מדהים באיזו רצינות אנשים (או לפחות עיתונאים אחרים) מתייחסים לניו יורק טיימס. לפני כמה ימים פרסמו שם מאמר מערכת הקורא לצעדים שיאפשרו הפסקת אש במלחמה ההרסנית בין רוסיה לאוקראינה, ונשאלתי בטלוויזיה, מרחק אוקיינוס ממנהטן, האם ריאלי הדבר.

התשובה תלויה במה שמתרחש במוחו של הנשיא ולדימיר פוטין, שאיש אינו יכול לדעת מבלי לבקר ביקום המקביל בו הוא כנראה שוכן.

לפני כמה ימים פרסמו בניו יורק טיימס מאמר מערכת הקורא לצעדים שיאפשרו הפסקת אש במלחמה בין רוסיה לאוקראינה. אבל זה תלוי במתרחש במוחו של פוטין

עד אז נותר רק לתהות האם פוטין עשוי להשתמש בנשק גרעיני. זה הרי העניין. או שפוטין מספיק משוגע לשקול את זה, או שהוא מעמיד פנים באופן משכנע.

From NYT editorial board: “Biden should make clear to President Zelensky and his people that there is a limit to how far the U.S. and NATO will go to confront Russia, and limits to the arms, money and political support they can muster.” https://t.co/35fpirYK4P

— Ali Partovi (@apartovi) May 20, 2022

יותר סביר לנתח את האפשרויות של וולודימיר זלנסקי, הנשיא האוקראיני שדווקא שוכן ביקום המוכר יותר ואף הופך במהרה לאחת הדמויות המעניינות בו (הסדרה שיצר ומככב בה, "משרת העם", זמינה בנטפליקס ומשעשעת ביותר, עד שנזכרים מה קרה). חשבו שינוס על נפשו, ובמקום זאת התגלה כגיבור. למרות שהוא מתעקש על נצחון וסגניו שוללים ויתורים טריטוריאליים – זלנסקי, להבדיל מפוטין, נראה שפוי למדי.

על אף שלא ברור, כאמור, מה יגרום לפוטין לוותר, מאמר המערכת דחק בנשיא ג'ו ביידן להסביר לזלנסקי שיש גבול לסיוע המערבי ושלא כדאי להסתכן במלחמה גרעינית, כך שאולי יהיה נבון לשקול פשרות שעשויות לתת לפוטין אופציה מהסוג שרודן רציונלי עשוי להתפתות לקבל. המדובר במחוזות במזרח אוקראינה המאוכלסים בדוברי רוסית.

ללא ספק, הרעיון לתגמל תוקפנות מרתיח. מסוכן לפייס דיקטטורים, ועדיף בהרבה שפוטין יועף מכסאו. עוד לא שכחנו את נוויל צ'מברליין, שהוציא שם רע כל כך לפייסנות.

מאמר המערכת דחק בביידן להסביר לזלנסקי שיש גבול לסיוע המערבי ושלא כדאי להסתכן במלחמה גרעינית, כך שאולי לשקול פשרות שיתנו לפוטין מחוזות במזרח אוקראינה

אבל יש הרואים בעסקה כלשהי את האפשרות הפחות גרועה. חלק מהמשוואה הוא שוויתור על חבל דונבאס אינו לגמרי חסר היגיון מכיוון שהגבולות הפנימיים של ברית המועצות, שהפכו לגבולות בינלאומיים ב-1991, תוכננו במיוחד כדי לגרום לצרות על ידי ערבוב אוכלוסיות אתניות עוינות. קצת מזכיר את ישראל בגדה המערבית – רק ששם זה בא מרוע, וכאן בעיקר מטמטום.

אמנם לא ברור שדוברי הרוסית הללו יהיו להוטים לעבור לרוסיה, כמו אוכלוסיית קרים ב-2014. בשמונה השנים שחלפו מאז הפך פוטין את רוסיה לדיקטטורה מוחלטת, כך שהדיון הוא כבר לא רק על שיוך תרבותי או לאומי. אולי צריך יהיה לאפשר למי שרוצה לעבור לקייב עם סובסידיות נדיבות – שוב, קצת כמו שיש לקוות שייעשה כאן יום אחד עם חלק מהמתנחלים.

הוויתור האפשרי האחר עשוי להיות הקפאה ממושכת של רעיון הצטרפות אוקראינה לנאט"ו. זה כואב במיוחד ימים לאחר שביידן ממש יצא מגדרו להזמין לארגון את שוודיה ופינלנד. עם זאת, החברות בנאט"ו היא עניין הצהרתי בעיקר, יותר ממה שחושבים. סעיף V אמנם מצהיר שמתקפה על כל חברה בארגון משולה למתקפה על כולם. אבל זה לא מחייב במפורש תגובה ספציפית.

אם רוסיה תפלוש לפינלנד, למשל, ניתן לצפות שנאט"ו יגיב עוד לפני השלמת תהליך ההצטרפות – לפחות באותה מידה שארצות הברית מגיבה לטובת אוקראינה. לא ברור מה עוד הייתה עושה אילו אוקראינה הייתה חברה. כנראה יותר, אבל לא בהכרח. אין לדעת.

אם יהיה ויתור על חבל דונבאס, לא ברור אם דוברי הרוסית ישושו לעבור לרוסיה, כאוכלוסיית קרים ב-2014. ב-8 השנים מאז הפך פוטין את רוסיה לדיקטטורה, אז הדיון הוא כבר לא רק על שיוך תרבותי או לאומי

ביידן ציין בגאווה, שלאחר התקפות ה-11 בספטמבר חברות נאט"ו עמדו לצד ארה"ב. מדבריו בעצם השתמע שהן עמדו בסוג של מבחן – להבדיל מביצוע התחייבות משפטית. יתרה מכך, חברות נאט"ו הציעו תמיכה פוליטית וקצת עזרה נגד הטליבאן המסמורטט (אך אפקטיבי). אין זה דומה למלחמה מול מעצמה גרעינית המונהגת על ידי פסיכופט מגלומן.

ייתכן שהמערב לא יגיע למלחמה חמה עם רוסיה. אבל מלחמה כלכלית היא סיפור – וכאן יש זווית ישראלית מעניינת.

ישראל קצת ביישה את הפירמה עם חוסר הרצון שלה להצטרף לסנקציות הבינלאומיות נגד רוסיה (אפשר ללמוד מיפן, שלמרות האינטרס לפייס את רוסיה – שכן היא מקווה להחזיר לעצה את איי קוריל – כן תומכת בסנקציות). יש סקפטיות לגבי הסנקציות, שלא הביאו להתמוטטות המשטר הנורא בטהראן, אבל המקרה של רוסיה עשוי להיות שונה. הרצון של אירופה לא להיות תלויה יותר בגז טבעי מרוסיה הוא עמוק, אמיתי וכנראה קבוע, בוודאי כל עוד פוטין בסביבה.

מאגרי הגז הטבעי של ישראל מוערכים בכ-1,500 מיליארד מ"ק, שהם לפחות פי שלושה ממה שהיא צריכה לעצמה לעוד רבע המאה קדימה. צריכת הגז השנתית של אירופה היא כשליש מזה – ורוסיה סיפקה כמעט 40% מצריכה זו בשנה שעברה. אז נראה שהעודף של ישראל – שמגיע כיום רק למצרים ולירדן – יכול להיות שימושי באירופה.

מאגרי הגז הטבעי של ישראל מוערכים בכ-1,500 מיליארד מ"ק, לפחות פי 3 ממה שהיא צריכה לעצמה לרבע המאה הבאה. צריכת הגז השנתית של אירופה היא כשליש מזה – וכמעט 40% מזה סיפקה רוסיה

אפשר לבנות צינורות (אולי בשיתוף עם מצרים וסעודיה, אולי דרך קפריסין) אבל זה ייקח שנים. אלטרנטיבה פשוטה יותר היא הנזלתו להובלה במיכליות – והדרך המעשית ביותר לעשות זאת עשויה להיות באמצעות מתקנים שקיימים במצרים.

הכל קשור בכל, אם מסתכלים מספיק קרוב! המלחמה של פוטין נגד אוקראינה עשויה להעמיק את השלום בין ישראל לשכנותיה הערביות, סוף סוף. זה טרגדיה לאוקראינים ולרוסים – אבל מבחינתה של ישראל, מה שלא עושה השכל עושה המזל.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות אי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://twitter.com/perry_dan

ביום ראשון שוב ייצא לדרך מצעד דגלים. המאבק על ההפגנה הזו, המלווה בריקודים של אלפי בני נוער מהמגזר הדתי, הפך לכאורה לשאלה של משילות וריבונות, חופש ביטוי והזכות להניף דגלי ישראל בירושלים בירתה. לכאורה. צריך לומר שוב שכל הערכים הללו הם לכאורה.

ביום ראשון שוב ייצא לדרך מצעד דגלים. המאבק על ההפגנה הזו, המלווה בריקודי אלפי בני נוער מהמגזר הדתי, הפך לכאורה לשאלה של משילות וריבונות, חופש ביטוי והזכות להניף דגלי ישראל בירושלים בירתה

מדוע?

מפני שהנפת דגלי ישראל בירושלים היא לא הבעיה. הבעיה היא בשם מה מונף הדגל.

מצעד הדגלים הפך למעשה למצעד שנאה, גזענות, הסתה וריקודים שכל מטרתם לבזות את הפלסטינים. לתקוע להם אצבע בעין ליד שער שכם ומסגד אל אקצה.
מבחינת המפגינים חופש הפולחן בירושלים הוא רק יהודי והם בזים לפולחן המוסלמי.

כותב שורות אלה השתתף בשנים אחרות ביום ירושלים, כאשר ההתיישבות העובדת הייתה עולה לירושלים עם כלים חקלאיים ותוצרת חקלאית. כאנשי מילואים עזרנו והתנדבנו לארגון יום ירושלים והוא עבר בדרך כלל כחג שמח, בהסכמה לאומית רחבה, ללא הפרעות מצד הפלסטינים וללא הפגנות לאומניות גזעניות.

אולם עם השנים, ישראלים חילונים ממגזרים שונים הדירו עצמם מירושלים ביום חגה. הנוער הדתי הלאומי והלאומני השתלט על יום ירושלים, עם מצעד גס מלווה בקריאות שנאה והסתה, וגרם לעימות צפוי מול האוכלוסייה הפלסטינית של ירושלים.

מצעד הדגלים הפך למצעד שנאה, גזענות, הסתה וריקודים, שכל מטרתם לבזות את הפלסטינים. לתקוע להם אצבע בעין ליד שער שכם ומסגד אל אקצה. מבחינת המפגינים חופש הפולחן בירושלים הוא יהודי בלבד

הדגל הוא לא הבעיה. דגל ישראל מכובד גם במדינות ערביות כאשר נערכים שם הסכמים או מתארחים נציגי המדינה.

גם מפגשים עם נציגי הפלסטינים מלווים בהצבת דגלי ישראל ברקע המפגש.
דגל ישראל הוא לא הגורם למהומות ולא לטילים שעלולים להיירות מעזה.
הבעיה היא דברי השטנה המופקרים שסביבם חוגגים בני נוער מוסתים ושפת השנאה המזמינה מלחמה.

הנושא כבר הגיע לביהמ"ש העליון בשנת 2015 כאשר השופטים נדרשו לדון בקריאות "מוות לערבים" שנישאו במצעד הדגלים, לצד קריאות הסתה מוכרות אחרות: "איטבח אל ערב" ו"יבנה המקדש וישרף המסגד".

לקראת המצעד בשנת 2015 עתרו עמותת "עיר-עמים" ופורום "תג מאיר" לבית המשפט העליון בדרישה למנוע את מעבר הצעדה ברובע המוסלמי בעיר העתיקה. ביהמ"ש אמנם דחה את העתירה, לא לפני שרקד מילולית בעצמו סביב הסוגיה, כאשר השופט אליקים רובינשטיין, חובש כיפה בעצמו, דרש מהמשטרה אכיפה ראויה כלפי סיסמאות הסתה:

"מי שאומר 'מוות לערבים' אנו בדעה שהוא צריך לקבל עונש וגם המשטרה צריכה להיות בדעה זו. זה לא חופש הביטוי אלא חופש ההסתה".

אמר והתיר את המצעד.

ביהמ"ש אמנם דחה את העתירה נגד המצעד, לא לפני שרקד מילולית בעצמו סביב הסוגיה, כאשר השופט רובינשטיין, חובש כיפה בעצמו, דרש מהמשטרה אכיפה ראויה כלפי סיסמאות הסתה. אמר והתיר את המצעד

מבין אלפי החוגגים המוסתים המשטרה הייתה עוצרת בודדים. על כתבי אישום שהסתיימו בהרשעה לא שמענו מעולם.

בג"ץ אישר: מצעד הדגלים ביום ירושלים יעבור דרך הרובע המוסלמי http://t.co/1mKlAqEMau pic.twitter.com/M22hrJdmZb

— Haaretz הארץ (@Haaretz) May 11, 2015

בשנה שעברה רה"מ לשעבר בנימין נתניהו עצמו דרש מאיתמר בן גביר לא להגיע לשער שכם בשל איום הטילים, ומפכ"ל המשטרה ושב"כ התריעו על הצפוי. האירועים התדרדרו לירי רקטות על ירושלים, דחיית המצעד ומהומות בערים המעורבות.

הבעיה היא לא הדגל. הדגל המסמל את מדינת ישראל לא עשה שום דבר לאיש.

אבל מי שמנצל את זהותו היהודית במדינת ישראל כדי לתקוע את מוט הדגל בעיני שכניו, קורא מוות לערבים ומסית לשריפת מסגד החשוב לעולם המוסלמי – הוא האשם ואותו יש לעצור ולמנוע ממנו את הנפת הדגלים במחול החרבות הלאומני שאותו חוגגים דוקא ביום ירושלים.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.