יש לי תובנה מביכה עלינו כשמאלנים (ימנים מתבקשים לעמוד מנגד וליהנות). בואו נודה, אין לנו את זה. נתניהו לא צריך לעשות הרבה כדי לנצח שוב, אפילו אם יגלה את מנדלבליט לסוריה, יעביר את ישראל לאוגנדה ויכתיר את עצמו לכל החיים.
בסתר לבו, מעריץ השמאלן את נתניהו כמו שמעריצים את הבריון של השכונה. נתניהו לא כזה מורכב, התפרים שלו גלויים, הוא צפוי כמו כפית, אבל יש לו אנגלית ואנחנו למעשה שכונה. לאבי גבאי לא היה סיכוי, ולא בגלל שנאת מזרחים אלא בגלל שנאה עצמית של הבוחר. משמאל לנתניהו זה גוף שתוקף את עצמו. בוחרי העבודה שונאים את עצמם ואלה שלא – מונים 6 מנדטים בדיוק. השאר הצביעו לגנץ ושונאים אותו על שהצביעו לו. עם זה לא סופרים שלטון במדרגות. רק אופוזיציה, אבל למי יש כוח לתהליכים?
בני גנץ לא עושה את זה למי שלא רוצה את נתניהו. לא שהוא חף מפגמים, אבל אין זמן. דקה וחצי – היית כאן. נקסט. בוחריו לא שמים על ההישג המדהים שלו, 35 מנדטים בזמן קצר! זו בחירה שביטאה בעיקר יאוש עמוק, אבל לא מספיק עמוק בכדי לפרגן למועמד ולתת לו לעבוד (גם אם הוא לא עובד. זה מה יש, קאפיש?).
אין ניסים בפוליטיקה, גם נתניהו התחיל מביצה שסרחה אבל כולם, ובתזמון מבריק מבחינת השליט הנוכל, הסתערו על גנץ עם סכין בין השיניים התותבות בסיוע תקשורת רדודה שאוהבת דם ומאוהבת בשחקן הוותיק נתניהו. אין לה קיום בלעדיו. הוא הטראש טראמפ שלנו.
מי יבעט לתקשורת בראש? מי יגרור אותה למסיבות עיתונאים בלי עיתונאים בול על החדשות בשמונה אפס אפס ועוד אפס? מי מסרב להשיב על שאלות קלות כי לא משתלם לו? מי נעלם כל הקדנציה ומפציע לבליץ מטורף שבוע לפני הבחירות? למי סולחים שהוכה שוק על ירך ע"י קרן מרציאנו וממש, אבל ממש לא 'ניצח' את גנץ אלא יצא תיקו?
במרכז-שמאל הסתאבו כמו הליכוד, רק הפוך: הם בועטים במנהיג, ותוך זמן קצר. למה? כי גם הם התמכרו ליריב. הם הלקוח הזנאי שמחליט להפסיק ולא מסוגל.
לא ביבי – לא קונה.
נתניהו לא ניצח, הוא רק השתמש במציאות אלטרנטיבית שברא. תמיד היו לו קונים לזה. הוא תחמן, כרגיל, ושיקר ביודעין, והשיג את שלו בכחש המוכר. יודע שורד נפש עמו והוא מבין עוד משהו:
אין אופוזיציה. גם היא נשבתה בקסם המושחת. כל אלה שנחרדים מהמשך שלטון העוועים של האיש הזה רוצים כזה רמאי בצד שלנו. אנחנו דמוקרטים אבל סוגדים לנוכלות פוליטית.
נתניהו יודע שהשמאלנים לא יצביעו לו אבל יודע גם שיתעבו וידיחו כל מי שיציבו מולו. כל מי שיציע סיכוי לשינוי ייפול אם לא יחקה את הבריון של השכונה.
נכון שהשמאל התכווץ ובכל זאת, חצי מדינה לא רוצה יותר את המשפחה המושחתת שכבשה את השלטון, אבל במקום שהשמאל יעזור להטות את ההגה הוא מתמרמר, את השינוי הוא רוצה אינסטנט, כאן ועכשיו ואם לא, לך הביתה, גנץ. הבא בתור, בבקשה.
ככה יערפו ראש אחר ראש. במרכז שמאל נואשים אבל מכורים למנהיג 'חזק', מין יצור כלאיים ישר ושוחר טוב כמו גנץ ושקרן ורמאי כמו נתניהו. ככה התרגלנו בנטפליקס. ככה אנחנו צורכים את הרוע שלנו. בקפסולות מדויקות ומרות. ישר למוח.
בני גנץ רחוק מלהיות מה שרצינו. הוא בחור טוב אבל לא חד ולא מורעל מספיק. הוא לא ציאניד כמו האיש שאין לו אלוהים שיכול לסמוך על זה שגם בוחריו של גנץ מהמרכז שמאלה בסיוע תקשורת שרוצה דם יעשו הכל כדי לשים רגליים לאיש שבקשו להציל אותם.
כי הוא לא ביבי. ואנחנו רק ביבי.
כמו שאמר רבנו מאיר אריאל: מי שנדפק פעם אחת, כבר לא יוכל להיגמל.
הסיוט של נתניהו
האם הליכודניקים יענישו את נתניהו על הקדמת הבחירות בכך שיישארו בבית ולא יגיעו לקלפי? ● פרופ' גדעון רהט, מומחה למדעי המדינה: "אחוזי ההצבעה במעוזי הליכוד הם האתגר הכי גדול של נתניהו בבחירות האלה"
האם הליכודניקים יענישו את נתניהו על הקדמת הבחירות בכך שיישארו בבית ולא יגיעו לקלפי? ● פרופ' גדעון רהט, מומחה למדעי המדינה: "אחוזי ההצבעה במעוזי הליכוד הם האתגר הכי גדול של נתניהו בבחירות האלה"
שיעורי ההצבעה בבחירות הם גורם מרכזי ומכריע בתוצאות הבחירות, ולמרות זאת, השיח הפוליטי והתקשורתי אודותיהם דל. אמנם בשנים האחרונות דובר על שיעורי ההצבעה הנמוכים של האזרחים הערבים, אבל על שיעורי ההצבעה של היהודים מדברים רק מעט – אף שהשפעתם גדולה בהרבה.
דפוסי ההצבעה בארץ מקובעים ושבטיים. לרוב מספיק לדעת באיזה יישוב או שכונה אדם גר, לאיזה מעמד כלכלי הוא שייך, האם נולד בישראל ומהיכן הגיעה משפחתו, ומה השיוך הדתי שלו – כדי לנחש לאיזה גוש הוא מצביע. הרבה יותר קשה להשיב לשאלה אם אותו אדם בכלל הצביע בבחירות האחרונות ואם יצביע בבחירות הקרובות. לכן, השפעת שיעור ההצבעה על הבחירות כה מכרעת.
1. השמאלנים אדישים? להפך
אחד המיתוסים הנפוצים הוא שמצביעי השמאל והמרכז "אדישים", "פסיביים" ו"נשארים בבית", לעומת מצביעי הימין, שהם "נחושים" ו"מצביעים בהמוניהם". בפועל, המצב כמעט הפוך.
ביישובים מבוססים, שבהם רוב התושבים הצביעו ל"כחול-לבן" ו"יש עתיד", מפלגת העבודה ומרצ, שיעור ההצבעה היה גבוה בהרבה מאשר בערי הפריפריה, עיירות הפיתוח והשכונות שבהן המפלגה הגדולה ביותר היא הליכוד.
שיעורי ההצבעה הגבוהים ביותר אמנם קיימים במגזר הדתי-חרדי והדתי-לאומי, והנמוכים ביותר – במגזר הערבי. אבל בתווך נמצאים היהודים החילונים והמסורתיים, שמהווים קרוב לשני שלישים מהאוכלוסייה. ובקרב אלה, ככל שאנשים מצביעים למפלגות ימניות יותר שיעור ההצבעה שלהם נמוך יותר – ולהפך.
כך שאם כל בעלי זכות הבחירה היו מצביעים בבחירות האחונות, למשל, סביר להניח שמפלגות השמאל-מרכז היו קטנות יותר – ואילו הליכוד היה גדול יותר.
כך הם פני הדברים גם במפלגות ימין חילוניות אחרות, כמו "כולנו" ו"ישראל ביתנו" – גם הן היו גדולות יותר אם כל בעלי זכות ההצבעה היו מממשים אותה.
לליכוד ולימין החילוני יש, אפוא, מאגר גדול יותר של "מצביעים רדומים", כך שעלייה בשיעורי ההצבעה יכולה לעזור לנתניהו ולליכוד, וגם לליברמן – ולהכשיל את "כחול לבן" ומפלגת העבודה.
2. איך זה בא לידי ביטוי ברחבי הארץ?
בטבלה מתחת ניתן לראות כיצד ביישובים יהודיים שבהם "כחול-לבן" זכתה באפריל בקולות רבים יותר (רמת השרון, גבעתיים, מעגן מיכאל), נרשם שיעור הצבעה גבוה יותר משמעותית מאשר ביישובים שבהם נרשמה תמיכה גבוהה יותר בליכוד (קרית שמונה, דימונה).
שיעור הצבעה גבוה במיוחד נרשם ביישובים חרדיים ובהתנחלויות (כמו בני ברק, אלעד וקרני שומרון), ושיעור הצבעה נמוך במיוחד נרשם ביישובים ערביים (עראבה, חורפיש). ומה משותף כמעט לכל היישובים בטבלה? ירידה בשיעור ההצבעה לעומת בחירות 2015.
השינוי בשיעור ההצבעה ביישובים נבחרים:
| יישוב | המפלגה הגדולה ביותר בבחירות 2019 | אחוז הצבעה בבחירות 2015 | אחוז הצבעה בבחירות ב2019 |
|---|---|---|---|
| רמת השרון | כחול לבן (56%) | 75% | 73% |
| גבעתיים | כחול לבן (51%) | 73% | 71.5% |
| מעגן מיכאל | כחול לבן (52%) | 71% | 69% |
| ראשון לציון | כחול לבן והליכוד (34% כל אחת) | 71% | 68% |
| אשדוד | הליכוד (34%) | 67% | 65% |
| מגדל העמק | הליכוד (34%) | 65% | 63% |
| קרית שמונה | הליכוד (49%) | 61% | 60% |
| דימונה | הליכוד (56%) | 61% | 60% |
| אלעד | ש"ס (46%) | 89% | 85% |
| בני ברק | יהדות התורה (62%) | 80% | 77% |
| קרני שומרון | איחוד מפלגות הימין (31%) | 77% | 77% |
| נצרת | חד"ש-תע"ל (54%) | 61% | 40% |
| עראבה | חד"ש-תע"ל (70%) | 72% | 59% |
| חורפיש | כחול-לבן (35%) | 53% | 53% |
2. מה גורם לאנשים ללכת לקלפי?
פרופ׳ גדעון רהט מהמחלקה למדעי המדינה באוניברסיטה העברית, עמית במכון הישראלי לדמוקרטיה, סבור שההבדל בין אחוזי ההצבעה בין מגזרים בישראל נובע דווקא מסיבות חברתיות אוניברסליות.
"אנשים עם השכלה והכנסה גבוהים יותר מעורבים יותר פוליטית, חברים יותר במפלגות ומשתתפים יותר בבחירות. ככה זה בהרבה מדינות בעולם, בכל המדינות שבדקתי לגביהן את הנושא", הוא אומר.
"ככל שאנשים משכילים ועשירים יותר, וקרובים יותר למרכז הכלכלי-תרבותי של המדינה, הם מרגישים יותר כ'בעלי מניות', חשים שהמדינה 'שלהם' ורוצים לתת לשיטה לגיטימציה", מוסיף רהט.
"ככל שאנשים משכילים ועשירים יותר, וקרובים יותר למרכז הכלכלי-תרבותי של המדינה, הם מרגישים יותר כ'בעלי מניות', חשים שהמדינה 'שלהם' ורוצים לתת לשיטה לגיטימציה"
"לכן, המצביעים הפוטנציאליים של השמאל-מרכז מצביעים יותר מהמצביעים הפוטנציאליים של הימין. אצל הדתיים והערבים זה עובד הפוך, אבל במיינסטרים של החברה הישראלית, אחוזי ההצבעה הם בעיקר אתגר של הימין".
"כדי לגרום לאנשים משכבות חלשות להצביע, צריך ליצור אווירת תחרות ואיום, תחושה שהמדינה נמצאת בסכנה ובהתמודדות קיומית, של 'אנחנו' ו'הם' ושכל קול יכול להציל אותנו מ'הם'. תחושה כזו נותנת לאנשים הרגשה שהם משפיעים.
רהט מתייחס לאמירה של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בבחירות ב-2015 על כך ש"המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי", כאל ההצלחה גדולה.
"שיעורי ההצבעה קפצו ב-15%, במיוחד ביישובים שבהם נמצא האלקטורט של נתניהו, ואין ספק שלתרגיל של נתניהו היה חלק גדול בזה. הוא יצר אווירת מתח ואיום שהעלתה את אחוזי ההצבעה בשני הצדדים – גם אצל הערבים. ועדיין, הזינוק בשיעורי ההצבעה לליכוד והרשימה המשותפת הגדיל יותר את הליכוד".
יש טענה לפיה כדי להעלות את שיעורי ההצבעה של החלשים, על הפוליטיקאים לעסוק יותר בקשיי היום-יום: שכר, דיור, קצבאות, בריאות. אתה מסכים?
"אני חושש שזו משאלת לב. במערכת הבחירות ב-2006, עמיר פרץ, מנהיג פועלים מזרחי מהדרום, עשה קמפיין שכולו חברתי.
"מצד אחד, פרץ שבר את מפת הגושים והצליח יותר מכל מנהיג אחר במפלגת העבודה לקחת קולות ממעוזי הליכוד, קולות שחזרו לליכוד בבחירות הבאות.
"מצד שני, אחוזי ההצבעה באותה מערכת בחירות היו הנמוכים בתולדות המדינה, והירידה בהצבעה הייתה חדה במיוחד בפריפריה. כך שהאג'נדה החברתית יכולה להשפיע על מי שכבר מצביע, אבל לא להעלות את שיעורי ההצבעה".
בקרב מצביעי השמאל-מרכז, אחרי הרבה שנות שלטון ימין, יש שיח שמדבר על פסיביות וייאוש, שאומר "אנחנו כבר לא מרגישים שייכים". השיח הזה לא סותר את מה שאתה אומר על תחושת שייכות גדולה יותר אצל אותם מצביעים?
"הוא סותר, אבל זה שיח שלא מתבטא בנתונים ואני לא מכיר מחקר שמאושש אותו. ייתכן שזאת פשוט 'פריקת קיטור', ייתכן שיש ירידה בתחושת השייכות בשמאל-מרכז, אבל היא עדיין גבוהה יותר מאשר אצל מצביעי ימין, וייתכן שזה יבוא לידי ביטוי בירידה עתידית באחוזי ההצבעה בשמאל-מרכז".
3. מדוע שיעור ההצבעה בישראל יורד?
שיעורי ההצבעה בישראל ירדו במשך השנים בתלילות. משנות ה-50 עד שנות ה-90 עמדו שיעורי ההצבעה לכנסת באופן קבוע בין 77% ל-83% מבעלי זכות הבחירה. בבחירות לכנסת ה-16 בשנת 2003 צנח שיעור ההצבעה ל-68.9%, וב-2006 הצביעו רק 63.5%. מאז שיעורי ההצבעה עלו מעט וב-2015 הם הגיעו ל72.3%. בבחירות לכנסת ה-21 באפריל השנה שוב ירד שיעור ההצבעה ל-67.9%.
הירידה בשיעורי ההצבעה הייתה משותפת לכל מגזרי החברה הישראלית, אבל קצב הירידה ושיעורי ההצבעה שונים באופן חד ממגזר למגזר.
"הירידה בשיעורי ההצבעה היא תופעה שהתרחשה בהרבה מדינות וקשורה לאינדיבידואליזציה של החברה", אומר רהט, "היא לא קרתה במדינות שבהן תמיד היו אחוזי הצבעה נמוכים, כמו ארצות הברית, אבל קרתה ברוב המדינות המערביות שבהן היו בעבר אחוזי הצבעה גבוהים.
"פעם המפלגות היו חזקות יותר, והיה להן כושר מוביליזציה גבוה. אנשים רבים היו חברי מפלגה וכל חבר מפלגה גרר איתו אנשים לקלפי. מאחורי המפלגות עמדו גופים קהילתיים חזקים. באירופה בשנות ה-60, הכנסייה עמדה מאחורי הימין והאיגודים המקצועיים מאחורי השמאל.
"הגופים הללו נתנו לאנשים תחושת שייכות וקהילה שבה הם נפגשו ודחפו אלה את אלה להצביע. האיגוד המקצועי היה גם קבוצת כדורגל ובארץ גם קופת חולים ואפילו בנק. ההצבעה הייתה פועל יוצא. מאז הפכנו לאוסף אינדיבידואלים. אפילו בקיבוצים כבר אין חדר אוכל שבו נפגשים".
"בישראל קרו שני דברים ייחודיים: ראשית, התהליך הזה פסח על הדתיים. באירופה האיגודים המקצועיים והכנסיות התרוקנו – בארץ בתי הכנסת נשארו מלאים והדתיים עדיין פועלים כקהילה, וזה מתבטא באחוזי ההצבעה שלהם".
"שנית, התהליך בארץ התרחש מאוחר, בבחירות 2001 ו-2003, ואני חושב שזה קשור למהפך של 1977 שיצר כמעט שוויון קבוע בין הגושים, ותיקו יוצר את האווירה התחרותית שמביאה אנשים לקלפי. אריק שרון שבר את התיקו. מאז התוצאות נתפסות כצפויות מראש, והירידה באחוזי ההצבעה הגיעה גם אלינו".
הציבוריות הישראלית בשנות ה-80 וה-90 הייתה עסוקה בשאלת עתיד השטחים, וזה גם היה הנושא המרכזי במערכות הבחירות. מאז האינתיפאדה השנייה, הבעיה הזאת כמעט הודחקה מהשיח. זה קשור לירידה בהצבעה?
"כן, בעקיפין: עד האינתיפאדה הוויכוח על השטחים היה חלק מרכזי בתחרות בין הגושים, שמשכה אנשים לקלפי. האינתיפאדה יצרה קונצנזוס – בהתחלה בעד נסיגה ואחר כך לגישה שאין פרטנר. קונצנזוס מוריד מוטיבציה להצביע".
4. מה יקרה בבחירות הקרובות בספטמבר?
כאשר אני שואל פרופ' רהט איך, להערכתו, תשפיע הקדמת הבחירות הקרובות על אחוזי ההצבעה, הוא משיב כי "בחירות חוזרות, במדינה שבה גם ככה לרוב מקדימים אותן, עשויות ליצור תופעה שנקראת 'עייפות המצביעים' (voter's fatigue). בשווייץ, למשל, יש אחוזי הצבעה נמוכים, כי שם מצביעים כמה פעמים בשנה על חוקים במשאלי עם.
"בעולם יש יחס הפוך בין מספר מערכות הבחירות לשיעור הצבעה: ה'התעייפות' היא לא מהליכה פיזית לקלפי, אלא מתחושה שהקול שלך חסר משמעות ומיותר".
ה'התעייפות' הזאת תהיה לדעתך כללית וחוצת-מגזרים או שיש מגזרים ש'יתעייפו' יותר ויצביעו פחות – מה שישפיע על תוצאת הבחירות?
"ההשפעה לא תהיה אחידה. בשני הציבורים עם שיעורי ההצבעה הכי נמוכים – הערבים והעולים – יכולה להיות דווקא עלייה באחוזי ההצבעה, בגלל אווירה תחרותית יותר. אם הרשימות הערביות יתאחדו שוב, סביר שיותר ערבים יצביעו כמו שההליכה הנפרדת הפחיתה בצורה חדה את אחוזי ההצבעה שלהם.
"ההתעייפות תורגש במיוחד בפריפריה, במעוזים של הליכוד. העייפות הכללית עשויה להשתלב אצל מצביעי נתניהו בכעס על הקדמת הבחירות. זה לא אומר שהם יצביעו לגנץ"
"בציבור העולים, ליברמן הצליח ליצור תחושה של רלוונטיות ואתגר שתמריץ בוחרים לקלפי. לא ברור אם העולים יצביעו דווקא לליברמן עצמו או למפלגות אחרות, 'כחול לבן' למשל. די ברור שתהיה הסתערות על הקול הרוסי והליכה חזקה של הליכוד על הראש האישי של ליברמן, ואלה גורמים שממריצים הצבעה.
"הציבורים שבהם יש שיעורי הצבעה גבוהים – קודם כל הציבור הדתי ואחריו הציבור החילוני המבוסס – ימשיכו להצביע בגלל תחושת השייכות והתחושה שגנץ קיבל מועד ב' לניסיון להפיל את נתניהו".
"לכן אני חושב שההתעייפות תורגש במיוחד בפריפריה, במקומות שבהם מצביעים לליכוד. העייפות הכללית עשויה להשתלב אצל מצביעי נתניהו בכעס על הקדמת הבחירות. זה לא אומר שהם יצביעו לגנץ, וסביר יותר שהם יגיבו כפי שהגיבו במערכות בחירות קודמות ורק במספרים גבוהים יותר: 'לא נצביע לשמאל, אבל גם לא לביבי, אלא פשוט לא נצביע בכלל'. אחוזי ההצבעה במעוזי הליכוד במערכת הבחירות הזאת הם האתגר הכי גדול של נתניהו".
מדינה שלמה משותקת
בדיקת זמן ישראל: אילו רפורמות תקועות, איזה מחיר ישלמו האזרחים, ומי הפוליטיקאים שיושבים על הגדר - ולא עושים כלום
אפקט ליברמן גם בנט החליט לעשות את המוות לנתניהו
אחרי שליברמן הוביל להקדמת הבחירות, גם הקאמבק של בנט צפוי להתבצע על חשבונו של נתניהו ● והאופוזיציה האמיתית, זו שבראשה עומד גנץ? כל היודע דבר על מקום הימצאה, מתבקש ליצור איתנו קשר
שנותיו הרבות של בנימין נתניהו כראש ממשלה, וחוסר המעצורים שלו, הרגילו רבים לרעיון שהוא בעל כוחות בלתי מוגבלים. התפיסה הזאת יוצרת הטיות בתפיסת המציאות, שאחת מהן נחשפה השבוע ברשתות החברתיות.
בזה אחר זה צצו פוסטים שבהם כתבו אנשי שמאל, כי סירוב היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט לדחות שוב את השימוע לראש הממשלה, יביא לפיטוריו בחודשים הקרובים. יש גם פרשנים שהעלו את האפשרות הזאת.
אלא שזה תרחיש בלתי הגיוני. לממשלה אמנם יש סמכות לפטר יועץ משפטי לממשלה בעילות מסוימות, ורק לאחר התייעצות עם ועדת האיתור לתפקיד, אך היא מעולם לא עשתה בה שימוש.
אפילו היועצים המשפטיים יצחק זמיר ויוסף חריש, שהיו בעימות חריף עם הממשלה – הראשון בעניין פרשת קו 300 והשני בשל האישום נגד אריה דרעי, פרשו מתפקידם ולא פוטרו.
יותר מכך – ממשלת מעבר, השולטת מכוח עקרון הרציפות ולא מכוח הסמכת הכנסת, אינה רשאית למנות בעלי תפקידים בכירים, ודאי שלא לפטרם.
מהלך פיטורים, אם בכל זאת יבוצע, צפוי להיפסל בבג"ץ.
גם ההשערה שמנדלבליט לא יעמיד לבסוף את נתניהו לדין אינה סבירה, לאור חומרת המעשים המיוחסים לו בכתב החשדות והררי הראיות.
סיבה נוספת היא אימת בג"ץ. שופטי העליון עושים כל מאמץ שלא להתערב בהחלטות יועצים משפטיים לממשלה, אך יש לכך תקדים. אותו יוסף חריש ספג במאי 1990 מכה אנושה לתדמיתו, כאשר בג"ץ הורה לו להפוך את החלטתו לסגור את תיק ויסות מניות הבנקים ולהגיש כתבי אישום. המשפט הסתיים ב-1994 בהרשעת רוב החשודים.
בנימין נתניהו, אם כן, נמצא בצרות צרורות ובדרכו לאישום. ואם לא די בחוסנה של מערכת המשפט ובקשיים שמערים עליו אביגדור ליברמן – הצעד התדמיתי שבמינוי אמיר אוחנה לשר המשפטים לא ישנה דבר מהאופי הדתי-חרדי של הממשלה הבאה – צץ בימים אלה איום נוסף על מעמדו.
יוסי ורטר פרסם הבוקר ב"הארץ" כי אחת המסקנות של נפתלי בנט מכשלונו בבחירות האחרונות, היא להימנע מתמיכה בכל צעד שיעניק חסינות לראש הממשלה. ואכן, גורמים המכירים את התנהלות בנט, מאשרים כי הוא ינקוט עמדה המתנגדת לחוקים פרסונליים ולחקיקה רטרואקטיבית.
היצמדות של בנט לקו החדש היא איום קשה על נתניהו. הודעתו השבוע כי לא יקבל החלטות על חיבורים עד אמצע יולי מלמדת על התנהלות אחרת, מתונה ובוגרת יותר. אלא שמאחורי הקלעים הוא ואיילת שקד נפגשים על בסיס קבוע, ולדברי מקורב לאחד הצדדים, הפגישות השוטפות התקיימו עוד קודם להחלטה על בחירות חוזרות. המשמעות היא שכפי שנכתב כאן לפני כמה ימים, גדולים הסיכויים שהם ירוצו במשותף בהובלת שקד, ויהוו כוח חזק המאתגר את נתניהו.
לטובת בנט ושקד, משחקים גם הקרבות הבלתי פוסקים בין בצלאל סמוטריץ' ורפי פרץ, המשחררים הודעות זה נגד זה חליפות
לטובת בנט ושקד, משחקים גם הקרבות הבלתי פוסקים בתוך איחוד מפלגות הימין, בין בצלאל סמוטריץ' ורפי פרץ, המשחררים הודעות זה נגד זה וזה בעד זה חליפות, במסגרת מאבקם על תיק החינוך.
מצד אחד סמוטריץ' חסר הבגרות, המתנהל בהיסטריה ומשדר את הרושם שהוא עסוק בעיקר בעצמו, ומהצד השני פרץ, שעדיין אינו שוחה בביצה הפוליטית, ויצר זה השבוע שני סדקים באמינותו.
הראשון, כשהודיע כי הוא "מתנער" מהודעה שפורסמה בשמו נגד סמוטריץ', והשני, כשהועלתה בשמו הטענה הקלושה שהסיכום המקנה לסמוטריץ' את תפקיד השר הבכיר של איחוד הימין "היה נכון לבחירות הקודמות".
הגלגול המעודכן של הימין החדש צפוי לגרום לאיחוד הימין המסוכסך והקיצוני לצנוח בסקרים ולכפות על ראשיו להסכים לריצה משותפת בהובלת שקד.
הרשימה המאוחדת יכולה להשיג 8-9 מנדטים בבחירות, ולחולל שינוי דרמטי: "השותפים הטבעיים", שאחראים לשלטונו ארוך השנים של נתניהו, עשויים להיות אלה שיוליכו אותו אל הקוראלס המשפטי ואל מחוץ לפוליטיקה.
סמרטוט כחול לבן
הראיון של גיורא רום לרזי ברקאי, על סאגת ההצבעה לתפקיד מבקר המדינה, פגע אנושות בכחול-לבן. רום לא חסך את שבטו מראשי המפלגה, שהתנהלו לדעתו כמו המפקדים המגוחכים של "גבעת חלפון אינה עונה", ולחלופין כמו פלוגה שאננה שיצאה לחופשה מרוכזת.
אם בכחול-לבן לא יתחולל שינוי דרמטי, המפלגה צפויה לאבד קולות רבים של מצביעי שמאל אסטרטגיים ואת השוויון במנדטים מול הליכוד.
השינוי מתחיל בעניינים הפרסונליים: החלפת בני גנץ המנומנם בגבי אשכנזי הכריזמטי, וביטול הרוטציה עם יאיר לפיד. השלב השני הוא השגת בהירות רעיונית: על המפלגה לבחור את הנתיב הסביר יותר לשלטון, עם הערבים או עם החרדים, ולחתור אליו בכל הכוח.
אם בכחול לבן לא יתחולל שינוי דרמטי, המפלגה צפויה לאבד קולות רבים של מצביעים אסטרטגיים ואת השוויון במנדטים מול הליכוד
מכיוון שהסיכויים לביצוע השינויים הנדרשים קלושים, ומאחר שמלכתחילה הדמוגרפיה הישראלית פועלת נגד המחנה החילוני המתון, המסע להרס הדמוקרטיה ייעצר רק בפרישתו של נתניהו מהחיים הפוליטיים. למרבה הדכדוך, למחנה החילוני-דמוקרטי נותרה כעת רק התקווה שמערכת אכיפת החוק תפעל מהר ובנחרצות.
בחירות 2019 גנץ על הבחירות החוזרות: "שערוריה" - לפיד: "הרוטציה תתקיים"
שורה של התבטאויות בפתח ישיבת סיעת כחול לבן נגד נתניהו והבחירות החוזרות ובנוגע לסוגיית הרוטציה של בני גנץ ויאיר לפיד ● "כחול לבן תיאבק לנצח, תיאבק כדי לשמור על הדמוקרטיה" ● "נתניהו מוביל לטירוף מערכות ארצי"
כחול לבן: ממשיכים יחד, כולל רוטציה בין גנץ ללפיד
בכירי המפלגה התכנסו הערב כדי לדון בהיערכות לבחירות והוציאו הודעה על המשך באותה מתכונת ● בחדשות 12 דווח שיעלון ואשכנזי פחות נלהבים מהרוטציה בין לפיד לגנץ ● עמיר פרץ יתמודד על ראשות העבודה
הנגבי: "אין ספק שנתניהו יסכים לממשלת אחדות עם גנץ"
בראיון ל"פגוש את העיתונות" בערוץ 12 הציע השר צחי הנגבי ליו"ר כחול לבן בני גנץ: "לעשות סוויץ' ולהפסיק לפסול לשבת בממשלה עם נתניהו'" ● מהליכוד נמסר בתגובה: "דבריו נאמרו על דעתו בלבד, בליכוד רוצים ממשלת ימין חזקה"
ליברמן: "נתניהו הוא זה שלא רצה את ישראל ביתנו בממשלה"
בתגובות שפרסמו הבוקר ראשי הסיעות על הקדמת הבחירות הם בעיקר מאשימים אלה את אלה בהחלטה שהתקבלה ברוב של 74 ח"כים ● יו"ר יהדות התורה, משה גפני, פתאום לא פוסל להצטרף לממשלה עם יאיר לפיד ● אבי גבאי: "היינו חייבים לשקול את ההצעה להצטרף לממשלה"
יו"ר ישראל ביתנו, אביגדור ליברמן, אמר הבוקר במסיבת עיתונאים: "נתניהו הוא זה שלא רצה את ישראל ביתנו בממשלה, הוא ניסה לקנות ח"כים ממפלגות אחרות. כל הזמן אני קורא 'מה מסתתר מאחורי ההחלטה של איווט?' מה הם רצו? נקמה אישית? אני חזור עוד פעם על העובדות: את עמדתנו בנושא חוק הגיוס קבענו מזמן, גם כשהבחירות לא היו באופק, והמשבר הקואליציוני בנושא החל עוד בפברואר-מרץ 2018".
בתגובה לדברי נתניהו אמש, לפיהם "ליברמן החליט להצטרף למחנה השמאל והקדים את הבחירות", אמר ליברמן: "האיש מקיסריה (נתניהו) מאשים את האיש מנוקדים (ליברמן) שהוא 'שמאלני'. אני רוצה להזכיר שראש הממשלה היה דווקא זה שהצביע בעד ההתנתקות בכנסת, שהוביל את ההתנצלות בפני הדיקטטור ארדואן, שמחליט להעביר 30 מיליון דולר לחמאס".
"הקדמת הבחירות קורית בגלל שתי מילים בלבד״
- יו"ר כחול לבן, בני גנץ אמר בתגובה להקדמת הבחירות: "הקדמת הבחירות קורית בגלל שתי מילים בלבד – מבצר משפטי. במקום שהמיליונים יושקעו בבתי חולים, קשישים או ניצולי שואה הם יושקעו פעם נוספת בבחירות שיביאו אותנו לאותו מקום. אם נתניהו לא מצליח פעם ראשונה – בפעם השנייה היה צריך להעביר למישהו אחר".
- מספר 2 בכחול לבן, יאיר לפיד: "ביבי נכנע, נסחט, ובסוף נכשל. הוא לא הצליח להקים ממשלה, ועכשיו גרר את המדינה לעוד מערכת בחירות מיותרת, שתעלה מיליארדים, ומטרתה היחידה היא להציל אותו מהכלא".
- יו"ר צוות המשא ומתן הקואליציוני של הליכוד, יריב לוין: "העובדות פשוטות מאוד: אביגדור ליברמן הלך לבחירות ואמר לבוחרים שייכנס לממשלת ימין. הוא ידע שיש בימין מפלגות דתיות וחרדיות. ברגע שהסתיימו הבחירות והוא קיבל רק חמישה מנדטים, הבין שהוא לא נכנס לממשלה הזאת, והפיל אותה.
״ליברמן דרש שלושה שרים שיחזיקו יחד חמישה תיקים. הוא התעקש על סעיף שידע שהחרדים לא יקבלו. זה כאילו שהיה אומר: אני מוכן להיכנס לממשלה, אבל יש לי רק דרישה אחת: שחברי הכנסת של יהדות התורה יבואו לאכול איתי צהריים במסעדה לא כשרה".
מישראל ביתנו מסרו בתגובה לדבריו של לוין: "לוין צריך להיכנס לספר השיאים של גינס כשקרן האולטימטיבי בהיסטוריה של המשאים ומתנים הקואליציוניים במדינת ישראל".
- יו"ר סיעת דגל התורה משה גפני: "הדיקטטור אביגדור ליברמן החליט להשליט סדר במדינה, הוא קובע איזה חוק יעבור ואיך יעבור, אם יהיו בחירות ומתי. לליברמן יש בעיה, והציבור צריך לדעת את זה – הוא שונא את ראש הממשלה נתניהו. נקודה. ליברמן רכב על הציבור שלנו עם כל מיני סיפורים של חוק הגיוס. אני מכיר היטב את המנטליות הישראלית, ליברמן לא יעבור את אחוז החסימה. הציבור לא יסלח לו!"
גפני התייחס לאפשרות שיצטרף לקואליציה עם "כחול לבן": "לא פסלתי בעבר ישיבה (בממשלה) עם לפיד ולא אפסול בעתיד. אני לא מאוד רוצה לשבת איתו בקואליציה, ולא חייב (אבל) אני מאוד מחבב את גנץ".
- יו"ר חד"ש, איימן עודה: "קיימת אפשרות לאיחוד רשימות המפלגות הערביות. זה הוכיח את עצמו רק פעם אחת וקיבלנו 13 מנדטים וזה עם הרשימה המשותפת. האוכלוסייה הערבית לא הצביעה בגלל פירוק הרשימה המשותפת וחוסר תקווה. גנץ התנהל כמו ימין ב' ולא הציג אלטרנטיבה. כשכחול לבן יבינו שהם צריכים להציג אלטרנטיבה, יש סיכוי לממשלה אחרת".
- יו"ר מרצ תמר זנדברג: "אפנה למפלגת העבודה להיכנס לשיחות לקראת ריצה משותפת בבחירות. צו השעה הוא גוש שמאל גדול ומשמעותי לצדו של המרכז". זנדברג תקפה את התנהלותן של כל המפלגות האחרות סביב הקדמת הבחירות: "מי שהבטיחו לא לשבת עם נתניהו בשום אופן דווקא השתעשעו במחשבה. מי שהתחייבו לשבת איתו בכל מחיר בסוף ויתרו על זה, מי שהבטיחו שיהיו עצמאיים עד הסוף התאחדו".
- יו"ר מפלגת העבודה אבי גבאי התייחס להצעה שקיבל ברגע האחרון להצטרף לממשלתו של נתניהו: "הייתה הצעה מאוד רצינית שענתה לדרישה של האנשים שיצאו להפגין במוצ"ש האחרון. חובתי כשמגיעה הצעה כזו לשקול אותה ולהציג בפני הסיעה, וזה מה שעשיתי. הסעיף הראשון בהצעה היה שאין פסקת התגברות, אין חוקי חסינות וחוקים פרסונליים, אין פגיעה ביועצים משפטיים ובשומרי הסף, ויש למפלגת העבודה זכות וטו על כל הצעת חוק שקשורה לדמוקרטיה. זאת הייתה הצעה ששומרת על הדמוקרטיה וחובתי לשקול אותה. בסופו של דבר הגענו למסקנה שזה כמעט בלתי אפשרי. הוא היה יכול להכניס אותנו לממשלה ואחרי זה להוציא אותנו".
איימן עודה הפגין גם אומץ לב ציבורי וגם תבונה פוליטית
עימות פנימי מכוער התרחש בסיעת כחול-לבן בזמן ההכנות לקראת ההפגנה שהיא קיימה, יחד עם מפלגות אופוזיציה אחרות, במוצאי-שבת ברחבת מוזיאון תל-אביב ושהתבררה, בסופו של דבר, כהישג מרשים.
כבר בשלב הראשון של הכנותיהם החליטו מארגני ההפגנה כי רשימת הנואמים בה תכלול את ראשי המפלגות המתנגדות לתכניותיו של בנימין נתניהו בכל הקשור למערכת המשפט.
הרשימה שהוכנה כללה לכן את בני גנץ, יאיר לפיד ומשה יעלון – שהם ראשיהן של שלוש המפלגות המרכיבות את כחול-לבן – ולצידם גם את אבי גבאי, יו"ר מפלגת העבודה, ותמר זנדברג, יו"ר מרצ.
העימות הפנימי בסיעת האופוזיציה הגדולה ביותר נסוב סביב השאלה האם לשתף, כנואמים בהפגנה, גם נציגים מטעם מפלגות האופוזיציה המייצגות את האוכלוסייה הערבית בישראל.
ח"כ עופר שלח, מראשי חטיבת יש עתיד בסיעת כחול-לבן, סבר שיש להזמינם. הוא שוחח עם ח"כ איימן עודה, יו"ר חד"ש, והזמינו לנאום בהפגנה. עודה התייעץ על כך עם חבריו ולאחר זמן-מה השיב להזמנה בחיוב.
אלא שבינתיים נתקלה יוזמתו של שלח בהתנגדותו הנחרצת של ח"כ משה יעלון, העומד בראש חטיבת תל"ם בכחול-לבן. ראש הסיעה המאוחדת, ח"כ בני גנץ, קיבל בשלב הזה את דעתו של יעלון, והדבר אילץ את שלח להשתמש בתירוץ ילדותי ומופרך ("תשובתו החיובית של עודה התקבלה אחרי שרשימת הנואמים כבר נסגרה") כדי לבטל את השתתפותו בהפגנה של יו"ר חד"ש.
בשלב הזה קרה משהו בלתי-צפוי וחלקים גדולים מהציבור שאמור היה להשתתף בהפגנה הגיב על ההתפתחויות הללו בצורה שונה מזו שראשי כחול-לבן ציפו לה.
ביקורת מפתיעה על החלטתם לשוב ולהדיר, פעם נוספת, את הציבור הערבי החלה לפתע להישמע מכיוונים שונים. יותר ויותר אישים ופרשנים החלו להזכיר לראשי כחול-לבן עובדה פוליטית פשוטה – בלי שיתופם של נציגי הציבור הערבי אין למתנגדי נתניהו כל סיכוי להביא לשינוי במציאות הפוליטית בישראל.
וכך קרה כי במהלך השבת, ברגע האחרון ממש, הבין גנץ שהפעם, הדרת הערבים תהיה טעות קשה. שעות אחדות לפני תחילת ההפגנה הוא טילפן לעודה והזמינו לנאום. עודה נענה מייד.
לכאורה, היה זה צעד אמיץ מצידו של הרמטכ"ל לשעבר, שבכל צעדיו הקודמים בפוליטיקה בחר להתעלם, באופן כמעט מופגן, מקיומה של אוכלוסייה ערבית בישראל. אלא שגנץ קיבל בסך הכל החלטה מתבקשת ומובנת-מאליה, שלא נדרש עבורה אומץ לב רב במיוחד.
בדיעבד, ולאור האופי שלבשה ההפגנה ברחבת המוזיאון, לא קשה להגיע למסקנה שלא בני גנץ אלא איימן עודה היה זה שנקט בצעד אמיץ ביותר.
גנץ, שהיה ראשון הנאומים בהפגנה, אמר למאזיניו שזו הפעם הראשונה בחייו שהוא משתתף בהפגנה. עודה, שנאם מייד אחריו, אמר שהוא השתתף בחייו כבר "באלף הפגנות" והגדיר עצמו, בחיוך, כ"מפגין סדרתי".
קרוב לוודאי, עם זאת, שאף אחת מבין אלף ההפגנות בהן השתתף בעבר לא הייתה דומה, ולו במשהו, להפגנה שהשתתף בה במוצאי שבת בתל-אביב, שהתבררה בסופו של דבר כמרשימה ביותר.
המאפיינים שייחדו אותה בין אלף ההפגנות שלו הם שהפכו את החלטתו של יו"ר חד"ש להשתתף בה להחלטה אמיצה, הראויה למידה רבה מאוד של הערכה.
ראשית – בגלל הרכב הנואמים שלה. שניים מבין הנואמים בהפגנה, גנץ ויעלון, הם רמטכ"לים לשעבר (ויעלון גם שר ביטחון לשעבר) שהובילו את צה"ל לכמה וכמה מתקפות, במיוחד בעזה, בהן נהרגו מאות ואולי אף אלפי אזרחים פלסטיניים חפים מכל פשע. נואם שלישי בהפגנה, יאיר לפיד, הוא האיש שלפני שנים מעטות החיל על עודה וחבריו את כינוי הגנאי המכוער והמעליב "הזועביז".
מנהיג פלסטיני בישראל זקוק למנות גדושות מאוד של אומץ-לב ציבורי כדי להתייצב לצדם של גנץ, יעלון ולפיד על במה אחת, תוך התגברות על הידיעה כי הדבר יעורר עליו ביקורת בסביבתו הקרובה, ואולי גם בקרב מצביעיו. ח"כ עודה ניחן כנראה באומץ הלב הזה.
שנית – בגלל "חומת מגן לדמוקרטיה", הסיסמה הקשה-מאוד-לעיכול שעיטרה את במת הנואמים. סביר להניח שבטנו של עודה התהפכה מספר פעמים כשעלה לבמה המעוטרת בסיסמה מיליטריסטית הגוזרת גזירה שווה בין ההגנה על המרחב הדמוקרטי בישראל לבין מבצע צבאי ברוטלי, באמצעותו חיסל ראש הממשלה אריאל שרון ב-2002 את מעט העצמאות ממנה נהנתה עד אז הרשות הפלסטינית.
שלישית – בגלל ים דגלי הכחול לבן שהתנופפו מול עיניו של מי שרגיל להפגין, בדרך כלל, מול ים של דגלים פלסטיניים.
ורביעית – גם בגלל התרבושים המגוחכים שרבים מהמפגינים החליטו, באקט של אוריינטליזם עלוב, לחבוש על ראשם.
החלטתו של איימן עודה לנאום בהפגנה, למרות כל ארבעת מאפייניה אלה, הקרינה לא רק אומץ-לב ציבורי אלא גם, ואולי בעיקר, תבונה פוליטית.
מאז נודעו תוצאות הבחירות לכנסת מרבים ראשי מרצ המוכים – וגם כמה משרידי מפלגת העבודה המובסת – להרהר בקול רם על ההכרח לכונן ברית פוליטית אמיתית בין החלק הליברלי של הציבור היהודי לבין הציבור הערבי בישראל.
בהחלטתו להתייצב במוצאי שבת על הבמה בתל-אביב הוכיח איימן עודה עד כמה הוא מוכן להרחיק לכת כדי שאפשר יהיה ליצור את הברית הזאת, שבלעדיה לא ניתן יהיה להציל את מה שנותר מהדמוקרטיה בישראל. עכשיו הגיע תורם של מנהיגי מרצ להוכיח לציבור הערבי שהם מוכנים להרחיק לכת במידה שווה.
התגובה החיובית הנלהבת בה קיבלו רבים ממשתתפי ההפגנה את איימן עודה ואת דבריו הוכיחה, אגב, שלברית הזאת יש יותר תומכים בקרב הציבור הליברלי מאשר בקרב מנהיגיו.
ברחבת מוזיאון תל אביב נוסדה ברית האופוזיציה החדשה
בהפגנה הערב מפלגת כחול-לבן החלה להגשים את ייעודה - להוביל אופוזיציה לממשלת נתניהו שטרם קמה ● מאיימן עודה ועד בוגי יעלון - זו ברית אופוזיציה שטרם ראינו כמוה ● אמיר בן-דוד התרשם מעשרות האלפים שהגיעו להפגנה - ואפילו לא מצא את השלט התורן שכולם יתנצלו עליו למחרת
בפעם הראשונה בתולדות הפוליטיקה הישראלית קמה אופוזיציה עוד לפני שהושבעה ממשלה.
אמנם היו בישראל הפגנות גדולות מהפגנת הרבבות הערב (מוצ״ש) ברחבת מוזיאון תל אביב, אבל גם היסטוריונים של המחאה החברתית בישראל יתקשו להיזכר בהפגנה גדולה כל כך שמתקיימת זמן קצר כל כך אחרי מערכת בחירות צמודה כל כך.
מהבחינה הזו, מפלגת כחול-לבן יצאה הערב להגשים את ייעודה ואת הבטחות ראשיה אחרי שנודעו תוצאות הבחירות. היא מתחילה להוביל אופוזיציה מעט מוזרה לעין, שמשתרעת במרחב הפוליטי שפרוש מאיימן עודה דרך תמר זנדברג ואבי גבאי ועד לבוגי יעלון ויועז הנדל. זו אופוזיציה שלא ראינו כמוה לפחות מאז שבנימין נתניהו עצמו הנהיג בישראל את האופוזיציה.
בני גנץ, שכנראה מרגיש נוח יותר במשרד הביטחון שמעבר לכביש, עוד יזדקק לתקופת הסתגלות לתפקידו החדש כראש האופוזיציה, תפקיד שלא תפור על מידותיו. אבל נדמה שהוא לומד מהר. הוא נהג בתבונה כשפנה בשבת אחר הצהריים ליו"ר חד"ש-תע"ל והזמין אותו להצטרף לרשימת הנואמים.
היה מעט מוזר לראות את עודה נואם בצל השלט הגדול עם הסיסמה הביטחוניסטית "חומת מגן לדמוקרטיה", שנבחרה להוביל את הקמפיין החדש. עודה לפחות לא נזקק לדימויים צבאיים ואמר בפשטות, "אני נמצא כאן היום כי אני מאמין ששותפות ערבית-יהודית היא הדרך היחידה לתקווה ולשינוי בארץ ובמדינה. אני מבין היטב את המשוואה שאנחנו האזרחים הערבים לא יכולים לבד, אבל בלעדינו זה בלתי אפשרי".
רבים מהם חבשו תרבושים אדומים, בסגנון עדות טורקיה של ארדואן. התרבושים האלה עומדים כנראה להפוך לסמלה של המחאה
אלפים הריעו לו. רבים מהם חבשו תרבושים אדומים, בסגנון עדות טורקיה של ארדואן. התרבושים האלה עומדים כנראה להפוך לסמלה החדש של המחאה.
"לא ניתן להפוך את ישראל הממלכתית לאחוזה פרטית של משפחה מלוכנית או סולטנית", אמר בני גנץ. "לא ניתן לך להיות ארדואן, לא יהיה פה רודן טורקי", אמר לפיד. ותמר זנדברג הרחיקה את עדותה עד מעלה המלך, התריעה שהחורף מגיע, ועודדה את הקהל לקרוא ביחד "בושה-בושה-בושה".
האם הסלט הזה – של מפלגת מרכז ביטחוניסטית בעלת יכולת ארגון מוכחת וחיבה לסיסמאות צה"ליות, עם שתי מפלגות שמאל יהודיות קטנות שסובלות ממשבר הנהגה חמור וחיבה ל"משחקי הכס", ומפלגה ערבית שלא בטוחה איך עליה לנהוג בנסיבות החדשות – יכול להוביל מחאה עממית, שתחרוג מגבולות המשולש התל אביבי המוכר שבין שדרות רוטשילד – מוזיאון תל אביב – כיכר רבין? קשה לדעת.
בני גנץ חזר למיקרופון והבטיח להמונים שההפגנה הזו היא רק התחנה הראשונה במסע התעוררות אופוזיציוני
רגע לפני שהקהל הזדקף והחל לשיר את "התקווה", בני גנץ חזר למיקרופון והבטיח להמונים שההפגנה הזו היא רק התחנה הראשונה במסע התעוררות אופוזיציוני.
בדרכי החוצה נכשלתי בניסיון לזהות את השלט המטופש, עם הסיסמה המיותרת, שכל ראשי ההפגנה יידרשו להתנצל עליו מחר בשידורי האקטואליה של הבוקר. אני בטוח שבבלפור יסרקו את התמונות מהאירוע וימצאו משהו.
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית עם גיא זהר ישירות לתיבת המייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם