נתחיל מהסוף: בבחירות הקרובות, ועד להודעה חדשה, אין הצדקה לריצה עצמאית של רשימה ירוקה לכנסת.

אם סתיו שפיר משתמשת באופציית ההתמודדות בראשות התנועה הירוקה כמנוף להפעלת לחץ על מרצ, זה לגיטימי לגמרי, חלק מכללי המשחק הפוליטיים.

אבל אם בסופו של דבר האיום ייצא לפועל – ובמסגרת הטירלול הפוליטי הכללי של העידן הזה כבר התממשו תסריטים מופרכים יותר – הנזק יהיה אדיר.

במקרה כזה, התסריט הסביר ביותר הוא שהתנועה הירוקה תקבל עשרות אלפי קולות אבל לא תעבור את אחוז החסימה, ותגרור אל מתחת אליו גם את מרצ ואולי גם את העבודה.

לעומת LOSE-LOSE-LOSE מפואר כזה, המחדל של הימין הקיצוני בבחירות 2019 א' – אבדן של 300 אלף קולות – ייראה כמו תקלה קטנה.

גרטה טונברג (צילום: AP Photo/Paul White)

תאורטית, ובטווח הארוך, לחזון התנועה הירוקה הישראלית – בדומה לתנועות משמעותיות בחלק ממדינות המערב – יש פוטנציאל מעניין. כאשר הדור של גרטה תונברג יקבל זכות הצבעה, אולי הפוטנציאל הזה גם יתורגם למנדטים.

בינתיים, דפוסי ההצבעה בפוליטיקה הישראלית נחתכים לפי שבטים ולפי מושגי ימין-שמאל מסורתיים. ובמפה הזו, למרבה הצער, אין סיכוי שתנועה ירוקה בראשות סתיו שפיר תצליח לקבל אפילו קול אחד של ליכודניק מאוכזב, או של מתנחל עם מודעות סביבתית מפותחת.

גם מעבר לסיטואציה הפוליטית הנקודתית, יש שורה של שאלות עקרוניות, שאלות של הגדרה עצמית והשקפת עולם, שהתנועה הירוקה צריכה להתמודד איתן: האם מדובר בעצם בתנועת שמאל עם דגש ירוק חזק? ואם כן, מה הערך המוסף שלה על פני מרצ? הרי לניצן הורוביץ, תמר זנדברג ומוסי רז יש קילומטראז' מרשים של פעילות ומודעות בנושאי סביבה.

דפוסי ההצבעה בארץ נחתכים לפי שבטים ולפי מושגי ימין-שמאל מסורתיים. אין סיכוי שתנועה ירוקה בראשות סתיו שפיר תצליח לקבל אפילו קול אחד של ליכודניק מאוכזב, או של מתנחל עם מודעות סביבתית מפותחת

ואם זו לא תנועת שמאל, אלא תנועה ירוקה בלבד שמנסה לקרוץ גם לאנשי ימין עם זיקה לסביבה – האם המשמעות היא שאין לה עמדה בנושאי הסכסוך, ביטחון ומדיניות?

האם בכלל יש מקום בישראל – כל עוד המזרח התיכון החדש לא הפציע ושלום אזורי לא פרץ – לתנועה פוליטית שאין לה שום זיהוי או סדר יום מדיני-בטחוני?

המחנה הדמוקרטי (צילום: Hadas Parush/Flash90)

אבל עם כל הכבוד לשאלות העקרוניות, כרגע מונחת על השולחן סוגיה הרבה יותר בוערת: איך מנצחים בבחירות.

בהקשר הזה, סתיו שפיר צדקה עד כה כמעט בכל מה שאמרה: הסרבנות של עמיר פרץ לריצה משותפת של גוש שמאל גדול עלולה להכניס אותו להיסטוריה כמי שחתום על מבצע ההישרדות האדיר של הנאשם בנימין נתניהו.

הסרבנות של מרצ להמשיך את השת"פ עם שפיר עלולה להשאיר גם את מרצ וגם את שפיר – שכבר הוכיחה שהיא אטרקטיבית לקהלים לא מבוטלים (מקום שני בפריימריז של העבודה, לפני איציק שמולי הפופולרי) – מתחת לאחוז החסימה.

אם העבודה, המחנה הדמוקרטי ומרצ לא ייצאו במהלך גדול ומשותף לוויתור על האגו והאינטרסים הצרים, הן עלולות להיות חתומות על מבצע ההתאבדות המרשים בתולדות הפוליטיקה הישראלית.

את כל זה שפיר אומרת כבר כמה שבועות – והכל נכון; אבל אם כל הגוש מתעקש להתאבד, זה לא אומר שהיא צריכה להיות זו שנותנת את הדחיפה הקטנה האחרונה אל התהום. וזה בדיוק מה שריצה נפרדת עם התנועה הירוקה עלולה לעשות.

הקמת רשימת המחנה הדמוקרטי היא לא רק אירוע דרמטי במחנה המרכז-שמאל, אלא מסתמנת גם כמהלך משמעותי עבור התנועה הסביבתית ועבור מצביעים שמבקשים לראות ייצוג נרחב בכנסת לסדר היום הירוק.

למעשה, סתיו שפיר חתמה על ההסכם המשולש כשהיא נושאת בתואר "יו"ר התנועה הירוקה" – תנועה שעד הימים האחרונים לא היה לה שום קשר אליה. השריון הראשון מטעם שפיר – מקום 8 ברשימה – היא ח"כ יעל כהן-פארן, שלצד דב חנין היתה הח"כית הסביבתית הבולטת בקדנציה האחרונה וכעת פינתה לשפיר את המקום בראש התנועה הירוקה.

השריון הראשון מטעם שפיר – מקום 8 ברשימה – היא ח"כ יעל כהן-פארן, שלצד דב חנין היתה הח"כית הסביבתית הבולטת בקדנציה האחרונה וכעת פינתה לשפיר את המקום בראש התנועה הירוקה

מבולבלים? להלן ההסבר: התנועה הירוקה הוקמה ב-2008 על ידי אנשי אקדמיה ופעילי סביבה שסברו (בצדק) שסוגיות הסביבה משתרכות בירכתי סדר היום הפוליטי ושהגיע הזמן שיזכו לייצוג הולם.

בבחירות לכנסת ה-18 התנועה הירוקה רצה עם מפלגת מימד, והרשימה המשותפת קיבלה כמעט 30 אלף קולות, שלא הספיקו כדי לעבור את אחוז החסימה. בבחירות הבאות חברה התנועה הירוקה למפלגת התנועה של ציפי לבני, וכשלבני חברה ליצחק הרצוג להקמת המחנה הציוני זכתה סוף סוף ראשת התנועה הירוקה, יעל כהן-פארן, להיכנס לכנסת, והקדישה את הקדנציה לפעילות נמרצת בנושאי סביבה.

יעל כהן-פארן בוועדת הפנים של הכנסת, ב-2016 (צילום: יונתן סינדל/פלאש90)

ההתרסקות של מפלגת העבודה בבחירות באפריל שלחה הביתה גם את כהן-פארן. בבחירות לראשות המפלגה היא תמכה בסתיו שפיר, והניצחון של עמיר פרץ סימן לה את הדרך החוצה מהמפלגה.

בשלב הבא התנועה הירוקה הכריזה על ריצה עצמאית לכנסת, מתוך חשש אמיתי שלנושאי הסביבה כמעט לא יהיה ייצוג בקדנציה הקרובה, למעט מיקי חיימוביץ' שמניפה את הדגל הירוק בכחול-לבן. מצד שני, הסיכוי של התנועה הירוקה לעבור את אחוז החסימה קלוש, וריצה עצמאית הייתה בגדר הימור מסוכן שקרוב לוודאי היה מסתיים בהשלכה לפח של כמה רבבות קולות מגוש המרכז-שמאל.

האפשרות לאיחוד בשמאל, אם כך, סיפקה קרש הצלה לא רק למרצ ולברק – אלא גם לתנועה הירוקה. סתיו שפיר הייתה זקוקה לפלטפורמה פוליטית כדי להגיע על גבה אל ההסכם המשולש, וכהן-פארן, בת בריתה, הציעה לה להתמנות ליו"ר התנועה הירוקה. המהלך אושרר רשמית על ידי מועצת התנועה הירוקה רק ביום שישי, יממה לאחר ההודעה החגיגית על הקמת המחנה הדמוקרטי.

כהן-פארן, כאמור, שוריינה למקום ה-8. לשפיר, אגב, יש שריון לחמישה מקומות בין ה-20 הראשונים, אבל עדיין לא ברור כמה מתוכם, אם בכלל, יוקצו לאנשי התנועה הירוקה מלבד כהן-פארן.

סתיו שפיר (צילום: הדס פרוש/פלאש90)

יש כמובן מימד מלאכותי ומאולץ בעובדה ששפיר עומדת בראש התנועה הירוקה – תחום שכפרלמנטרית היא כמעט לא עסקה בו. התנועה מגדירה את עצמה כסביבתית-חברתית, ושפיר בהחלט מזוהה עם הצד החברתי. באשר לסביבתי – אולי זה עוד יגיע בהמשך, ואולי לא.

אבל מה שיותר חשוב: בנוסף לכהן-פארן, כרגע ממוקמים במקומות ריאליים במחנה הדמוקרטי גם ניצן הורוביץ בעל הרקורד המרשים של פעילות בנושאי סביבה ותחבורה, ותמר זנדברג (כנ"ל). אליהם אפשר להוסיף את מוסי רז שממוקם במקום ה-12 (שאולי יהפוך ל-11 אם אהוד ברק לא יכהן כח"כ) – פעיל ותיק ועקבי בתנועה הסביבתית ובקידום תחבורה ציבורית.

המחנה הדמוקרטי מציע את אחת הרשימות הירוקות שרצו אי פעם לכנסת, ומציע אופציה מעניינת למצביעים שמחפשים סדר יום סביבתי – בהנחה כמובן שהם לא בעלי השקפת עולם ימנית.