אישיות
וינסטון צ'רצ'יל

הנשיא הרצוג נמנע מלממש את הזמנתו לנאום בפני הקונגרס

ימים ספורים לפני הבחירות בנובמבר, ביקר הרצוג בוושינגטון ונפגש עם הנשיא ביידן ● יו"ר הקונגרס דאז ננסי פלוסי הזמינה את הרצוג לנאום בפני בשני בתי הקונגרס לכבוד שנת ה-75 למדינה ● זה לא קרה ● השבוע, בעת ביקורו בישראל, חזר יו"ר הקונגרס קווין מקארתי על ההזמנה ● אולם הרצוג יודע כי כל עוד נתניהו אינו רצוי בוושינגטון, גם הוא - כמו שר הביטחון גלנט - לא יוכל לבקר שם ● פרשנות

עוד 697 מילים

ריאיון בלוף סובייטי או סיכול מזימה נאצית לשינוי ההיסטוריה

אחרי הפגישה ההיסטורית של "שלושת הגדולים" ב־1943 באיראן, חשף נשיא ארה"ב דאז רוזוולט כי מרגלים גרמנים תכננו להתנקש בו, בסטלין ובצ'רצ'יל ● הסופרים בראד מלצר וג'וש מנץ' בוחנים בספר חדש את המזימה הנאצית, שחלק מהחוקרים מכחישים עד היום: "ההיסטוריון הבריטי או'סליבן חושב שהסובייטים המציאו את כל הסיפור. חלק מהמידע עדיין לא ידוע"

עוד 1,435 מילים

קטסטרופה במרחק נגיעה

ההיסטוריון המוערך טיילור דאונינג בוחן בספרו החדש את התבוסות של בריטניה במלחמת העולם השנייה, שכמעט איימו על קיומה של האימפריה ועל היהודים בפלשתינה המנדטורית ● דאונינג מספר לזמן ישראל: "כוחות הציר היו יכולים להשתלט על מאגרי הנפט ומרבצי המינרלים במזרח התיכון ולהשמיד לחלוטין את הנוכחות הבריטית"

עוד 1,047 מילים ו-6 תגובות

האיש שלא היה ולא נברא

קולנוע ב־1943 השתמש הביון הבריטי בגופה של חסר בית כדי לגרום להיטלר להעביר כוחות מסיציליה – ולאפשר את כיבושה ● "מבצע קציצה" המסובך והכמעט בלתי מתקבל על הדעת הציל את חייהם של אלפי חיילים ● כעת תרגיל ההונאה המוצלח והמוזר מגיע לקולנוע בסרט חדש בכיכובו של קולין פירת'

עוד 2,296 מילים ו-1 תגובות

בחזרה לפוגרום הראשון בארץ הקודש

ההיסטוריה חוזרת החודש מלאו 100 שנים לפרעות תרפ"א, האירוע רב הנפגעים הראשון בפלשתינה המנדטורית ● כ-100 יהודים וערבים מתו, ביניהם הסופר יוסף חיים ברנר, שנקבר עם עשרות אחרים בקבר אחים בתל אביב ● זו הייתה נקודת מפנה משמעותית ביחסים בין יהודים לערבים ● צ'רצ'יל ניסה להרגיע את הרוחות, אבל את המנהיגות הערבית זה היה רחוק מלספק ● וזו הייתה רק ההתחלה

עוד 3,372 מילים ו-3 תגובות

"נערי הזוהר" ומלחמתם בבני החושך

ספרו החדש של השר לשעבר וחבר הפרלמנט כריס בראיינט חוקר את סיפורם יוצא הדופן של "נערי הזוהר" - קבוצה של חברי פרלמנט שמרנים בבריטניה שחזו את עליית הנאציזם לשלטון ● הם עמדו איתן מול הטקטיקות המלוכלכות שהופעלו נגדם, נאבקו נגד האנטישמיות ושיתוף הפעולה עם גרמניה, והביאו לעלייתו של צ'רצ'יל לשלטון ● וכשהמלחמה היתה בשיאה, רבים מהם מתו בשדה הקרב

עוד 2,779 מילים

היסטוריה אבודים במאוריציוס

בדצמבר 1940, אספו הבריטים 1,580 גברים, נשים וילדים יהודים ממחנה המעצר בעתלית והעבירו אותם לשלוש ספינות ● משם הם גורשו לאי מאוריציוס שבאוקיינוס ההודי ● עם הגעתם למושבה הבריטית, נכלאו הפליטים - שנמלטו מאירופה הנאצית רק שלושה חודשים קודם לכן - למשך חמש שנים ● 75 שנים אחרי שחרורם, חוקרת ישראלית שופכת אור חדש על הפרשה, שחלקם של הנאצים בה עדיין לא התגלה במלואו

עוד 1,714 מילים ו-3 תגובות

דעה הגיע הזמן לנתץ גם את אתרי הזיכרון לגולדשטיין וכהנא

הישראלים צפו בריחוק ובפליאה מסוימים כיצד האמריקאים השחיתו בשבועות האחרונים את זיכרון הקונפדרציה האמריקאית וגיבוריה ● מעט היוזמות שביקשו להתמודד עם הסוגיות האלו מחוץ לאקדמיה זכו ליחס מזלזל, ולתיוג "לא פטריוטי" ואנטי-ציוני ● אבל התעמקות מהותית בעבר היא הצעד הראשון בלקיחת אחריות על המופעים שלו בהווה

עוד 1,071 מילים ו-1 תגובות

ביוגרפיה חדשה שופכת אור על חייו של הפזמונאי היהודי אירווינג ברלין, שאחראי לשיר חג המולד המצליח ביותר לכל הזמנים, וגם לשיר הפטריוטי שכמעט תפס את מקומו של ההמנון האמריקאי ● מאחורי הלהיטים שלו הסתתרו טרגדיות אישיות, ולא כולם בארצות הברית אהבו את ההצלחה המטאורית של המהגר היהודי מרוסיה

עוד 985 מילים

דמוקרטיה במשבר: האם למומחים נמאס מהאנשים?

ביסוד הדמוקרטיה צמד הנחות: הראשונה היא שפעוטות – כמו חתולים, מקררים וזבובים – אינם יודעים ומבינים מספיק אודות עולמנו המורכב, כדי שיותר להם להצביע ולהשפיע; השנייה היא שמבוגרים כן יודעים ומבינים מספיק, כך שהזכות ניתנת.

הרעיון הוא שיש סיכוי סביר שמבוגרים אלו יטרחו וילמדו על נושאים כגון ההתחממות הגלובלית, ושאם יעשו כך יהיו להם הכלים להכריע אם התופעה מאיימת להטביע בקרוב את תל אביב, לונדון, קהיר וניו יורק.

ייתכן שיש עם זה בעיה.

לפני שנים, במהלך מסע הבחירות ב-2003, פגשתי בעל בסטה בשוק הכרמל אשר אמר לי שאריאל שרון הוא אסון. עמדותיו היו הכי שמאלניות שאפשר. "אני אומר לא רק לתת לפלסטינים את מזרח ירושלים", הסביר. "תן להם גם את המערב – וכך ניפטר מהחרדים!"

נדהמתי לשמוע דבר כזה. כשהתאוששתי, ניבאתי ששרון ינצח.

"בטח!", השיב. "אני מצביע לליכוד. הם כמו קבוצת הכדורגל שלי. הם מפגרים, אבל זה לא משנה".

באותו רגע התחלתי לחשוד שיש בעיה בדמוקרטיה: ויכוחים פוליטיים לא ישנו דבר אם המוחות אטומים, אנשים לא מקשרים בין פעולות לתוצאות, ועצלות אינטלקטואלית מרדימה את האנשים.

מאז המצב נהיה רק יותר ויותר מגוחך. רצון העם נעשה, במובן מסוים, אבל ניתן לזהות בעיות:

דמוקרטיה לא נועדה להיות עריצות הרוב; זוהי מערכת רחבה יותר, שמטרתה היא ליצור הגינות ותוצאות טובות. 51 אחוזים אינם יכולים להחליט להרוג 49 אחוז באופן דמוקרטי, משום שלמיעוט יש זכויות. את זה הימין בארץ, למשל, מבקש לערער, בשם ה"משילות"; הרוב עשוי לחשוב שזה בסדר.

אפשר היום להשפיע על רצון העם בפרופגנדה מתוחכמת, המבוססת פעמים רבות על שקרים ועיוותים, תוך עקיפת שומר הסף, התקשורת החופשית. לכן, אויבי הדמוקרטיה משמיצים כל הזמן את התקשורת כעושת דברם של "האליטות". אנשים ממורמרים ברחבי המערב קונים את הסחורה הזאת.

לרבים אין מושג בנושאים חשובים, גם ללא מניפולציה של כוחות אפלים. המצב בכלכלה העולמית ובגזרת הטכנולוגיה פשוט מסובך להדהים.

עבור אלה שאכפת להם מהדמוקרטיה, קשה לחלוק על כך שאיננו משיגים תוצאות אופטימליות.

זה לא לגמרי חדש. וינסטון צ'רצ'יל אמר (ייתכן שלא היה המקור) שהדמוקרטיה היא צורת הממשל הגרועה ביותר – למעט כל השאר. היא נבחרת כאפשרות הפחות גרועה. אבל העיקרון אינו מוחלט. אילו ידענו שהעולם יושמד כתוצאה מבחירות בלטביה, היינו מכבדים את התוצאה?

נכון שתרחיש אפוקליפטי כזה עוד לא היה, ובינתיים מדברים הרבה על חכמת ההמונים. זהו רעיון נעים ומתקדם, אבל האם הוא נכון?

בכל משימה, יש רמה מינימלית של ידע ויכולת שדרושים להצלחה. לשתות ספל קפה, מספיק מעט; למצוא תרופה לסרטן, צריך הרבה. רבים יגידו שזה אליטיסטי, עד שזה נוגע להם אישית. מי מאיתנו, כאשר אובחן עם גידול במוח, יחליט בין הטיפולים השונים באמצעות משאל עם? ישר יפנו לדיקטטורה של האינטליגנציה.

לעולם יש גידול במוח. לישראל יש גידול במוח. לאמריקה יש גידול במוח. לבריטניה יש גידול במוח. העולם הערבי בכלל גוסס. אבל אנחנו מתעלמים מהבעיה וממשיכים עם הדמוקרטיה.

האינטליגנציה המינימלית הדרושה כדי להבין מה קורה בעולם עולה כל הזמן. הדברים היו פשוטים יותר לפני 126 שנים, כאשר ניו זילנד הפכה לדמוקרטיה הראשונה בכך שנתנה לנשים את הזכות להצביע.

בתקופתנו יש שווקים המשפיעים זה על זה, הפרעה טכנולוגית מסיבית, ואסונות טבע חוצי גבולות ומעשה ידי אדם. כאשר האדם הממוצע לא עומד בקצב, לדמוקרטיה יש בעיה מבנית. האם עברנו את נקודת המפנה?

יובל נח הררי טוען שבני אדם שיודעים מעט על שינויי האקלים או הנדסה גנטית עדיין יציעו מדיניות בנושאים אלה, בעוד שאחרים "מחזיקים בדעות חזקות ביותר על אוקראינה ועיראק מבלי שיוכלו לאתר את הארצות האלה על מפה".

זה אפילו יותר גרוע.

לרוב לא משנה מה קורה בבחירות. הימין והשמאל בגרמניה אינם רחוקים זה מזה. אבל לפעמים זה כן משנה. לרוב, כשזה כן משנה, כל הצדדים מציגים טיעונים סבירים – יש להכריע, לקבל את התוצאה ולקוות לטוב.

אבל לעתים – מיעוט שבמיעוט של המקרים – צד אחד צודק והשני אומר 2 ועוד 2 שווה 10. במקרים נדירים אלה, כאשר חשוב מה יקרה וצד אחד צודק, רוב המומחים עומדים בשורה ומנסים לשכנע. האם זה עוזר או מפריע?

נראה שההמונים כל כך כועסים על "האליטה הגלובלית", שכאשר אנשים משכילים ומצליחים פונים אליהם בבקשה הם יעשו דווקא את ההפך כדי לעצבן. ואכן, מייקל גוב בבריטניה, תומך הברקזיט, הכריז כי "לאנשים נמאס ממומחים" (שכמעט כולם התרעמו על השקרים שגוב וחבריו הפיצו בקמפיין המצליח).

זה פחות או יותר מה שקרה בארצות הברית עם טראמפ, וזה היה גורם מרכזי בבחירות ה-9 באפריל בישראל. מעטים "המומחים" בארץ שתמכו בבנימין נתניהו.

כמה ישראלים יודעים מה הגודל של אוכלוסיית עזה והגדה המערבית, אפילו בערך, ועל כן מבינים את ההשלכות הדמוגרפיות של הריסת הסיכוי לחלוקה? לדעתי אחד מכל חמישה, אולי.

לא פשוט לפתור את הפלונטר. הדמוקרטיה, למרות הבעיה הקולוסלית, היא אכן השיטה הפחות גרועה. אין לנו שום דרך סבירה לבחור מומחה שיטפל בכל הדברים בהצלחה ויהיה איכשהו גם מקובל כמכריע במחלוקות מוסריות.

כל הניסיונות ברוח זו, כולל הפיכות צבאיות, הסתיימו בדמעות. רעיונות סבירים כמו דרישת מינימום של ידע כתנאי לזכות בחירה ייקרעו לגזרים על-ידי פופוליסטים ויידחו על ידי הרוב.

יש לי הצעה אחת בלבד: להשקיע בחינוך. לא ניתן להעלות את האינטליגנציה של האנושות, עד כמה שידוע לי – אבל רמת הידע חשובה לא פחות, ועל זה אפשר להשפיע מאוד. דרך השקעה בחינוך.

אשתי היא מורה; אין מקצוע חשוב מזה. החינוך הוא התקווה היחידה. אך כמעט בכל מקום שתפנה המורים אינם מקבלים שכר גבוה, כיתות הלימוד גדולות מדי, והחינוך הפרטי (אם הוא בכלל קיים) יקר מנשוא. במדינות דמוקרטיות זו בעקיפין בחירת העם. אבל אני צופה שפוליטיקה יכולה לעזור; למעט כמה יוצאים מן הכלל (החרדים הישראלים ודומיהם), כולם רוצים תכנית ליבה וחינוך חובה וסיכוי משופר לילדיהם להתקדם (ואם לא, במקרה קצה זה צריך לעקוף אותם).

השקיעו בחינוך, מדינות עולמינו המורכב! ממנו אותו היטב, וממנו אותו מהר.

נ.ב. שרון הלאומן זכה ב-2003 ומיד הפר את הבטחותיו ויצא מעזה. אצבע אלוהים? הקשבה מוזרה למומחים? אין לי הסבר. אולי ההמונים בכל זאת צדקו.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 872 מילים
סגירה
בחזרה לכתבה