48 השעות האחרונות הם לא הצלחה מסחררת או כשלון מפואר. חיסלנו מחבל ברמה בינונית (במקרה הטוב), אח"כ התמקדנו בהגנה, במקביל להישג יפה של פגיעה בחוליות שיגור של הג'יהאד האיסלאמי. ברמה המבצעית תוצאה טובה.

לא החזרנו את ההרתעה ע"י חיסול של אדם שידע שאנחנו מנסים לחסל אותו, לכן התחבא מאז ניתן האישור לפעולה. פעולה חד פעמית לא משנה את המצב מהיסוד.

אני לא מזהה שירי של יומיים, שיתוק של חמישית מדינה, פלוס יממה של שיתוק תל אביב בשוגג, עושה תיאבון למישהו בישראל (לכל ממשלה) לחזור למדיניות סיכולים שגרתית

אני לא מזהה שירי של יומיים, שיתוק של חמישית מדינה, פלוס יממה של שיתוק תל אביב בשוגג, עושה תיאבון למישהו בישראל (לכל ממשלה) לחזור למדיניות סיכולים שגרתית.

גם בנוגע להרתעה של חמאס, אני מצטער להרוס שמחות, הרי במשך שנה וחצי חמאס יורה על מדינת ישראל בלי חשבון כאשר מדובר באינטרס שלו, לכן לא בהרתעה צריך לחפש את התשובה.

חמאס רוצה שיקום כלכלי של הרצועה, שיעבור דרכו. כדי שהוא יחזק דרמטית את שליטתו ברצועה, יוכל לחזק את השפעתו בגדה ויוכל להתעצם צבאית. זאת המשוואה, בכל פעם שחמאס ירה (למעט אחרי ההיתקלות בפעולת המיוחדים), זה היה קשור לסוגיה הכלכלית של הרצועה.

חמאס רוצה שיקום כלכלי של הרצועה דרכו, כדי לחזק דרמטית את שליטתו ברצועה, לחזק את השפעתו בגדה ולהתעצם צבאית. זאת המשוואה. שיח "ההרתעה" בישראל זקוק לרענון, כיוון שהיום זה משמש לקלישאות בלבד

שיח "ההרתעה" בישראל זקוק לרענון כיוון שהיום זה משמש לקלישאות בלבד (כתבתי על כך בבלוג שלי – הרתעה כעצלנות מחשבתית).

על הרקע הזה כדאי לבחון את האסטרטגיה האזורית של ישראל לאורך זמן ודווקא לאורה לבחון את המדיניות של ישראל מול החמאס בעזה.

בעשור החולף, הקשב של ממשלת ישראל התמקד בסוגיה מרכזית אחת – איראן. בהתחלה מאמצים למנוע את פרויקט הגרעין האיראני, וכעבור זמן זה התרחב למאמצים לסיכול התפשטות ההשפעה האיראנית במזרח התיכון.

מאז 2011, ישראל נהנתה משקט אסטרטגי חסר תקדים. הכאוס האזורי איפשר להתמקד רק באיראן, מבלי להיות מוטרדים מדבר, אפילו לא בסוגיה הפלסטינית

מאז 2011, ישראל נהנתה משקט אסטרטגי חסר תקדים. הכאוס האזורי איפשר להתמקד רק באיראן, מבלי להיות מוטרדים מדבר, אפילו לא בסוגיה הפלסטינית.
הסוגיה הפלסטינית היתה בקפאון בגלל כמה סיבות – ההתפרקות האזורית הביאה את משטרי ערב לעסוק בשרידות עצמית; ההתעצמות האיראנית ולאחריה מדיניות אובמה ללכת להסכם עם איראן קירבה בין מדינות ערב לישראל; הרשות הפלסטינית בשיתוק פנימי (בזכות ישראל אבו מאזן נהנה ממנעמי השלטון, ושבירת כלים היא נטילת סיכון רב, ולאור המצב הכלכלי הסביר אין תסיסה בעוצמה גדולה מתחת לפני השטח); הפיצול בין עזה לאיו"ש מאפשר לישראל להקטין לחצים חיצוניים; אירופה נמצאת במשבר פנימי ומתמודדת עם גל פליטים מה שמקטין את העיסוק בישראל ומאפשר גם ראיה מפוכחת יותר על הסכסוך.
גם בגזרת עזה ישראל יכלה להתרווח על הכורסא, בלי לנקוט פעולה. שלטון חמאס סייע להגנה המדינית מול הפלסטינים, אפשר למצוא ריבון שיאכוף את מרותו על הרצועה, אבל בזמן הזה היה ברור שגדל כאן נמר.

עד חתימת הסכם הגרעין הזנחת הנמר שגדל ברצועה היתה בעלת הגיון אסטרטגי, כי אי אפשר לנהל שני מאמצים במקביל, ולא ניתן לאיים בתקיפה אמינה באיראן תוך כדי ניהול מלחמות מול עזה.

״הפחד מכישלון הוא הכישלון הכי גדול״

אבל, כאשר הסוגיה האיראנית קיבלה פריז ל-15 שנה לפחות (חתימת ההסכם), הדוב הרוסי נחת בחמימים, וזה היה שנה אחרי 'צוק איתן', היינו צריכים להחליט מחדש במה מתמקדים. החלטנו להתמקד ביעד שאותו לא ניתן להשיג – עצירת משלוחי נשק לחזבאללה ובהמשך מניעת הנוכחות האיראנית בסוריה. כאשר נבחר טראמפ, הוספנו לזה את היציאה מהסכם הגרעין.

בראייתי, אפשר לראות שבחרנו להתמקד בסוגיות שמאפשרות הישגים קצרי טווח, תוך שאנחנו נמנעים במודע מהחלטות קשות בסוגיות ארוכות הטווח, בגלל שהן נושאות מחירים, והמציאות הפוליטית בישראל לא מאפשרת לשלם מחירים או סיכונים.

בראייתי, אפשר לראות שבחרנו להתמקד בסוגיות שמאפשרות הישגים קצרי טווח, תוך שאנחנו נמנעים במודע מהחלטות קשות בסוגיות ארוכות הטווח, בגלל שהן נושאות מחירים

בעיות אסטרטגיות מתעצמות אם לא עושים דבר. זה לא שבהכרח יש להן פתרון (אני לא מזהה מישהו שיכול "לפתור" את הסכסוך הישראלי פלסטיני בטווח הנראה לעין), אבל הכרחי לטפל בהן.

אי אפשר היה שלא לעסוק במה אנחנו רוצים שיתפתח ברצועת עזה, ולכוון לשם. רוצים שלטון חמאס, קדימה. בוא נלך על זה עד הסוף, נכיר במדינת חמאס, נעניק להם כספים ונקבל צבא עזתי מסודר ודיאלוג מדינתי.

כן, יש לזה מחיר מול המצרים שלא רוצים את האחים המוסלמים בחצר האחורית, אבל זה היה מונע את חבירת חמאס לאיראן, כמפלט נגד המדיניות של ישראל "לשלטון מוחלש" ברצועה.

אי אפשר היה שלא לעסוק במה אנחנו רוצים שיתפתח ברצועת עזה, ולכוון לשם. רוצים שלטון חמאס, קדימה. בוא נלך על זה עד הסוף, נכיר במדינת חמאס, נעניק להם כספים ונקבל צבא עזתי מסודר ודיאלוג מדינתי

זה לא החלופה היחידה האפשרית, היו עוד חלופות, ולא בטוח שניתן היה להשיג אותן, אבל אנחנו הזנחנו את הבעיה.

גם את היחלשות הרשות הפלסטינית אנחנו מזניחים, בשם השקט והיציבות הרגעיים באיו"ש, שמאפשרים לנו אשליה כאילו החלת ריבונות היא בהישג יד.

בשורה התחתונה, ישראל בזבזה את העשור החולף במהלכים קצרי טווח ונכנסת לעשור הבא כאשר כל הבעיות האסטרטגיות שהיו על אש נמוכה מבעבעות מתחת לפני השטח.

בשורה התחתונה, ישראל בזבזה את העשור החולף במהלכים קצרי טווח ונכנסת לעשור הבא כאשר כל הבעיות האסטרטגיות שהיו על אש נמוכה מבעבעות מתחת לפני השטח

באיו"ש אבו מאזן ילך לעולמו, סוריה תתייצב, ואיראן תהיה נוכחת בה עם רצף טריטוריאלי דרך עיראק. המעצמה בעלת ההשפעה הגדולה במזרח התיכון זאת רוסיה.

במציאות האסטרטגית החדשה, ישראל לא יכולה להרשות לעצמה לכבוש את רצועת עזה ולהשמיד את הטרור משם. לא בגלל שאין זה ביכולתנו, אלא בגלל שהחזית הצפונית לא מאפשרת לנו לעשות זאת, כי אנחנו לא יכולים להתמודד עם שתי החזיתות במקביל (מלחמה מול חמאס במחשבה תחילה).

העיסוק האובססיבי באיראן לטווח הקצר מתוך תפיסה מקסימליסטית, וחוסר הטיפול בבעיות האחרות הביא לכך שאנחנו מקבלים את איראן אפילו ברצועת עזה, כולל פרויקט דיוק הטילים שלה, ללא יכולת פעולה אמיתית כנגד זה, ואת כל הבעיות שהקפאנו מופשרות בו זמנית.

עמר דנק הוא סא"ל במיל', שירת במחלקת תכנון המערכה חיל האוויר ובחטיבה האסטרטגית באג"ת. מהנדס מערכות מידע, תואר שני ביחסים בינ"ל בניהול מו"מ וקבלת החלטות ומרתוניסט. הבלוג של עמר עוסק בניתוח תהליכי קבלת החלטות בסוגיית בטחון מנקודת מבט אסטרטגית, והשפעות הפוליטיקה הפנימית על קבלתן, בתפיסת הבטחון של ישראל ובתהליכי קבלת החלטות בכלל.

זה מורכב מידי וארוך ומסובך אז איש לא יסביר לכם. ואיש לא ישאל את ראש הממשלה. 

כשמתפוצצות רקטות איש לא יסביר שזו המציאות ואין לה פתרון קסם בחיסול מדויק מקצועי מתוזמן לפי הכוכבים בידי אנשים נהדרים כמו נדב ארגמן ואביב כוכבי.

זה מורכב מדי אז איש לא יסביר לכם. כשמתפוצצות רקטות איש לא יסביר שזו המציאות ואין לה פתרון קסם בחיסול מדויק מקצועי מתוזמן לפי הכוכבים בידי אנשים נהדרים כמו נדב ארגמן ואביב כוכבי

איש לא יסביר לכם שחיסול מפקד אחד שאחראי אמנם לשורה של פיגועים קשים, לא יכול לחסל את מערך הרקטות שצברו החמאס והג'יהאד האיסלאמי בעזה.

איש לא יאמר בפרשנות החפוזה המתבקשת מיידית בשעות האולפן הארוכות, כיצד זה ישראל מחסלת את ראש הארגון העוין את חמאס ובעצם משתפת פעולה עם האוייב הנורא שלה – חמאס – שאותו נשבע ראש ממשלת ישראל לחסל.

לא. כשרקטות נופלות יסבירו לכם רק שצריך להישמע להוראות פיקוד העורף, ויספרו את מספר הטילים שנורו, ויחשפו את סוג הרקטה החדשה שפגעה באשדוד על רקע שדרות הטנקים הנערכים לעוד מלחמה שתוצאתה ידועה מראש.

כשטילים פוגעים בבית בשדרות, וראש הממשלה עטוף ברמטכ"ל ובראש השב"כ לעוד הסבר שדוף שזו הייתה "פצצה מתקתקת", וכי "יידעו אויבנו שנפגע בהם בכל מקום", וכי צריך "קור רוח ואורך רוח כי זה יקח עוד זמן" ושאר הסיסמאות המשתקות כל מחשבה רציונלית… שום פרשן לא יכניס את הדברים להקשרם המורכב. אין להם ניסוח קצר ומתלהם.

הכוח בעזה צמח על רקע לאומי ודתי, גם כתוצאה ממלחמות עבר, פליטות ומצוקה כלכלית. הוא קיבל תמיכה ציבורית כי דאג לאוכלוסייה לכבוד, וגם לשירותים בסיסיים של מרפאה ובית ספר. הוא נלחם את מלחמתם. וכן, זה מורכב

איש לא יאמר שבעיית עזה היא חלק מהסכסוך הישראלי פלשתיני הנמשך כבר מאה שנים. הכוח שצמח בעזה צמח על רקע לאומי ודתי וגם תוצאה של מלחמות עבר פליטות ומצוקה כלכלית.

הוא קיבל תמיכה ציבורית כי דאג לאוכלוסייה לכבוד וגם לשירותים בסיסיים של מרפאה ובית ספר. הוא נלחם את מלחמתם. הוא לא צדיק בעינינו, אבל מייצג אותם וגם שולט בהם לעיתים בניגוד לרצונם. כן זה מורכב. אבל זו המציאות. 

הכוח הזה גירש מעזה פלג פלשתיני אחר חזק והיסטורי – את אנשי הפתח, לאחר שישראל התנתקה חד צדדית מעזה. הפלשתינים ממש כמונו לא עשויים מקשה אחת. 

הכוח הזה גירש מעזה פלג פלשתיני אחר חזק והיסטורי – את אנשי הפתח, לאחר שישראל התנתקה חד צדדית מעזה. הפלשתינים ממש כמונו לא עשויים מקשה אחת

לאחר שנים (1967-2005) של שליטה בעזה, החליט ראש הממשלה שאין תכלית בהחזקת כוח צבאי ישראלי ענק בעזה כדי לשמור על מעט מתנחלים שראו בה חלקי מולדת והוביל להתנתקות.

אבל עזה נותרה בעוניה. בבעיותיה. ישראל לא התנתקה מהצורך של עזה בדלק במזון בפרנסה במוצא לים ולאוויר בטיפולים רפואיים. אוכלוסייתה גדלה, מי השתייה התמעטו וזוהמו, החשמל צומצם למספר שעות ביום, האבטלה גואה והתסכול מרסק כל תקווה לחיים נורמליים. 

איש באולפנים לא יסביר לכם את העניין הפשוט החותך את תודעת הקרבן שלנו: חיסול מפקד החטיבה הצפונית של הג'יהאד הוא חיסול שאינו תורם שום דבר לפתרון בעיית עזה. 

אבל עזה נותרה בעוניה. ישראל לא התנתקה מהצורך של עזה בדלק, מזון, פרנסה, מוצא לים ולאוויר, טיפולים רפואיים. אוכלוסייתה גדלה, מי השתייה התמעטו וזוהמו, החשמל צומצם, האבטלה גואה והתסכול מרסק תקווה לחיים נורמליים

אין פתרון צבאי לעזה. אין נשק מדויק או יחידה מובחרת שיכולים לפתור אחת ולתמיד את בעית עזה.

לא יסבירו לכם את זה כי זה לא פופולרי לא פטריוטי. 

הרי חייבים לסיים כל משפט בהצדקת חיסולו של אותו מחבל איש דמים בהאה אבו אל עטא. חייבים הרי לספר לתושבי הדרום שלממשלה החזקה הבאה יש עוצמות בלתי רגילות ולכן היא צריכה להמשיך.

אז איש לא יסביר להם שבעצם ה"ג'יהאד היהודי" שלנו נלחם גם הוא מלחמת קודש בכל ניסיון לפתרון הסכסוך הישראלי פלשתיני. מלחמת הקודש הזו על חלקי ארץ ישראל בהם יושבים מיליוני פלשתינים הינה מסוכנת לא פחות מהטילים של היום.

אין פתרון צבאי לעזה. אין נשק מדויק או יחידה מובחרת שיפתרו אחת ולתמיד את בעית עזה. לא יסבירו לכם את זה כי זה לא פופולרי ולא פטריוטי. הרי חייבים לסיים כל משפט בהצדקת חיסולו של אותו מחבל

היעדר הפתרון למצוקת עזה מטביע את ישראל במלחמת נצח. טילים לנצח. פיגועים לנצח. הממשלה שמסתירה את המציאות הזו כדי להנציח את שלטונה עושה זאת בניגוד לאינטרס של מדינת ישראל.

היא עוטפת אותה בנאומים מתלהמים על אכזריותו של האויב  ובהתקפות על ערביי ישראל ועל השמאל ולמעשה על כל מי שמערער על התזה של מלחמת נצח. כל פתרון אחר שיוצע לבעיית 2 מיליון תושבי עזה, מערער את השלטון בישראל ולכן יידחה. 

הצבא תמיד יציית לדרג הפוליטי ולכן תמיד יילחם. השב"כ תמיד יבצע את תפקידו למנוע עוד פיגועים, וכשראש הממשלה יבקש גיבוי למבצע חיסול, יעמדו טובי האנשים לצידו כי זהו כל עולמם. צר כמו טיל מיירט. 

הצבא תמיד יציית לדרג הפוליטי ולכן תמיד יילחם. השב"כ תמיד יבצע את תפקידו למנוע עוד פיגועים, וכשראש הממשלה יבקש גיבוי למבצע חיסול, יעמדו טובי האנשים לצידו כי זהו כל עולמם. צר כמו טיל מיירט 

המלחמה של היום לא מוסברת לאיש מבין צופי הטלוויזיה. אין הקשר. אין היסטוריה. היא הרי עוד צעד במצעד איוולת שבו מנהיגים שונים נוקטים צעדים המנוגדים לאינטרס של מדינתם, לאורך זמן ארוך ולמרות שמול עיניהם ניצבת האיוולת במלוא חריפותה.

עזה בלי תקווה היא טיל רב שלבי שימשיך להתפוצץ מעל ראשנו כל זמן שלא ינתן לתושביה פתרון. 

האמצעים של עזה הם חמאס וגיהאד איסלאמי וטילים ובלוני תבערה והפגנות על הגדר. 

העיסוק במציאת פתרון לאמצעים המתפוצצים מסיט את הדיון מהבעיה האנושית הגדולה המונחת מעבר לגדר.

עזה בלי תקווה היא טיל רב שלבי שימשיך להתפוצץ מעל ראשנו, כל זמן שלא ינתן לתושביה פתרון. האמצעים של עזה הם חמאס וג'יהאד וטילים ובלוני תבערה והפגנות על הגדר. העיסוק בפתרונם מסיט את הדיון מהבעיה האמיתית

את זה איש לא יסביר כשצריך שוב ושוב למצוא מחסה תוך עשרים שניות לפי הנחיות פיקוד העורף.ואיש גם לא ישאל: 

מה עשית אדוני ראש הממשלה בעשר שנות כהונתך הרצופות כדי למצוא פתרון מדיני הומני לבעיות עזה? במה הועלת בתפקידך לאזרחי ישראל כדי שיחיו בשלום מול גבול שכנינו בעזה?

האם אדוני חושב שיירוט מוצלח או חיסול אבו אל עטא זה הפתרון?

וכשתקבל מחר שוב את תפקיד רה"מ הראשון ברוטציה…מה תעשה? עוד מבצע? עוד סיכול? עוד התפתלות על תזמון הקבינט לאישור האיוולת הבאה?

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון מנוחתו עדן (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.