנגנון המעוות הזה הוביל גם להגנה על מי שעושים מעשים פליליים ואף להצדקתם – כי אם אתה שומר על הקהילה שלך מכל משמר מפני החברה שבחוץ, אתה תסתיר ממנה בעיקר דברים שמציגים את הקהילה באור אפל. למשל את גילויי העריות, למשל ניצול מיני של נערים בידי רבנים, למשל ניצול מיני של נשים ונערים – רק לאחרונה התפרסמו הטענות נגד יהודה משי זהב.

והמנגנון המעוות הזה הביא לכך שמנהיגי הציבור הדתי, השומר תורה ומצוות הספרדי, זה שהתפרנס מיגע כפיו, זה שלא הדיר נשים, זה שהיה מתון בהלכותיו כלפי מי שאינם יהודים, רצו חלק בחגיגת הכסף הגדול של אחיהם האשכנזים ולכן הפכו את הציבור הזה לציבור חרדי ליטאי המתפרנס אף הוא מכסף ציבורי גדול ומבלי לעבוד. בשנות ה-80 קמה מפלגת ש"ס והמירה את דתם של היהודים הספרדים, את הלכות חייהם, את התורה ואת העבודה במודל הנצלני של החרדים האשכנזים. המודל שכאמור משיג שליטה טוטלית על הקהילה וכסף גדול – למי שעומד בראש הקהילה.

אלא שהעוול הזה, שעיוולו מנהיגי הציבור החרדי ורבניהם, חורג מעוול כלפי קהילותיהם. מדובר בעוול כלפי כלל אזרחי המדינה, אלה שגם נושאים בנטל הכלכלי ובנטל הצבאי וגם נאלצים לשמוע דברי בלע על "העגלה הריקה של החילונים".

והעוול הוא גם כלפי הדת עצמה והפיכתה מצורך של אנשים באמונה לכלי לשליטה על הציבור וכלי להתעשרות, עם רשימת רבנים, כולל הרב הראשי, שנאשמו במעשים פליליים חמורים: מצגר, פינטו, ברלנד, דרעי והרשימה עוד ארוכה.

רק בשנה האחרונה, בתקופת הקורונה, יצא לנו לחזות בכמה קל לאנשים לקבל כסף חינם ולאמץ נורמות של חיים על חשבון כסף ציבורי – כאשר הנאשם בפלילים, מטעמים פוליטיים, חילק קצבאות לאנשים (זה היה שוחד בחירות לכל דבר ועניין) ואלה העדיפו להישאר בבית, גם אם הקצבה היתה זעומה יותר מאשר השכר שהרוויחו, ולא לצאת לעבודה.

מזה שנים ארוכות שהציבור החרדי נתון בשבי פרנסיו ורבניו, וכמו בכל שבי ממושך הוא הוליד את סינדרום שטוקהולם. הציבור החרדי משתף פעולה עם פרנסיו. כמעט אין בנמצא מי שיוצא נגד המודל המעוות הזה המפקיע את המצווה הראשונה בתנ"ך "בזעת אפיך תאכל לחם". כמעט אין רבנים, כמו הרב אמסלם שעזב את ש"ס, הטוענים בריש גלי כי הציבור החרדי צריך לצאת לעבודה וצריך להתגייס לצבא. הציבור החרדי צריך להיות חלק מאזרחי מדינת ישראל בזכויות ובחובות. צריך שרק מעטים, יחידי סגולה, תורתם תהיה אומנותם.

הגיע הזמן לשחרר את הציבור החרדי מהשבי של מנהיגיו ורבניו. הגיע הזמן לשחרר את הציבור החילוני מהעול של תמיכה כלכלית בציבור זה ומהעול הצבאי. הגיע הזמן לשחרר את מדינת ישראל כולה מעול הדת – דת היא עול אישי שאדם נוטל על עצמו, הרבנות והרבנים הפכו את הדת לעול ציבורי כללי – כאמור לשם בצע כסף. הגיעה הזמן לפרק את מונופול הרבנות – אין לזה אח ורע במדינות דמוקרטיות. מנגנון עושק בחסות החוק, מנגנון שבשל בצע כסף הפך למנגנון התעמרות רשמי של המדינה באזרחיה.

הגיע הזמן לשחרר את הציבור החרדי מהשבי של מנהיגיו ורבניו. ואת הציבור החילוני מעול התמיכה כלכלית בציבור זה ומהעול הצבאי. הגיע הזמן לשחרר את המדינה מעול הדת

הציבור החרדי יכול וצריך לעבוד למחייתו ואני מנחשת שהוא משווע לכך – חוק גיוס חרדים לצה"ל יכול להיות, באופן פרדוקסלי, הכלי לשחרור החרדים משוביהם.

דוקטור לביוכימיה ומשפטנית, שימשה כעוזרת המחקר של הפרופ׳ אהרן ברק, במקור מחצור הגלילית.

קהלת (החכם מכל אדם) אמר: "אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה" (משלי פרק כ"ח, פסוק יד). רש"י מסביר: "מפחד – דואג לראות הנולד שלא תארע תקלה בכך אם אעשה זאת". במאמר זה קהלת פונה אל כל אדם באשר הוא, כדי שיכלכל את מעשיו בצניעות, במחשבה מראש וללא יהירות. כי היהירות מביאה לקיבעון מחשבתי, לזלזול, לתפיסה מעוותת של "אני ואפסי עוד" ובסופו של דבר להסתאבות ולכישלון.

קהלת פונה אל כל אדם כדי שיכלכל את מעשיו בצניעות, במחשבה מראש וללא יהירות. כי היהירות מביאה לקיבעון מחשבתי, לזלזול, לתפיסה מעוותת של "אני ואפסי עוד" ובסופו של דבר להסתאבות ולכישלון

כאשר מדובר במנהיגי המדינה ובאחראים על ביטחון המדינה, יש לנקוט קל וחומר בן בנו של קל וחומר. רוב רובם של האסונות והטרגדיות הפוקדים בני אדם, עמים ואף קריסה של אימפריות, מקורם ביהירות.

רבי יוחנן מביא אחת מהדוגמאות לטרגדיות שפקדו את עמנו כתוצאה מאותה יהירות. חורבן הבית השני שסיבת חורבנו מתוארת במדרש האגדה על קמצא ובר קמצא: "אמר רבי יוחנן מאי דכתיב אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים" (מסכת גיטין עמוד נה, דף ב).

בתקופתנו, כאשר הדינמיות באירועים הבינלאומיים והגיאופוליטיים בכל תחום הולכת ומאיצה, הצניעות והזהירות של המנהיגים חייבת לקבל משנה חשיבות, ועליהם לכלכל את החלטותיהם וצעדיהם בשיקול דעת ובתבונה.

דוגמה בהירה להבנה הזו ניתן לראות גם בתחום ההייטק בימינו, בדבריו של אנדרו גרוב, מייסד ומנכ"ל אינטל, כפי שהם באים לידי ביטוי בספרו משנת 1999:  “only the paranoid survive: how to exploit the crisis points that challenge every company”.

דוגמה נאותה לצניעות של מנהיגנו ניתן לראות מהתנהלותה של ממשלת לוי אשכול והרמטכ"ל יצחק רבין זכרונם לברכה. אשכול כראש ממשלה ושר הביטחון דאג לרכש וההצטיידות הנדרשים לצה"ל, ורבין דאג להכנת הצבא ואימונו לקראת יום פקודה. בתרבות המזרח תיכונית הם לא נתפסו כמצ'ואים; אשכול בגמגומו ערב המלחמה ורבין בחולשה שפקדה אותו ערב המלחמה. כובד האחריות שהיה מוטל על כתפיהם נתן בהם את אותותיו. אבל הם לא היו יהירים, הם עשו את המוטל עליהם בהכנת הצבא ותוכניותיו למלחמה, ותוצאותיה המזהירות של מלחמה זו מעידות עליהם כקברניטים שהכינו את העם והצבא ליום פקודה, בצניעות רבה ובכובד ראש ובאחריות עילאית. אשרינו שכך נהגו!

אשכול בגמגומו ערב המלחמה ורבין בחולשה שפקדה אותו לא נתפסו כמאצ'ואים. אבל הם לא היו יהירים ועשו את המוטל עליהם בהכנת הצבא למלחמה, ותוצאותיה המזהירות מעידות עליהם כקברניטים

מאידך, ניתן לראות דוגמה ליהירותה של ממשלת גולדה שהמיטה עלינו את אסון מלחמת יום הכיפורים; ודוגמה חריפה יותר – יהירותה של ממשלת נתניהו בטיפולה באיום הגרעין האירני ובמערכת היחסים האסטרטגית עם ארה"ב, שלא למדה דבר וחצי דבר מתוצאותיה של יהירותה של ממשלת גולדה.

ממשלת גולדה לא עשתה דבר לקידום הידברות עם שכנינו. וכשסאדאת דיבר על אפשרות של משא ומתן היא זלזלה בו; וכאשר יוסי שריד ז"ל מספר לגולדה על ידיעה שהועברה אליו ישירות מאלי ארנו דה בורגרב, עורך החוץ של השבועון ניוזוויק שפגש את סאדאת, על אפשרות של משא ומתן עם המצרים, היא גלגלה אותו מכל המדרגות. וכמו כן, אמירתו המביכה של דיין: ש"טוב שארם א-שייח בלי שלום מאשר שלום בלי שארם א-שייח", מעידים על היהירות הגדולה של הממשלה הזו.

ביטוי לכך נמצא בסדרת הטלוויזיה שעסקה במלחמה ובסיבות לפריצתה: "לא תשקוט הארץ". נשאלת השאלה, על סמך מה היו היהירות והזלזול שהוביל לקונספציה שלערבים אין אופציה צבאית, ואיך אף אחד בממשלה זו לא הטיל ספק בכך?

היהירות וזחיחות הדעת לא נעצרה בדרג המדיני. גם במטכ"ל לא הטילו ספק בקונספציה. זה שהמודיעין כשל, לא משחרר את המטכ"ל מאחריות. הנחת העבודה הייתה צריכה לקחת בחשבון גם שלא יינתנו 72 שעות התראה, ומה עושים אז? איש כנראה לא שאל.

מאידך, ניתן לראות דוגמה ליהירות ממשלת גולדה שהמיטה עלינו את אסון מלחמת יום הכיפורים; ודוגמה חריפה יותר – יהירות ממשלת נתניהו בטיפולה באיום הגרעין האירני ובמערכת היחסים האסטרטגית עם ארה"ב

חודשים לפני המלחמה דיברו על אפשרות למלחמה, אבל אף אחד לא דאג להכין את הצבא הכנה שקטה למלחמה בלי לגייס אוגדות. היהירות לא פסחה גם על חיל האוויר שכנראה נח על זרי הדפנה ממלחמת ששת הימים; לא היה להם פיתרון לטילי הקרקע אוויר. התירוץ: לו היו נותנים להם לתת מכה מקדימה לפני פרוץ הקרבות כל התמונה הייתה משתנה, לא קביל. החלטה כזו היא בסמכות הממשלה לה יש גם שיקולים מדיניים וגיאופוליטיים, וחיל האוויר אמור למלא את משימותיו גם בסצנריו ששונה מפתיחת מלחמת ששת הימים.

סביר להניח שגם לו היו מקבלים אפשרות למכה מקדימה המצב לא היה שונה, ומה אז אם האמריקאים היו מונעים מאיתנו את האספקה במהלך המלחמה? איש במטכ"ל כנראה לא העלה את השאלה מה קורה אם חיל האוויר לא מצליח למלא את ייעודו בסיוע לכוחות הקרקע. אחת האפשרויות היא עיבוי רציני של הכוח הארטילרי כגיבוי למצב שחיל האוויר מנוטרל, ואולי עם עוד כמה אגדים ארטילריים בסיני, למצרים לא היה כל כך קל לצלוח את התעלה.

הצירים הפקוקים בגזרת הלחימה בסיני, שסיכנו מאוד את מהלך הצליחה, מעידים שהמטכ"ל לא תכנן שם מלחמה, אולי ימי קרב. חצי צה"ל נע על הצירים האלה, וזה היה כמו לנסות להעביר פיל בקוף של מחט. תקצר כאן היריעה לטפל בנושא הרחב הזה.

מי שכנראה כן הטיל ספק, היו מדינות ערב: הם הטילו ספק בתפיסה שצה"ל לא מנוצח; ומכוחו של הספק הם שאלו: למה צה"ל לא מנוצח? וענו: בגלל עליונותו של חיל האוויר, בגלל עליונות השריון בתנועה ואש, ובגלל יכולות היוזמה בפעולה. ולשלוש הנקודות האלה הם נתנו פתרונות שנטרלו את היתרונות של צה"ל, והשאר זה כבר היסטוריה.

הצירים הפקוקים בגזרת הלחימה בסיני, שסיכנו מאוד את מהלך הצליחה, מעידים שהמטכ"ל לא תכנן שם מלחמה, אולי ימי קרב. חצי צה"ל נע על הצירים האלה, וזה היה כמו לנסות להעביר פיל בקוף של מחט

דוגמה נוספת אקטואלית מאוד ליהירות וכישלונה המהדהד היא ממשלות נתניהו, שבזחיחות הדעת ובמניפולציות עם האיום האיראני לצרכים פוליטיים פנימיים, מעמידה את ישראל כיום בפני סכנה לא מבוטלת. ממצב שהרחיק את האירנים מפצצה כ-15 שנים, הגענו למצב בו הם יכולים לעשות זאת תוך מספר חודשים.

המצב בו רוסיה ואיראן הולכות ומעבות את אחיזתן בסוריה, ומשנות את המערך האסטרטגי בגבולות הצפוני והמזרחי של מדינת ישראל – לא היה כורח המציאות. זה נבע מיהירותו של הדרג המדיני-ביטחוני.

כאשר נראתה באופק האפשרות שרוסיה ואיראן יכולות להפוך לכוחות דומיננטיים בסוריה, זה כנראה לא כל כך הטריד את ממשלתנו. דעתה הייתה נתונה לעימות היהיר עם נשיא ארה"ב דאז, ברק אובמה, על הסכם הגרעין האיראני. במקום לשתף פעולה עם כל הגורמים להשגת הסכם טוב יותר, ראש ממשלתנו העדיף לפגוע אישית בנשיא ארה"ב מכהן, ולהתערב באופן ברוטלי בבחירות בארה"ב לטובת טראמפ, ובכך לסכן את היחסים האסטרטגיים שלנו עם הגדולה והמטיבה שבידידותנו.

וכאשר ההסכם עם איראן היה כבר לעובדה מוגמרת, ואובמה היה מוכן למלא את כל משאלותינו, זה היה הזמן לדרוש שארה"ב תסייע למנוע מרוסיה ואיראן להכות שם שורשים. אבל ממשלתנו לא התייחסה לאובמה, משל היה מדובר בנשיא של מדינה זניחה במרכז אפריקה. אז אובמה הלך לענייניו, וכידוע אין ואקום בשום מקום. רוסיה ואיראן הפכו לעובדה מוגמרת בסוריה, וכנראה ששום הפצצה של חיל האוויר לא תשנה את המצב.

יתרה מזאת, איראן מתחילה לשנות את המצב בסוריה ע"י ארגון כוחות והקמת מיליציות. בסופו של יום, לא רק שלא הצלחנו לעצור את הסכם המעצמות מול איראן, רוסיה ואיראן קנו להן אחיזה בלתי הפיכה בסוריה, איראן מתקרבת לגדרות בגבול הצפון, ומלחמת הצפון הרחבה הראשונה, שתכלול את איראן, סוריה וחזבאללה, הופכת לאפשרות סבירה.

בסופו של יום, לא רק שלא הצלחנו לעצור את הסכם המעצמות מול איראן, רוסיה ואיראן קנו להן אחיזה בלתי הפיכה בסוריה, איראן מתקרבת לגדרות בגבול הצפון, ומלחמת הצפון הרחבה הראשונה הופכת לאפשרות סבירה

ואם לא די בכך, ביטול ההסכם עם איראן ע"י טראמפ בתמיכתו ועידודה של ממשלת נתניהו הרע את המצב שנגזר מההסכם. איראן חותרת ביתר שאת לגרעין, הסנקציות הולכות ומתפוגגות, וספק רב אם יהיה הסכם בכלל.

יחיאל גלבוע הוא אזרח מודאג מאוד מתהליכי ההקצנה, הפילוג, הפערים הכלכליים ההולכים ומתרחבים, ומשחיקת הדמוקרטיה בשנים האחרונות. פעיל שנים רבות בתעשיה הביטחונית והאזרחית בארץ.