ביסוד הדמוקרטיה צמד הנחות: הראשונה היא שפעוטות – כמו חתולים, מקררים וזבובים – אינם יודעים ומבינים מספיק אודות עולמנו המורכב, כדי שיותר להם להצביע ולהשפיע; השנייה היא שמבוגרים כן יודעים ומבינים מספיק, כך שהזכות ניתנת.

הרעיון הוא שיש סיכוי סביר שמבוגרים אלו יטרחו וילמדו על נושאים כגון ההתחממות הגלובלית, ושאם יעשו כך יהיו להם הכלים להכריע אם התופעה מאיימת להטביע בקרוב את תל אביב, לונדון, קהיר וניו יורק.

ייתכן שיש עם זה בעיה.

לפני שנים, במהלך מסע הבחירות ב-2003, פגשתי בעל בסטה בשוק הכרמל אשר אמר לי שאריאל שרון הוא אסון. עמדותיו היו הכי שמאלניות שאפשר. "אני אומר לא רק לתת לפלסטינים את מזרח ירושלים", הסביר. "תן להם גם את המערב – וכך ניפטר מהחרדים!"

נדהמתי לשמוע דבר כזה. כשהתאוששתי, ניבאתי ששרון ינצח.

"בטח!", השיב. "אני מצביע לליכוד. הם כמו קבוצת הכדורגל שלי. הם מפגרים, אבל זה לא משנה".

באותו רגע התחלתי לחשוד שיש בעיה בדמוקרטיה: ויכוחים פוליטיים לא ישנו דבר אם המוחות אטומים, אנשים לא מקשרים בין פעולות לתוצאות, ועצלות אינטלקטואלית מרדימה את האנשים.

מאז המצב נהיה רק יותר ויותר מגוחך. רצון העם נעשה, במובן מסוים, אבל ניתן לזהות בעיות:

דמוקרטיה לא נועדה להיות עריצות הרוב; זוהי מערכת רחבה יותר, שמטרתה היא ליצור הגינות ותוצאות טובות. 51 אחוזים אינם יכולים להחליט להרוג 49 אחוז באופן דמוקרטי, משום שלמיעוט יש זכויות. את זה הימין בארץ, למשל, מבקש לערער, בשם ה"משילות"; הרוב עשוי לחשוב שזה בסדר.

אפשר היום להשפיע על רצון העם בפרופגנדה מתוחכמת, המבוססת פעמים רבות על שקרים ועיוותים, תוך עקיפת שומר הסף, התקשורת החופשית. לכן, אויבי הדמוקרטיה משמיצים כל הזמן את התקשורת כעושת דברם של "האליטות". אנשים ממורמרים ברחבי המערב קונים את הסחורה הזאת.

לרבים אין מושג בנושאים חשובים, גם ללא מניפולציה של כוחות אפלים. המצב בכלכלה העולמית ובגזרת הטכנולוגיה פשוט מסובך להדהים.

עבור אלה שאכפת להם מהדמוקרטיה, קשה לחלוק על כך שאיננו משיגים תוצאות אופטימליות.

זה לא לגמרי חדש. וינסטון צ'רצ'יל אמר (ייתכן שלא היה המקור) שהדמוקרטיה היא צורת הממשל הגרועה ביותר – למעט כל השאר. היא נבחרת כאפשרות הפחות גרועה. אבל העיקרון אינו מוחלט. אילו ידענו שהעולם יושמד כתוצאה מבחירות בלטביה, היינו מכבדים את התוצאה?

נכון שתרחיש אפוקליפטי כזה עוד לא היה, ובינתיים מדברים הרבה על חכמת ההמונים. זהו רעיון נעים ומתקדם, אבל האם הוא נכון?

בכל משימה, יש רמה מינימלית של ידע ויכולת שדרושים להצלחה. לשתות ספל קפה, מספיק מעט; למצוא תרופה לסרטן, צריך הרבה. רבים יגידו שזה אליטיסטי, עד שזה נוגע להם אישית. מי מאיתנו, כאשר אובחן עם גידול במוח, יחליט בין הטיפולים השונים באמצעות משאל עם? ישר יפנו לדיקטטורה של האינטליגנציה.

לעולם יש גידול במוח. לישראל יש גידול במוח. לאמריקה יש גידול במוח. לבריטניה יש גידול במוח. העולם הערבי בכלל גוסס. אבל אנחנו מתעלמים מהבעיה וממשיכים עם הדמוקרטיה.

האינטליגנציה המינימלית הדרושה כדי להבין מה קורה בעולם עולה כל הזמן. הדברים היו פשוטים יותר לפני 126 שנים, כאשר ניו זילנד הפכה לדמוקרטיה הראשונה בכך שנתנה לנשים את הזכות להצביע.

בתקופתנו יש שווקים המשפיעים זה על זה, הפרעה טכנולוגית מסיבית, ואסונות טבע חוצי גבולות ומעשה ידי אדם. כאשר האדם הממוצע לא עומד בקצב, לדמוקרטיה יש בעיה מבנית. האם עברנו את נקודת המפנה?

יובל נח הררי טוען שבני אדם שיודעים מעט על שינויי האקלים או הנדסה גנטית עדיין יציעו מדיניות בנושאים אלה, בעוד שאחרים "מחזיקים בדעות חזקות ביותר על אוקראינה ועיראק מבלי שיוכלו לאתר את הארצות האלה על מפה".

זה אפילו יותר גרוע.

לרוב לא משנה מה קורה בבחירות. הימין והשמאל בגרמניה אינם רחוקים זה מזה. אבל לפעמים זה כן משנה. לרוב, כשזה כן משנה, כל הצדדים מציגים טיעונים סבירים – יש להכריע, לקבל את התוצאה ולקוות לטוב.

אבל לעתים – מיעוט שבמיעוט של המקרים – צד אחד צודק והשני אומר 2 ועוד 2 שווה 10. במקרים נדירים אלה, כאשר חשוב מה יקרה וצד אחד צודק, רוב המומחים עומדים בשורה ומנסים לשכנע. האם זה עוזר או מפריע?

נראה שההמונים כל כך כועסים על "האליטה הגלובלית", שכאשר אנשים משכילים ומצליחים פונים אליהם בבקשה הם יעשו דווקא את ההפך כדי לעצבן. ואכן, מייקל גוב בבריטניה, תומך הברקזיט, הכריז כי "לאנשים נמאס ממומחים" (שכמעט כולם התרעמו על השקרים שגוב וחבריו הפיצו בקמפיין המצליח).

זה פחות או יותר מה שקרה בארצות הברית עם טראמפ, וזה היה גורם מרכזי בבחירות ה-9 באפריל בישראל. מעטים "המומחים" בארץ שתמכו בבנימין נתניהו.

כמה ישראלים יודעים מה הגודל של אוכלוסיית עזה והגדה המערבית, אפילו בערך, ועל כן מבינים את ההשלכות הדמוגרפיות של הריסת הסיכוי לחלוקה? לדעתי אחד מכל חמישה, אולי.

לא פשוט לפתור את הפלונטר. הדמוקרטיה, למרות הבעיה הקולוסלית, היא אכן השיטה הפחות גרועה. אין לנו שום דרך סבירה לבחור מומחה שיטפל בכל הדברים בהצלחה ויהיה איכשהו גם מקובל כמכריע במחלוקות מוסריות.

כל הניסיונות ברוח זו, כולל הפיכות צבאיות, הסתיימו בדמעות. רעיונות סבירים כמו דרישת מינימום של ידע כתנאי לזכות בחירה ייקרעו לגזרים על-ידי פופוליסטים ויידחו על ידי הרוב.

יש לי הצעה אחת בלבד: להשקיע בחינוך. לא ניתן להעלות את האינטליגנציה של האנושות, עד כמה שידוע לי – אבל רמת הידע חשובה לא פחות, ועל זה אפשר להשפיע מאוד. דרך השקעה בחינוך.

אשתי היא מורה; אין מקצוע חשוב מזה. החינוך הוא התקווה היחידה. אך כמעט בכל מקום שתפנה המורים אינם מקבלים שכר גבוה, כיתות הלימוד גדולות מדי, והחינוך הפרטי (אם הוא בכלל קיים) יקר מנשוא. במדינות דמוקרטיות זו בעקיפין בחירת העם. אבל אני צופה שפוליטיקה יכולה לעזור; למעט כמה יוצאים מן הכלל (החרדים הישראלים ודומיהם), כולם רוצים תכנית ליבה וחינוך חובה וסיכוי משופר לילדיהם להתקדם (ואם לא, במקרה יחד זה, צריך לעקוף אותם).

השקיעו בחינוך, מדינות עולמינו המורכב! ממנו אותו היטב, וממנו אותו מהר.

נ.ב. שרון הלאומן זכה ב-2003 ומיד הפר את הבטחותיו ויצא מעזה. אצבע אלוהים? הקשבה מוזרה למומחים? אין לי הסבר. אולי ההמונים בכל זאת צדקו.

כבכל בוקר, חלפתי על פניו בדרך לנס-קפה. הוא ישב ולגם מהקפה שלו, אולי אף טבל ביסקוויט – גטניו, אם מישהו מתעניין; לא טעים, אבל מסורתי. זו הסטייה שלנו מאז שנות ה-70 ועד הלום, גטניו זה עוגיית המדלן שלנו והיא עובדת, רבותי. עובדה ששרדנו, 44 שנות נישואים בספטמבר הקרוב, חרף העובדה המצערת שאינני נטע אלחימיסטר והוא אינו הכדורגלן רמי גרשון שזכה בה ובאירית רחמים.

ראיתם איזו הפקה? בחדשות ערוץ 12 לקחו פניה עצבנית מהבעיות של המדינה הקטנה והמאוסה שלנו ומתרפקים עד עצם הרגע הזה על קטעים נבחרים מכתב האישום של נתניהו ומעסקת הטיעון של רעייתו… סליחה, מהבופה העשיר והשנדלירים היוקרתיים בחתונה של המדינה.

דני קושמרו כמעט התנשק בשידור עם אבא של החתן גרשון, שהוא חבר לכיתה של בן זוגי כשלמדו בבית ספר התקווה. כן כן, גם אנחנו על המפה ואנחנו נשארים במפה, ולא רק בספורט. לא שהזמינו אותנו, לא התאמנו למפיות אבל כל הכיתה מפרגנת. הרעות נשאנוך בלי מילים.

איפה הייתי? בבוקר האפור הזה הקצתי לעוד יום של חדשות מסעירות ופרטים מוכמנים על החתונה של אלחמיסטר – מי עוד לא קנה בגד ים שלה? יש גם מידות גדולות לכל סוג של נטע.

ובכן, בעוברי ליד אלוף נעורי הלוגם בקפה ותפוש בשרעפים על חידוש נדרים – זה טרנד חדש, חידוש נדרים; דיווחו בחדשות השבוע. זקנים וזקנות מתארגנים על עוד חתונה כי בפעם הראשונה הם לא אכלו מספיק את הראש, וכמה שזה נשמע נורא הם לא החליפו שלוש שמלות ולא הפריחו קבבונים אבל שוב אני סוטה מהנושא.

אחזור על משפט המפתח לטובת מי שאיבד את דרכו בפוסט:
בעוברי קרוב מדי אל בן זוגי הלוגם בקפה שכמעט נשפך עליו, אני לא אשמה, בגילי כבר לא רואים טוב וגם הצליעה מקשה עלי, היו גם יתושים בלילה, העירייה לא מרססת, אולי אפנה לנטע. אני לא יודעת איך אחליף נדרים במצבי הרעוע, אולי אסתפק בשתי שמלות וטרנינג. עד מתי ספטמבר 75?

כך או כך, בעוברי לידו החליק בן זוגי ליטוף על התחת שלי, ואלמלא בית המשפט עסוק בשמירה על התחת של שרה הייתי מעסיקה אותו עם התחת שלי כי מי טו, אדוני. אז נתתי בו מבט של באמא'שך, רק התעוררתי, מ-ה נס-גר!!!!

בעלי (פעם אמרו בעלי אבל אני אין לי בעלים. רק אירית רחמים מחליטה עלי) נתן בי מבט גברי חודר, ליטף את הזיפים, קשר את הסוס וירק הצידה את הטבק, סתם, זו מטאפורה, ולחשש: 'מאמי' (היום כולם מאמי אז אני זורמת, כוסאוממו) 'זה רק ניצול מכוון של טעות הזולת'.

עכשיו אני שוקלת אם לחדש איתו את הנדרים.

ערב אחד השבוע פגשתי זוג תיירים מתורבתים. יהודים אירופיים בגיל העמידה, הם היו מקושרים מאד וחוו פגישות רמות-דרג כאן, אבל לא עשו מזה עניין. היה לנו נעים מאוד על הבר המצוחצח, עד שהשיחה עברה  לפוליטיקה.

ציינתי שבמסגרת תפקידי הקודם כעיתונאי זר הכרתי מקרוב את דיכוי הפלסטינים בגדה המערבית. הם נראו מופתעים. "זה לא רמאללה? "שאלה האשה. "כן", אישר האיש. "היינו שם. כל כך נחמד! הם מדוכאים? "

ניסיתי להסביר להם מה באמת קורה שם.

נראה היה שהאישה הבינה, אבל זה גם לא ממש היה אכפת לה, והיא לפתע נעשתה עוינת. "אם הם לא אוהבים את זה, יש להם הרבה מדינות לעבור אליהם ועדיף שיסתלקו". האיש נראה מהסס, אבל נצר את לשונו בחוכמה.

"כולם צריכים ללכת?" שאלתי. "לעזוב את הבית היחיד שהכירו? מיליונים?" היא היססה לרגע ואז אמרה: "כן!" היא אמרה זאת בפסקנות פתאומית ששידרה סיפוק מסויים.

שתינו את השאבלי. אכלנו עוגת גבינה. המוסיקה הצרפתית הייתה בווליום מתורבת, המאפשר שיחה.

מוקדם יותר באותו ערב חוויתי תחושה דומה בעת ראיון הטלוויזיה עם שר המשפטים הנכנס אמיר אוחנה, שהכריז כי אין צורך לציית לכל פסקי הדין של בית המשפט העליון. (מאז הבהיר את דבריו בצורה לא ברורה, וראש הממשלה, שאותו אוחנה משרת במסירות, מלמל משהו גם כן).

אבל למחרת היום גם שר אחר, יואב גלנט, תקף את מערכת המשפט. אין מנוס מהמסקנה: זאת עמדה מרכזית של הימין הישראלי. זה קשור בוודאות לתיקי ראש הממשלה, אבל זה עניין עמוק יותר גם כן.

טיעונו של הליכוד, בדומה לימין הפופוליסטי ברחבי העולם, הוא שבניגוד לרשות המבצעת ולרשות המחוקקת, מערכת המשפט אינה נבחרת על ידי הציבור; לכן אין לתת לה עליונות כלשהי על אלה שמייצגים ישירות יותר את רצון העם. הם גם אומרים שבית המשפט העליון בישראל שתלטן ומפריע; אנשים רבים זוכרים שאהרן ברק אמר פעם ש"הכל שפיט", וזה אכן נשמע יהיר. יש גם יותר מרמז שבית המשפט הוא שמאלן, אכן רוב השופטים אנשים משכילים, וההנחה, במצב והנוכחי, לא מופרכת מיסודה.

אבל ישנן גם עובדות.

ראשית, בית המשפט העליון ב-30 השנים האחרונות פסל פחות מ-20 חוקים, הרבה פחות מאשר בארה"ב ובבריטניה; הוא לא כזה אקטיביסטי. שנית, הוא לא כל-כך ליברלי: בית המשפט אכן מתערב כאשר אפשר להוכיח בוודאות דיכוי מרושע, אבל בדרך כלל הוא נתן לגיטימציה לכיבוש. שלישית, בית המשפט הוא הערובה העיקרית לקדמה בארץ: אוחנה, הומו עם בעל וילד, חייב את זכויותיו השוות לעובדה זו. אבל הוא חייב את התפקיד לפריץ החשוד בפלילים. אם הוא מרגיש בושה, הוא מסתיר את זה במיומנות רבה.

ההתקפה על בתי המשפט היא רק חלק ממסע המכוון גם לעמודי תווך אחרים של דמוקרטיה ליברלית: עמותות התומכות בזכויות מיעוטים, התקשורת החופשית, הקולנוע, התיאטרון והאמנויות, ואפילו המשטרה. כל מי שלא הולך בתלם, בקיצור.

למי אכפת? בעיקר לאליטה אינטלקטואלית קטנה למדי, העוסקת כיום בהעמדת פנים שהיא אינה אליטה, משום שאופנתי להלחם באליטות. התיירים ואוחנה, כל אחד בדרכו, הביעו עמדות שפעם היו נחשבות שערורייתיות, אבל כיום נהנות מתמיכה לא מבוטלת וגוברת.

יש להם תמיכה לא מבוטלת וגוברת, כי המוני אנשים כועסים מדי וחדלו מלשתף פעולה עם רצון האליטות בקידמה. הם כועסים על המינוס בבנק, על העדר קביעות ופנסיה, ועל המאיון העליון. במקומות מסוימים הם כועסים על הגירה המטשטשת את השפות והחברות שלהם. הם כועסים כי הם מעולם לא רצו את הליברליזם כל כך. הפרויקט הליברלי אכן הונדס על ידי האליטות כשיכלו לעשות את זה, בתקופת השפל הגדול שנות ה-20 של המאה שעברה ולאחר ההלם הטוטאלי של מלחמת העולם השנייה. תקשורת מודרנית ומדיה חברתית היו מקשים על זה כיום.

עד לא מזמן, בישראל ובמקומות רבים בעולם, היו כללים של חברה מנומסת, שהונהגו כאמור על-ידי האליטות ונתמכו במידה מסויימת על-ידי החברה השמרנית והדת. אבל בימינו מנהיגים רבים משקרים בתדירות כזאת שזה נהיה שגרתי ומשפיע על הכל. הדת לרוב הפכה לכוח ריאקציוני. תעמולה דיגיטאלית משכנעת את ההמונים ש"כולם משקרים ", כאילו אין בעולם שאלה של מידה.

בשלב מסוים השקרים והטירוף הופכים למקובלים ונורמליים. ומה שנורמלי עכשיו הוא מלחמה נגד הדמוקרטיה הליברלית, בישראל ובמקומות אחרים. אנחנו חייבים להתרגל להשתמש בשתי המילים האלה, לא רק במושג הפשוט יותר של "דמוקרטיה". המושג הזה נחטף, ונהיה משהו אחר: עריצות הרוב.

הדמוקרטיה הליברלית שנהנו ממנה ברוב המערב במשך רוב המאה האחרונה היא משהו אחר: דמוקרטיה אמיתית היא גם זכויות המיעוט. זוהי מערכת של בלימות ואיזונים שבהם עקרונות פרוגרסיביים המוגנים מפני דעת הרוב. חייבים להיות כנים: דמוקרטיה ליברלית עשויה להזדקק לעיתים לדיכוי עמדה של הרוב. הרוב, למשל, עשוי  לא להסכים לממן חינוך לילדים, או לרצות לסקול אישה נואפת.

הדמוקרטיה הליברלית אינה גזרת שמים ואין בטחון שהיא תשרוד. בישראל לא היתה סיבה שהיא תקום בקרב ציבור אנשים שבאו בעיקר ממזרח אירופה ומהעולם הערבי, עם מיעוט ערבי גדול ואוכלוסייה חרדית הנראית כלא דמוקרטית בעליל. זה סוג של נס, שביר, מופלא, כמעט נשגב מהבינה.

תומכי הדמוקרטיה הליברלית יכולים לוותר, ולאפשר לעולם להיראות כמו הליכוד, פוטין, טראמפ, ארדואן ודומיהם. או שהם יכולים להילחם, גם אם זה נראה כמלחמה נגד האינסטינקט של הרוב. זהו פרדוקס, אבל לא הפרדוקס היחיד בעולם. הליברלים באירופה מתמודדים עם הצורך להיות לא ליברליים כלפי אלה – מהגרים שמרנים מצד אחד, שונאי זרים מצד שני – שיהרסו את הליברליזם האירופי.

המחבר מדבר עם בונו על מושג הפרדוקס (צילום: דן פרי)

לפני שנים ראיינתי את בונו, סולן להקת U2. אמרתי לו שהבחנתי באהבת הפרדוקס שמשתקפת ברבים משיריו, דוגמת RUNNING TO STAND STILL. זה נשמע אולי כליקוק המזכיר את אוחנה, אבל זה היה גם נכון. בונו אישר את זה וגם אמר לי שאני ZEN. הייתי ללעג בקרב עמיתי, לתקופה.

אני באמת טיפוס רגוע למדי. אבל זה לא הזמן לזה. זה הזמן לזהות את מה שקורה, ולהלחם על העיקר.