בית משפט פדרלי לערעורים קבע השבוע כי נשיא ארה"ב דונלד טראמפ הפר את התיקון הראשון לחוקה האמריקאית כאשר חסם עוקבים בחשבון הטוויטר שלו. פסיקה המטלטלת עכשיו את המערכת הפוליטית האמריקאית וצפויה להשפיע גם כאן בישראל.

לא עברו כמה ימים והוגשו תביעות דומות נגד תמונת הראי של טראמפ, חברת הקונגרס הדמוקרטית הצעירה, אלכסנדריה אוקסיו קורטז, בטענות דומות על חסימת עוקבים בטוויטר. תביעות אלה, כמקובל בבתי משפט גם בארה"ב, לוקחות זמן רב עד שהן מתבררות. והבחירות מתקרבות.

בעידן הרשתות החברתיות, כאשר השיח הפוליטי הציבורי והממשלי מתרחש במידה רבה, ואולי בעיקר, ברשתות החברתיות, עולה השאלה על כללי השיח, ועל הנורמות החלות על הציוצים והפוסטים.

כל האנרגיה שהושקעה בעבר בשאלות על אתיקה עיתונאית, איזון, אובייקטיביות, ניטרליות, מקצועיות, ודיווח אמת באמצעי התקשורת הציבורים והפרטיים, עוברת ותעבור יותר ויותר לדיון על הרשתות. כבר עכשיו עולות שאלות רבות הקשורות לנורמות ולאתיקה המחייבים את מוסדות הציבור, ואת אנשי הציבור, הפעילים ברשתות, ומגיעים לציבור דרך הציוצים, והסרטונים בפייסבוק.

ברור היום לכולם כי הדיון המתנהל בטוויטר ובשאר הרשתות צפוי להשפיע השפעה דרמטית על השיח הציבורי ועל מעמדם כוחם והשפעתם של מועמדים, וכך גם על תוצאות הבחירות.

הפסיקה של בית המשפט הפדרלי בנוגע לטוויטר של טראמפ, רק מתחילה לגרד את השאלות הקשות שעולות. בית המשפט קובע כי החשבון בו מצייץ הנשיא הוא לא חשבון פרטי, וזאת בעיקר בגלל אופן השימוש שטראמפ עושה בו. הנשיא מעלה בחשבון הזה הודעות רשמיות רבות ומשתמש בו ככלי עבודה לפרסום מדיניות, עמדות, ושימוש בסמכותו כנשיא.

בגלל האופי הזה של השימוש, מתחמק בית המשפט מלגעת באופן מלא בשאלה הקשה הנוגעת לחובות איש ציבור המנהל חשבון "פרטי" ברשת החברתית. החשבון של טראמפ, כך נקבע, הוא למעשה חשבון של הבית הלבן, של מוסד הנשיאות, וככזה ברור שחלים עליו כללים מחמירים של שוויון, נגישות, וזכות הציבור לדעת.

כך למשל, לגבי אוקסיו קורטז, תעלה השאלה באופן חריף יותר. לגביה, מסתבר יש שני חשבונות, אחד פורמלי מטעם בית הנבחרים, בו היא ממעטת לפרסם, והשני, כאילו פרטי, בו היא פעילה ושם מתרכזים רוב עוקביה. לקורטז, כדאי להזכיר, אין תפקיד ציבורי מעבר לחברות בבית הנבחרים, וזה לא דומה לנשיא.

בית המשפט לא התחיל לגעת בשאלה האם מה שחל על נשיא, ועל בעל תפקיד בממשל, חל גם על חברת בית נבחרים מהאופוזיציה, האם הכללים חלים על כל חשבון פרטי, או שהדבר תלוי במאפייני השימוש, האם יש קשר בין מספרי העוקבים לבין האתיקה המתחייבת בהפעלת החשבון.

גם בישראל, השימוש של נבחרי ציבור, עובדי ציבור, שרים, פוליטיקאים, מועמדים חדשים וגם עיתונאים בכירים מתחיל להעלות שאלות דומות וקשות. מהם גבולות השיח הלגיטימי ברשתות, מה ההבדל בין מה שמותר לומר שם למה שנאמר בתקשורת הממוסדת, והאם יש בכלל עוד הבדל כזה?

כאשר מספרי העוקבים של אנשים בודדים, מנהיגים וגם עיתונאים, עולים על התפוצה של חלק מאמצעי התקשורת עולה בפירוש הדרישה להחיל גם עליהם נורמות בסיסיות של הגינות, מקצועיות, קשר לאמת, וקיומה של זירה פתוחה.

השאלה הראשונה היא אולי האם אפשר לחסום, את מי מותר לחסום, ובאיזה הליך צריך לנקוט, אבל זוהי רק תחילתה של דרך ארוכה הרבה יותר, שעניינה תיאום ציפיות ועמידה בערכים היסודיים של השיטה המשפטית והממשלית שלנו, גם בשיח המתנהל ברשתות החברתיות.

כמובן שלכל זה יש חשיבות מיוחדת בתקופת בחירות. יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, השופט מלצר כבר התייחס לנושא, ומצא את עצמו בליבה של שערוריה על הגדרת, זהותם, מעמדם, ותיפקודם של "הבוטים".

התחלה טובה יכולה להיות דרישה וציפייה שלפחות מוסדות השלטון שלנו, הפעילים גם הם ברשתות, ועובדי הציבור הבכירים שלנו, החייבים לכולנו בחובת האמון, יפרסמו באופן גלוי, מראש ובאופן ברור, את מדיניות המדיה החברתית שלהם. מה הם מפרסמים בבמה הספציפית, מי קהל היעד שלהם, מה האחריות שלהם לתכנים שהם מפרסמים או מפיצים מחדש, למה הם עושים לייק, ומה המדיניות שלהם לגבי חסימה של עוקבים או מגיבים החורגים מהשורה לדעתם.

חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת, חלים כמובן גם בטוויטר ובשאר הרשתות החברתיות, אבל האמירה הזאת היא רק תחילתו של דיון על גבולות חופש הביטוי ומדיניות הולמת בניהול השיח הזה, גם כאשר חלקו מופנה לפתיחת פקקים של בקבוקים.

ד"ר יובל קרניאל, משפטן וחוקר תקשורת תרבות וטכנולוגיה. רקטור בצלאל לשעבר, ומרצה במרכז הבינתחומי הרצליה.

ד"ר יובל קרניאל, משפטן וחוקר תקשורת תרבות וטכנולוגיה. רקטור בצלאל לשעבר, ומרצה במרכז הבינתחומי הרצליה.

מדינת ישראל נמצאת בשפל העמוק ביותר שידעה. אנו חיים את התקופה החשוכה ביותר מאז הקמתה. הממשלה הנוכחית, שבמשמרתה ארעה המפולת הנוראית ביותר, אינה מרפה מטרפׇּה (המדינה) וממשיכה לטרוף את בשרה (תקציביה ומוסדותיה) להשׂבעת רעבונו של העומד בראשה (לכוח ולהגנה מפני משפטו) ותאוות מפלגות הקואליציה (להשתמטות ולקבלת הכספים הקואליציוניים).

כך נקלענו לפרדוקס ממנו איננו רואים מוצא.

מירון מנור צוקרמן התמחה בביטחון לאומי ובתוך כך שימש בעבר ובמשך שנים כסגן ראש המכון למדיניות ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן וכמנהל "כנס הרצליה השנתי על מאזן הביטחון והחוסן הלאומי". בתוקף רקעו היה גם עוזר מזכיר "פורום אירופה-ישראל" ופעיל ב"פורום נאטו-ישראל".

מבול הצעות החוק האנטי דמוקרטיות ומהלכים כוחניים של הממשלה מוכיחים כי גם בחודשי המלחמה הקשים ההפיכה המשטרית לא עצרה לרגע. כשהפוליטיזציה של מערכות השלטון חוגגת והדמוקרטיה נמצאת בנסיגה חדה, מדינת ישראל בדרך להפוך לאוטוקרטיה אלקטורלית.

בינואר הקרוב יימלאו שנתיים לתוכנית שהשיק שר המשפטים יריב לוין לרפורמה במערכת המשפט. מאז ועד היום, ניצבת הדמוקרטיה הישראלית בפני האתגר הגדול של חייה: להיות או לחדול.

פרופ' אסנת עקירב היא פרופסורית ישראלית למדע המדינה וראשת החוג לממשל ולחברה אזרחית באקדמית גליל מערבי בנוסף היא ראשת המכון לחקר הגליל במכללה ויועצת נשיא המכללה להוגנות מגדרית. תושבת כפר ורדים המייצגת את המשפחות הצעירות בוועד המנהל של עמותת משתכני הכפר. מתנדבת בעמותת כ"ן - כוח נשים לקידום מנהיגות נשים בישראל. במסגרת פעילותה זו כתבה מחקרים על נשים בפוליטיקה המקומית, ואחד מהם זכה בפרס הצטיינות מהאגודה הישראלית למדע המדינה.

אחד אחרי השני הם צועדים, בתורם יפלו אל הבור, יכוסו ברגבי האדמה המדממת, ולא יצאו משם עוד לעולם. בחורים מלאי חלומות ותוכניות לעתיד, כל כך קצר היה הביקור שלהם על פני האדמה הזו. "הותר לפרסום" ו"הותיר אחריו" המחנק מאיים להגיע, הלב מאיים להתפורר, ואז במפתיע זה חולף. מסתבר שבסוף מתרגלים להכל, גם לזה. נהיינו קהים רגשית.

אני אחות שכולה מגיל 12, ואני רוצה להגיד לכם משהו חשוב. השכול, הוא לא הולך לשום מקום. הוא לא נמוג. ולא מתפוגג ולא נחלש או נעשה יותר קל. הוא רק משנה צורה מפעם לפעם, או משנה אותנו. השכול אויב עקשן ואלים, מחליש ומתיש, את הגוף והנשמה, מבודד חברתית ומשפחתית וגורם למחלות. השכול הוא פרטי, פרטי שלך.

יעל שילר, אחות שכולה של איתן מלמד ז"ל, כוריאוגרפית ורקדנית בעלת סטודיו Ano Luna -המרכז הישראלי לרקדנים בתל אביב (צילום פורטרט: רון קדמי).