בקולוסיאום של רומא היו השליטים זורקים קורבן אדם לאריות בזירה. הקהל היה נהנה לראות עבדים נקרעים לגזרים. גם קרבות הגלדיאטורים היו מסתיימים במותו של החלש בחרב או ברומח. הקהל היה מוחא כפיים וקורא בשמם של המנצחים.

בקולוסיאום ברומא היו השליטים זורקים קורבן אדם לאריות בזירה. הקהל נהנה לראות עבדים נקרעים לגזרים. גם קרבות הגלדיאטורים הסתיימו במות החלש בחרב או ברומח. הקהל מחא כפיים והריע למנצחים

ככל שמתרבות העדויות על תלונת האונס של חיילת בכלא גלבוע, כולל עדותו של המחבל עצמו כי קיים יחסי מין מלאים עם חיילת, עולה השאלה אם מפקדי הכלא הקריבו קורבן אדם – חיילת בשירות סדיר, עבור אינטרסים שהם חשבו לנכון. מודיעין, שקט מבצעי, דרישות המחבל בתמורה לתשלום שוחד, איומים על חייהם של המפקדים או כל אפשרות נוראה אחרת.

המחבל החשוד באונס בכלא גלבוע סיפר כבר לפני חודשים: "קיימתי יחסי מין מלאים עם חיילת בכלא"; חקירה לא נפתחה | גילויים חדשים בפרשה ????https://t.co/KS0tw8wLqo

???? פלאש 90 pic.twitter.com/bGSXT2T10j

— החדשות – N12 (@N12News) August 1, 2022

מה שברור, חיילת בשירות סדיר הוכנסה לתאו של אסיר מחבל רוצח, ללא שמירה, ללא אזיקים, ללא פיקוח ועברה אונס מידיו. מעשה שעלול היה להיגמר ברצח או בפיגוע מיקוח בתוך הכלא.

מדוע זה קרה שוב ושוב? האם החיילת פחדה מהמחבל שיפגע בה בעת שירותה בכלא? האם חששה להתלונן על מפקדיה? האם התביישה במה שעוללו לה וניסתה לחזור לשגרה? כל האפשרויות הנוראות אפשריות.

אבל השאלה הקשה היא כיצד מקרה כזה מתרחש בכלא של עצירים ביטחוניים.
הרי בכלא יש היררכיה פיקודית. סוהר או סוהרת לא נכנסים לתא של אסירים ללא החלטה ופקודה, ללא נוהל סדור, ללא שמירה הדוקה.

מסדרונות הכלא והתאים מצולמים. מי מהמפקדים נתן לה פקודה להיכנס לבדה לתא עם מחבל? מי צפה במצלמות הכלא במעשים? או כיבה אותן? מי שנתן את הפקודה היה מודע למטרה שלשמה דרש המחבל האסיר את הכנסת החיילת לתאו.

מה שברור, חיילת בשירות סדיר הוכנסה לתאו של אסיר מחבל רוצח, ללא שמירה, ללא אזיקים, ללא פיקוח ועברה אונס מידיו. מעשה שעלול היה להיגמר ברצח או בפיגוע מיקוח בתוך הכלא

הנה סיפור ניסיון אישי בכלא שאטה, לימים נקרא גלבוע. כבן תל יוסף, הקיבוץ הסמוך לכלא, קיבלנו בגיל העשרה מאמן כדורסל שאימן גם אסירים בכלא שאטה. באחד הימים הוא הביא אותנו למשחק כדורסל מול קבוצת אסירים בתוך שטח בית הכלא. היינו בני 16-17 והאסירים היו בוגרים.

הם הגיעו בבגדי ספורט, מלווים בסוהרים חמושים. לא היה מגע בין הקבוצות לפני או אחרי המשחק ומי שעלה לשחק בחמישייה וירד להתחלף, ירד לספסל הרחק מיתר האסירים.

סביר להניח שהמאמן קיבל אישור ממפקד הכלא לקיים משחק בין בני נוער לאסירים. סביר להניח שהם לא היו אסירים מסוכנים ונבדק החשש שיפגעו בנו.

אבל המחשבה על החיילת ששירתה בכלא שאטה ופגשה יומיום במסגרת תפקידה אסירים מסוכנים, ומישהו ממפקדיה הורה לה להיכנס לתאו של אסיר מחבל מסוכן ללא אזיקים, ולשהות עמו בתא עד שהיה יכול לבצע בה אונס, היא מחשבה שרק הקרבת קורבן אדם בקולוסיאום דומה לה.

המפקדים והסוהרים האחרים שהיו עדים למעשה נגועים בכשל מוסרי עמוק ביחסם לנשים, לתפקידן בחברה ולמשמעותו של מעשה אונס. זהו מעשה שדגל שחור ענק מתנוסס מעליו, אם הלב אינו אטום והעין לא עיוורת. מפקדי הסוהרים ניצלו אישה למטרותיהם בשת"פ עם מחבל כלוא.

הקריבו אותה קורבן. פשוטו כמשמעו.

מדינה מתוקנת חייבת לשפוט ולכלוא את המפקדים האלה לשארית חייהם בכלא שאטה לצד האסירים הביטחוניים. מפקדי הכלא ביצעו עבירה ביטחונית חמורה, מוסרית, ערכית ואנושית שאי אפשר להפריז בחומרתה.

רק הקרבת קורבן אדם בקולוסיאום דומה לכך שמישהו ממפקדי החיילת הורה לה להיכנס לתאו של אסיר מחבל מסוכן ללא אזיקים, ולשהות עמו בתא עד שהיה יכול לבצע בה אונס

הקרבת קרבן אדם בכלא שאטה במאה העשרים ואחת היא עוול אכזרי מתועב מהפך קרביים.

האיטיות של הביורוקרטיה הבודקת וחוקרת את המעשה מהפכת קרביים לא פחות.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

ביקורו של נשיא ארה"ב ג'ו ביידן במזרח-התיכון במחצית חודש יולי זכה, ומבחינות רבות בצדק, בשלל כותרות וניתוחים סביב מניעיו של הביקור, ובעיקר תוצאותיו הצפויות והאפשריות. האלמנט הבולט היה סקפטיות ביחס לסיכויי הצלחתו, וההדגשה סביב ה"הליכה לקנוסה" של הנשיא בביקורו בריאד ופגישתו עם יורש העצר הסעודי. דווקא לנוכח זאת, חשוב להביט על תוצאותיו בעין מפוכחת ושקולה יותר.

האלמנט הבולט בניתוחים סביב ביקור ביידן במזה"ת היה סקפטיות ביחס לסיכויי הצלחתו, וההדגשה סביב ה"הליכה לקנוסה" של הנשיא בביקורו בריאד ופגישתו עם יורש העצר הסעודי

הנשיא ביקר בישראל, ברשות הפלסטינית ובסעודיה על רקע מספר היבטים, שחיוני להדגישם:

1. המלחמה באוקראינה והמאמץ האמריקאי להבטיח חזית רחבה ומחויבת ככל שניתן מול רוסיה (מדינית ואנרגטית).
2. הדשדוש סביב הניסיון לחזור להסכם הגרעין מול איראן.
3. מערכת היחסים המורכבת והטעונה מול סעודיה.
4. התחושה באזור לפיה חל פחת במידת הקשב והמחויבות האמריקאית לאזור.
5. תקופת ערב הבחירות בישראל (שהפכה להיות שכיחה ושגרתית יותר בשנים האחרונות).

נקל, אם-כן, להבין את עומס הציפיות סביב הביקור ואת המסקנה הברורה, עוד טרם הביקור, כי לא ניתן לעמוד בכללן. זה מסביר את תחושת הסקפטיות שליוותה את הביקור לכל אורכו.

אולם חשוב לעמוד על מספר נקודות מרכזיות, שלהלן נעמיק בהן, אשר מעניקים לביקור, בשורה התחתונה, ציונים חיוביים למדי, למרות שלא סיפק כותרות ותוצאות דרמטיות ורועשות מדי.

חרף עומס הציפיות והסקפטיות המובנת, חשוב לעמוד על מספר נקודות מרכזיות שמעניקות לביקור, בשורה התחתונה, ציונים חיוביים למדי, למרות שלא סיפק כותרות ותוצאות דרמטיות ורועשות מדי

הפרק הישראלי:

הביקור הנשיאותי בישראל התאפיין, למרות העיתוי המורכב של ערב בחירות בישראל, בחום ובנינוחות שהקרינו ביידן ומארחיו, המבוססים על רקורד וניסיון עשירים ומוכחים של הנשיא מול המזרח-התיכון בכלל וישראל בפרט.

דומה כי היה ברור לכל השחקנים האזוריים, כי אף אם אין באמתחתו של הנשיא האמריקאי פריצות דרך ברורות או הישגים מוחשיים, לא ניתן לפסוח על ירושלים בביקור מזרח-תיכוני מעין זה, ובמיוחד של נשיא כביידן.

מהותית, אין להקל ראש ב"הצהרת ירושלים", ובעיקר בהדגשה החוזרת ונשנית של המחויבות האמריקאית לביטחונה של ישראל, וקונקרטית בהקשר האיראני – "וושינגטון מוכנה להשתמש בכל האלמנטים של עוצמתה הלאומית כדי למנוע מאיראן נשק גרעיני". זאת אמנם לצד דבריו של הנשיא במסיבת העיתונאים לצדו של רה"מ יאיר לפיד, כי הוא סבור ש"דיפלומטיה היא הדרך הטובה ביותר להשיג מטרה זו".

חיוני להזכיר, שבשנה האחרונה הדיאלוג הישראלי-אמריקאי בסוגייה האיראנית מתאפיין ביתר דיסקרטיות וטונים נמוכים, למרות חילוקי הדעות המוכרים ביחס למו"מ וסביב חזרה אפשרית להסכם.

הפרק הפלסטיני:

בהקשר זה לא היו ציפיות לאף אחד מן הצדדים להתקדמות כלשהי או למאמץ אמריקאי לחדש את המו"מ בין ישראל והפלסטינים. דווקא לנוכח זאת יש חשיבות לא מבוטלת להבהרת העמדה האמריקאית מצד הנשיא, התומכת בפתרון שתי המדינות.

לצדדים לא היו ציפיות להתקדמות או למאמץ אמריקאי לחידוש המו"מ בין ישראל והפלסטינים. דווקא לנוכח זאת יש חשיבות לא מבוטלת להבהרת העמדה האמריקאית מצד הנשיא, התומכת בפתרון שתי המדינות

זו הייתה חשובה כדי להזכיר לכל מי ששכח את עמדתו של ממשל ביידן, ונועדה לא רק לאוזניים ישראליות ופלסטיניות, אלא גם אזוריות. זאת אף אם הסכסוך הישראלי-פלסטיני נדחק בשנים האחרונות לשוליים לנוכח התפתחויות דרמטיות יותר באזור ובזירה הבינלאומית.

מבחינה מסוימת, אזכור זה שירת אולי, במידה כזו או אחרת, את הממשל הסעודי, שהעדיף "להסתפק" בפתיחת המרחב האווירי של הממלכה למטוסים ישראליים, אך לא מעבר לכך במישור הנורמליזציוני בין שתי המדינות (למרות build up מוגזם בתקשורת הישראלית ערב הביקור), ואוורר מחדש את יוזמת השלום הערבית, ואת הזיקה בין הרחבת הנורמליזציה והתקדמות בערוץ הישראלי – פלסטיני.

הפרק הסעודי:

מבחינות רבות זו הייתה הזווית "העסיסית" שמשכה תשומת לב מרובה ביותר, לבטח מבחינתה של התקשורת האמריקאית, על רקע פרשת חשוקג'י. האצבע המאשימה הברורה שממשל ביידן הפנה כלפי יורש העצר, שהומחשה אף בהבהרתו של הנשיא לאחר פגישתו עם MBS, כי הפרשה בהחלט עלתה ונדונה במהלך הפגישה, לא ניבאה חיוב רב לתוצאות הביקור.

למרות זאת ניתן לסכם, אולי בזהירות מתבקשת, כי המשוכה עברה בהצלחה. למרות היעדר חום מופגן מדי בין השניים, הביקור לכשעצמו, ההבטחה הסעודית להגביר את תפוקת הנפט (למרות חשיבותה המוגבלת מבחינה מעשית) וכמובן "פסגת ג'דה", שקיבצה לממלכה הסעודית גלריה מרשימה של מנהיגי מדינות המפרץ, כולל עיראק, מצרים וירדן – עשתה את שלה.

סעודיה הייתה הזווית "העסיסית" שמשכה את מירב תשומת הלב, לבטח מבחינת התקשורת האמריקאית, על רקע פרשת חשוקג'י. האצבע המאשימה הברורה שממשל ביידן הפנה כלפי יורש העצר, לא ניבאה טובות לתוצאות הביקור

הפרק האזורי:

מבחינות רבות, זו הזווית החשובה ביותר. היעד האמריקאי, כמו גם הציפייה באזור, היה כפול – להקרין חזית אזורית אחידה ככל שניתן אל מול איראן (וזאת למרות עניינו של ממשל ביידן לשוב להסכם הגרעין, לא בהכרח לשביעות רצונם של כל השחקנים באזור); ולהזים את הרושם, או הדימוי (PERCEPTION), שקנה לו אחיזה לא מעט שנים, כי ארה"ב פחות מחויבת לאזור.

זה חיוני וחשוב מאד אל מול המאמץ מצד סין לחזק ולהעמיק את שיתוף-הפעולה במגוון תחומים (כלכליים-תשתיתיים) באזור, כמו גם לנוכח העמדה האמביוולנטית של לא מעט שחקנים באזור כלפי רוסיה והמלחמה באוקראינה.

ימים יגידו עד כמה הנשיא האמריקאי הצליח לשנות את התחושה הרווחת באזור, אולם מאליו מובן שמדובר ביעד לטווח הזמן המתקדם, ושבכך ממשל ביידן היה צריך להתמודד לא רק עם מורשתו של ממשל טראמפ, אלא גם זה של אובמה.

השת"פ האזורי מול הכתב"מים והטילים האיראניים

שיתוף הפעולה הביטחוני האזורי, הישראלי-ערבי, מול איום הכתב"מים והטילים האיראני (כולל באמצעות בנות חסותה) מהווה את אחת הסוגיות המרכזיות והחשובות ביותר סביב המחויבות האמריקאית מול בעלות בריתה באזור.

מבחינה זו, הדיונים והמפגשים הדיסקרטיים שמתקיימים (ושלחלקם ניתן קצת פומבי) ממחישים את תחושת האיום המשותפת לכלל השחקנים המעורבים בהם, ולמוכנותם להתקדם בשיתוף-פעולה זה, כאמור מבלי להוציאו לאוויר החופשי באופן מוחלט.

הדיונים והמפגשים הדיסקרטיים ממחישים את תחושת האיום המשותפת לכלל השחקנים המעורבים בהם, ולמוכנותם להתקדם בשת"פ הביטחוני האזורי הישראלי-ערבי, מול איום הכתב"מים והטילים האיראני

מבחינות רבות, תהליך דיסקרטי מעין זה חשוב יותר ממתן פומבי, ואף מכינונו של "נאט"ו אזורי", כפי שעסקו בכך לא מעט בשבועות האחרונים. תהליך זה מתקיים בחסות המטריה האמריקאית, וכאמור יש בו חשיבות רבה לחיזוק האמון של השחקנים באזור בממשל האמריקאי.

בסיכומו של דבר

ביקורו של ביידן באזור לא יצר או סיפק דינמיקה דרמטית. אולם הוא לא נועד לכך, ומכל מקום לא יכול היה לעשות זאת כעת. מעצם טבעו ובנסיבות הנתונות הוא הציב פלטפורמה חיובית ורצינית לכך, שתוצאותיה ייראו בטווח הזמן המתקדם. בדיוק מבחינה זו היה זה ביקור חשוב, חיובי ובמועד.

השגריר בדימוס מיכאל הררי הוא עמית מדיניות במיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית ולשעבר שגריר ישראל בקפריסין. הררי כיהן בתפקידים בכירים בחטיבה לתכנון מדיני ובמרכז למחקר מדיני במשרד החוץ. כיום הוא מרצה בחוג למדע המדינה במכללה האקדמית עמק יזרעאל. https://www.mitvim.org.il/he/