ככל שקרב מועד הסיפוח עליו הכריז ראש הממשלה בנימין נתניהו, התרבו הספקות. האם הוא מתכוון לכך או שזו דרכו החדשה להסיט את תשומת הלב גם ממשפטו המתחדש, גם מן המחאה הניצתת ברחובות וגם מהמשך סיאובו האישי שהפך לסיאוב שלטוני?

וככל שנקפו הימים, סיפרתי לחברים ותיקים מדוע הסיפוח, בעת הזאת, פשוט לא ייתכן. זו בועה של יחסי ציבור. כמוה כהצבת השלט "רמת טראמפ" במקום בו לא יקום יישוב, ודאי לא בשנים הקרובות עד לתום כהונתו של דונלד טראמפ. או אז ניתן יהיה להסיר את השלט באישון לילה, כמובן לא בנוכחות עיתונאים, ולקוות שבשלל הבלונים שהפריח מר נתניהו גם זה יישכח לגמרי.

הסיפוח, בעת הזאת, זו בועה של יחסי ציבור. כמוה כהצבת השלט "רמת טראמפ" במקום בו לא יקום יישוב, ודאי לא עד לתום כהונתו של דונלד טראמפ. או אז ניתן יהיה להסיר את השלט באישון לילה, לא בנוכחות עיתונאים

איש אינו יודע בדיוק כמה בני אדם היו מיועדים להיספח למדינת ישראל הריבונית ב"תוכנית המאה". שלושים אלף? חמישים? לאיש לא אכפת. הם היו ונותרו המושא העקיף בסיפור, לא מעניינים איש, ודאי לא את אבירי ההתיישבות והימין המקצין והולך, שנתניהו ניזון ממנו וגם חושש ממנו, ועבורו ביקש לבצע אקט, ולו סמלי, של סיפוח כלשהו. הביצוע, אויה, כושל לגמרי.

כי הרי גם לספח צריך לדעת: פעם ידענו.

ב–1967, כשמדינת ישראל הצעירה נלחמה על שחרור השטחים או כיבושם, הלשון כבר אינה חשובה, רק העובדות – היינו מוכנים יותר. אמנם בבתי הספר מלמדים את הדור הצעיר כי מלחמת ששת הימים נכפתה על ישראל והיתה למעשה מערכה שמנעה את השמדתנו, אבל להתעלם מעובדות אי אפשר, גם לא מארגזים.

בשלהי קיץ 1982 התייצבו בבית המשפט העליון בשבתו כבג"צ עורכי דין מכובדים ממשרד ש. הורוביץ ושות', וביקשו להוכיח כי מה שמתרחש בלבנון הוא אכן  "מלחמה" על פי הדין הבינלאומי. מנחם בגין, מורי ורבי, האמין עדיין כי רק מבצע קצר מועד לפנינו, והממשלה אימצה את הנרטיב. אבל עורכי הדין ביקשו להגדיר את הקרבות כ"מלחמה" ולפיכך לנהוג בהתאם לדיני המלחמה במשפט הבינלאומי המנהגי.

מה רצו? להשיב ללקוח שלהם, לבנוני אמיד בעסקי הברזל, את הכמויות העצומות של מתכת לבנין שנגזלו ממנו על ידי כוחות צה"ל מרגע שמחסניו הוחזקו ב"תפיסה מלחמתית" והועברו אחר כבוד לבסיס תחזוקה סמוך לצריפין בעשרות משאיות.

בשלהי קיץ 1982 התייצבו בבג"צ עורכי דין מכובדים ממשרד ש. הורוביץ ושות', וביקשו להוכיח כי המתרחש בלבנון הוא "מלחמה" עפ"י הדין הבינל'. מנחם בגין, מורי ורבי, האמין עדיין כי רק מבצע קצר מועד לפנינו

יחד עם עורכי הדין הגיע מומחה עולמי לדיני מלחמה, פרופ' פון גלאהן, ובכוחות מחוזקים עלו לשכנע את ההרכב שבראשו עמד נשיא בית המשפט העליון, מאיר שמגר המנוח.

שמגר נודע בפי עורכי הדין שטענו בפניו כאדם עם יכולות נדירות להחזיק מעמד לאורך דיונים ארוכים ללא הפסקה. הצעירים כינו אותו, במחילה, "ביצי נחושת". כך היה גם באותו יום. אבל בשעה הרביעית, בה נידונה עדות המומחה של פרופ' פון גלאהן, המזג השיפוטי נעלם לגמרי ובמקומו השתרגו ורידים במצחו של שמגר ונשמעו צרחות רמות בחלל האולם, שהיה אז בבנין הישן במגרש הרוסים:

"שום מומחה, שום פרופסור מגרמניה לא יספר לי איך מנהלים את העניינים! אני הייתי הפרקליט הצבאי הראשי, לא הוא! וכבר באמצע 1966 היו מוכנים אצלנו, בסטנסילים, כל המנשרים והצווים! ארגזים-ארגזים, לכל כפר בשטחים בנפרד, בעברית ובערבית ובסדר מופתי!"

זעק כבוד השופט ועורכי הדין נאלמו דום הביטו זה בזה בשתיקה. הרי לא כך לימדו אותנו בשיעורי ההיסטוריה.

נזכרתי בסיפור הנושן מפני שלסיפוח שלא היה לא קדמה גם כל עבודת תשתית אזרחית. עשרות אלפי אנשים עתידים להחזיק, לא מרצונם, בתעודות זהות כחולות ומדינת ישראל לא ערוכה לתת להם את השירותים שהתעודה מקנה: לא נפתחו סניפי ביטוח לאומי, לא נסקרו מערכות החינוך, קופות החולים לא פתחו סניפים ולשכות התעסוקה – גם לו היו כאלה – ממילא אינן יכולות להציע לתושבים החדשים דבר.

נזכרתי בסיפור הנושן מפני שלסיפוח לא קדמה גם כל עבודת תשתית אזרחית. עשרות אלפי אנשים עתידים להחזיק, לא מרצונם, בתעודות זהות כחולות, ומדינת ישראל לא ערוכה לתת להם את השירותים שהתעודה מקנה

במצב כזה, יום אחרי הכרזת הספוח היו מתייצבים מאות פלסטינים, תושבי ישראל החדשה, בשערי בית המשפט העליון בהיכל הצדק החדש ותובעים את השירותים הללו – ומייד. בג"צ היה מחייב את המדינה לספקם לאלתר כדי למנוע פגיעה חמורה בעקרון השוויון ובדמוקרטיה הישראלית, שגם היא חלה על השטחים החדשים – ובני האדם היושבים בהם.

אתמול, למשל, צייצה הכתבת המדינית של הארץ, נעה לנדאו:

"נציג המל״ל אמר בדיון שהם הכינו דו״ח על השלכות הסיפוח – והוא יוצג לשרי הקבינט 'בימים הקרובים'".

כלומר ביום הסיפוח המיועד, שחלף כלעומת שבא כמובן, הבטיח נציג המועצה לביטחון לאומי להציג לשרי הקבינט רק כמה ימים אחר כך דו"ח על השלכותיו של הסיפוח. מוטב מאוחר. מי אמר ששרי קבינט צריכים להיות מודעים להשלכות מהלך בעל משמעויות גלובליות דרמטיות כל כך *לפני* שהוא עתיד להתרחש?

נציג המל״ל אמר בדיון שהם הכינו דו״ח על השלכות הסיפוח – והוא יוצג לשרי הקבינט ״בימים הקרובים״ https://t.co/iJLjfGpEAg

— Noa Landau נעה לנדאו (@noa_landau) July 1, 2020

רק מדינת ישראל וארצות הברית צפויות להכיר בסיפוח כאקט מדינה חוקי: רוב העולם מתייחס אליו כמעשה נלוז של קולוניאליזם. למדנו לצפצף על העולם ולהתקרבן מפניו גם יחד, אבל בתוך ישראל פנימה למדנו לקיים מערכות משפט, חוק וזכויות מתפקדות. אלה לא יוכלו לשבת בחיבוק ידיים כשהסיפוח יגיע, והן לא הוכנו כלל לתחילתו.

במל"ל ובלשכת ראש הממשלה, במשרד הביטחון ובכל לשכה בה מדברים גבוהה גבוהה על תוכנית טראמפ, יודעים את הדברים היטב ושותקים. לבל יידע גם אותו ציבור שחפץ בעוד אדמות ובעוד נתמכי רווחה לרוב, לתפארת חזונה של מדינה גדולה ולא ממש דמוקרטית. כל מה שנותר לעשות הוא לגחך, ולהיזכר שפעם, כששופטים באמת היו "משלנו", אנשי המשפחה הלוחמת כמו מאיר שמגר – מפא"י ההיסטורית ידעה לספח.

הליכוד בגלגולו הנוכחי, נטול הדר וחזון ואמת, והקואליציה שאיתו – כאילו עליהם נכתבו חרוזיו הנושנים  א. שלונסקי:

"בין אמר לבין עשה/מפרידים ת"ק פרסה".

יעל בן מנשה, בת ללוחמים אלמונים מן המשפחה הלוחמת ההיא, בת 61, מאמינה במורשת הימין האידאולוגי ועל כן כבר לא מצביעה ליכוד, רעיה ואם, מטפחת גינת ורדים וזיכרון היסטורי ארוך (צילום: seb_ra)