כבר לא מעט שנים ששופטי בית המשפט העליון מכינים את עצמם לרגע שבו יאלצו לפסול תיקון חוקתי. שרת המשפטים היוצאת, איילת שקד, כינתה את האפשרות הזאת "רעידת אדמה משטרית" ויריית פתיחה ל"מלחמה בין הרשויות".

ואולם, הרפורמה המשפטית, שנועדה להציל את ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מהעמדה לדין במחיר של פגיעה קשה במעמדו של בית המשפט העליון, עשויה לשכנע את השופטים שהגיע הרגע לשלוף את נשק יום הדין.

על פי המסתמן, הרפורמה כוללת כמה מרכיבים שיכולים לשרת את נתניהו. הראשון הוא שינוי חוק החסינות, כדי שהגשת כתב אישום תחייב אישור של ועדת הכנסת. מרכיב שני הוא שינוי חוק יסוד: השפיטה, המסמיך את בג"ץ לקיים ביקורת שיפוטית על החלטות מינהליות של רשויות המדינה. שינוי כזה אמור למנוע מבג"ץ לבטל החלטה של ועדת הכנסת, להשאיר את חסינותו של נתניהו.

מרכיב שלישי הוא פסקת התגברות, שתאפשר לכנסת למנוע את ביטול חוק החסינות בבג"ץ. בעבר התכוונה שרת המשפטים איילת שקד להעביר פיסקת התגברות כזו כחלק מחוק יסוד: החקיקה, אך חוק היסוד מעולם לא כונן, ולא ברור באיזה אופן תועבר פסקת ההתגברות. מכיוון שהיא לא תעסוק רק בזכויות אדם, זה לא יהיה באמצעות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

"השאלה היא מה יכללו השינויים החוקתיים", אומר ד"ר יניב רוזנאי, מומחה למשפט חוקתי. "אם מדובר בכך שביהמ"ש לא יוכל לבקר כלל את החלטות השלטון – גם לא מנהליות – מדובר בנסיגה חוקתית לא 25 שנים אחורה, אלא לימי קום המדינה.

"עוד בשנת 1953, בפסק דין ׳קול העם׳, פסל השופט שמעון אגרנט החלטה של שר הפנים על סגירת עיתונים. פסקת התגברות רחבה פוגעת קשות בעקרונות הפרדת הרשויות ובשלטון החוק, ולדעתי ניתן יהיה לראות בה 'תיקון חוקתי שאינו חוקתי'".

כלומר, בית המשפט העליון יפסול את התיקונים החוקתיים?

"פסקת התגברות היא לא דבר בינארי. אפשר לנסח אותה באופן שיצליח גם לענות לביקורות על בית המשפט, וגם למנוע ניצול לרעה. למשל, שהרוב להתגברות על פסיקה יהיה 65, 68 או 70 חברי כנסת, כדי שיהיה צורך בתמיכת חברי אופוזיציה. ד"ר הלל סומר דן באפשרות של הגבלת השימוש בפסקה לעד שלוש פעמים בקדנציה, כך שהמחוקק יפנה אליה רק בדברים שממש מטרידים אותו.

"בשונה מפסקת התגברות צרה כזאת, השינוי שעליו דווח מגיע לדעתי לעוצמת פגיעה, שבה הליבה החוקתית כבר אינה נותרת כשהיתה קודם לכן, ובהחלט ייתכן שבית המשפט יפסול תיקון כזה".

742 חוקות ברחבי העולם

ד"ר רוזנאי, מרצה בכיר בבית ספר רדזינר למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה, פרסם ספר על התיקון החוקתי שאינו חוקתי. הספר מבוסס על עבודת הדוקטורט שהשלים ב-2014 ב-London School of Economics, בה בחן 742 חוקות שנכתבו מאז המהפכות האמריקאית והצרפתית בסוף המאה ה-18.

בסיוע הספר וכמה מאמרים של רוזנאי, הוכיחו שופטי העליון בפסק הדין המהפכני בעניין התקציב הדו-שנתי, שביקורת שיפוטית על תיקונים חוקתיים היא עניין נפוץ ומקובל.

במחקרו מצא רוזנאי ש-81 מכ-190 החוקות שנמצאות כיום בתוקף בעולם, כוללות "פסקאות נצחיות" המשריינות ערכים "שבהם אי אפשר לגעת גם ברוב של 90%. הרי לא הסמכנו את נבחרי הציבור להחליט כל דבר.

"הדוגמה המובהקת ביותר היא גרמניה בעקבות הנאציזם, שאמרה 'לא עוד', ושריינה בחוקה במפורש את כבוד האדם ועקרונות המשטר הדמוקרטי".

מאז התפרקות ברית המועצות, 54% מהחוקות החדשות כוללות הגבלות על תיקוני חוקה. ד"ר יניב רוזנאי

לדבריו, המגמה לאורך השנים היא של יותר ויותר חוקות המגבילות את סמכות האספות המכוננות להעביר תיקוני חוקה.

"בגל החוקתי הראשון, מאז סוף המאה ה-18, פסקאות הנצחיות היו נדירות למדי. לאחר מלחמת העולם השנייה כללו כבר כשליש מהחוקות החדשות פסקאות נצחיות, ובגל החוקתיות השלישי, מאז התפרקות ברית המועצות, 54% מהחוקות החדשות כוללות הגבלות על תיקוני חוקה".

ד"ר רוזנאי: ״הכנסת, כמו כל מוסד שלטוני, חייבת לפעול בתום לב בעניינים חוקתיים גם ללא פסקאות נצחיות מפורשות, ואין לה סמכות להרוס את הסדר החוקתי״

המגמה השנייה שזיהה היא הרלוונטית יותר לישראל: "גם במדינות שבהן החוקה שותקת ואין הגבלות, בתי משפט אמרו שיש ליבה של ערכים שהם עמודי התווך של כל הסדר החוקתי, ושלכן הם מוגנים באופן משתמע. הנימוק הוא שאם אתה משנה או הורס אותם, זה כאילו הרסת את החוקה כולה והחלפת אותה בחדשה.

"זה קרה לאחרונה במלזיה ולראשונה גם באירופה, כשבית המשפט העליון בסלובקיה ביטל תיקון חוקתי ללא סמכות מפורשת בטענה לפגיעה בעצמאות השיפוטית. התיקון עסק בבדיקות ביטחוניות לשופטים.

"הדוגמה המפורסמת ביותר היא בהודו. השופטים שם אמרו: יש לנו מבנה בסיסי לחוקה, חילוניות, דמוקרטיה, שלטון חוק, עצמאות שיפוטית – ואלה דברים שבהם אי אפשר לפגוע.

"בעקבות סדרה של פסקי דין, שבהם בית המשפט העליון ביטל תיקונים לחוקה מכוח דוקטרינת המבנה הבסיסי, הועבר ב-1977 התיקון ה-42 לחוקה, שקבע ששום תיקון חוקתי לא יעמוד בפני ביקורת שיפוטית, ושלא קיימות הגבלות על הסמכות המכוננת של הפרלמנט. ב-1980 קבע בית המשפט העליון שם כי התיקון אינו חוקתי ופסל אותו. זה קרה על רקע מצב חירום ופרשות זיוף בחירות של אינדירה גנדי, וידו של בית המשפט העליון היתה על העליונה".

לנו אין חוקה שאפשר לדבר על מבנה הבסיס שלה.

"נכון. המודל אצלנו הוא של פגיעה קשה בעקרונות יסוד חוקתיים. על זה כתב אהרן ברק שהכנסת הוסמכה לפעול במסגרת עקרונות היסוד של המשטר, לא לבטלם. ייתכן ששינוי שיפגע קשות ברשות השופטת ייכנס למסגרת הזאת".

תיתכן פסילה של התיקון לחוק יסוד: השפיטה על בסיס של חקיקה פרסונלית?

"במקרה כזה פסילה תתבסס על דוקטרינת השימוש לרעה בסמכות המכוננת. הכנסת, כמו כל מוסד שלטוני, חייבת לפעול בתום לב בעניינים חוקתיים גם ללא פסקאות נצחיות מפורשות, ואין לה סמכות להרוס את הסדר החוקתי. הרס כזה יכול להתרחש גם בתיקון חוקה לצרכים לא חוקתיים".

איך בית המשפט יוכיח שהחקיקה פרסונלית? הרי הניסוח יהיה כללי.

"חוקים פרסונליים הם כאלה שמכוונים להיטיב עם או לפגוע בפרטים מסוימים, גם אם הם מנוסחים באופן כללי. אם יהיה חוק כללי מאוד, שיבטל כליל את אפשרות הפיקוח על החלטות שלטוניות, יהיה קשה לראות כיצד הוא פרסונלי. מצד שני, מדובר אז בפגיעה קשה בעקרונות היסוד, באופן שעובר למודל השני".

אם הכנסת תחוקק ובג"ץ יפסול, נהיה במצב שבו השאלה היא מי יגבר במאבק בין הרשויות. מה מלמד הניסיון בעולם במקרים כאלה?

"בבליז, בית המשפט העליון ביטל שינויים לחוקה, וכמו בהודו הפרלמנט תיקן את החוקה כדי לבטל את הביקורת השיפוטית על תפקיד הרשות המכוננת. בית המשפט העליון שם קבע שהתיקון אינו חוקתי, כי הוא סותר את עקרון הפרדת הרשויות, וצייתו לו. לעומת זאת, כשקרה משהו דומה בהונגריה, וב-2013 עבר תיקון חוקתי שמגביל את בית המשפט, השופטים, שב-2012 התערבו בתוכן חוקתי, התקפלו ודחו עתירה נגד התיקון החדש.

"עוד דוגמה היא טאיוואן. בספטמבר 1999 הפרלמנט האריך שם את הכהונה שלו בכמה שנים ללא בחירות, באמצעות תיקון לחוקה. כמה חודשים אחר כך בית המשפט החוקתי ביטל את ההחלטה ללא סמכות מפורשת, בטענה לסתירה של עקרונות חוקתיים בסיסיים, והפסיקה התקבלה.

"היו מאז אמצע העשור הקודם מקרים גם בהונדורס ובקולומביה, שבהם נשיאים ביקשו להתגבר על הגבלת הכהונה בחוקה לקדנציה אחת, שנקבעה כלקח מההיסטוריה של שליטים מושחתים. ביחס למנואל זלאיה מהונדורס ואלוורו אוריבה הקולומביאני בתי המשפט גברו.

דאג להדיח שופטים ולמנות שופטים מטעם. נשיא הונדורס חואן הרננדס (צילום: AP Photo/Fernando Antonio)

"נשיא הונדורס הנוכחי חואן הרננדס כבר דאג להדיח שופטים ולמנות שופטים מטעם. הוא עשה זאת ללא סמכות חוקתית, ותיקן בדיעבד את החוקה. כשעתרו בשמו נגד הסעיף החוקתי להגבלת כהונה, בית המשפט כבר היה שבוי וקבע שהסעיף אינו חוקתי ואין ליישם אותו".

ירושלים אינה לונדון

בכל מה שקשור לביקורת שיפוטית על החלטות וחוקים רגילים, המצב מובהק יותר. "זאת המגמה השלישית", אומר רוזנאי. "אם בתקופת מלחמת העולם השנייה היו מנגנוני ביקורת שיפוטית בפחות מ-25% מהמדינות, היום הם קיימים ביותר מ-85% אחוז מהמדינות".

כאשר רוזנאי נשאל על הדוגמה של בריטניה, "כדמוקרטיה מתוקנת שאין בה ביקורת שיפוטית", הוא אומר: "לאנגליה יש מסורת דמוקרטית ארוכה, ונורמות כתובות ולא כתובות, שאחת מהן היא: It's not done. יש דברים ששרים בממשלה הבריטית לא יעזו להעלות. אצלנו, אני לא חושב שיש את המסורת הזאת.

"כמו כן, יש באנגליה גם שני בתים בפרלמנט, שלאחד מהם, בית הלורדים, יש סוג של וטו על חקיקה, ובנוסף, יש בפרלמנט ועדה שהתפקיד שלה הוא לוודא שהחקיקה עולה בקנה אחד עם האמנה האירופית לזכויות אדם, ומתייחסים ברצינות למה שהיא אומרת. אצלנו, למרות הייעוץ המשפטי לכנסת, הרבה פעמים מגלגלים דברים שאינם חוקתיים לבית המשפט".

אף שביהמ"ש העליון הבריטי לא יכול לבטל חקיקה, הוא מצהיר על אי הלימה של חוקים עם האמנה האירופית לזכויות אדם, ולדברי רוזנאי, "מצופה מהג'נטלמנים הבריטים להתנהל בהתאם". ובאמת, מתוך 27 הצהרות אי-התאמה שניתנו מאז שנת 2000, 24 חוקים שונו בהתאם להחלטות – ושלושה עדיין נדונים.

אבל יש עוד בלם מעל ביהמ"ש העליון האנגלי והפרלמנט שם, והוא בית המשפט האירופי לזכויות אדם בשטרסבורג. "אמנם בית המשפט בשטרסבורג אינו מוסמך לפסול חקיקה במדינות החברות במועצת אירופה, אך הוא יכול לקבוע פיצויים או להורות על שינוי חקיקתי, וברוב מוחלט מהמקרים זה קורה", אומר רוזנאי.

אקטיביזם שיפוטי? לא לפי המחקרים

לאחרונה התפרסמו כמה מחקרים הסודקים את המיתוס הרווח על האקטיביזם של בית המשפט העליון. במחקר של פרופ' גד ברזילי, ד"ר מעוז רוזנטל ופרופ' אסף מידני, נמצא כי מתוך 9,500 החלטות בעתירות לבג"ץ, רק 10% מהעתירות נגד הממשלה התקבלו ו-3% נוספות התקבלו באופן חלקי. 87% מהעתירות נדחו במלואן.

עוד התברר, שאבי האקטיביזם השיפוטי, השופט אהרן ברק, התערב רק ב-13% מהעתירות שבהן דן, הרבה פחות מהשופטת דליה דורנר (29%) ומהשופט מישאל חשין (23%).

ברק התערב הרבה פחות. השופטים אהרון ברק (מימין) ומישאל חשין (צילום: פלאש 90)

בדיקה שערך ד"ר גיא לוריא מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, העלתה שגם בהשוואה בינלאומית, בית המשפט הישראלי לא מתבלט כאקטיביסטי במיוחד, ופסל חוקים 18 פעמים בלבד מאז 1992.

נתונים השוואתיים מצביעים על המגמה הבאה: בעוד שבישראל נפסלים 0.7 חוקים בשנה, בגרמניה נפסלים 8.2 חוקים בשנה, בהודו 7.5, בדרום אפריקה 3.7 חוקים, בארה"ב 2 חוקים פדרליים בשנה, באירלנד ובקנדה 1.6 חוקים בשנה, ובבריטניה מוכרזת אי התאמה ביחס ל-1.4 חוקים בשנה.

מה בביקורת של הימין על מערכת המשפט מוצדק בעיניך?

"יש כמה דברים. לא הרבה יודעים, אבל גם בית משפט שלום או מחוזי יכולים לעשות ביקורת שיפוטית ולהחליט שחוק אינו חוקתי, אם כי ההשפעה נקודתית. זה קרה עד היום עשר פעמים. אני חושב שצריך לעבור ממודל ביזורי למודל ריכוזי של ביקורת שיפוטית, כך שהסמכות תישאר רק בעליון.

"נושא אחר הוא הרכבים מורחבים. בית המשפט העליון כל הזמן מדבר על כך שביטול חוקים הוא נשק יום הדין, ונראה לי בהחלט לגיטימי לעשות זאת בהרכב מורחב, נניח של לפחות תשעה שופטים. זה יכול להחזיר את האיזון, במיוחד עכשיו כשבית המשפט שלנו מאוד מגוון.

גם בית משפט שלום או מחוזי יכולים לעשות ביקורת שיפוטית ולהחליט שחוק אינו חוקתי, אם כי ההשפעה נקודתית. זה קרה עד היום עשר פעמים

"יש דברים שבהם בית המשפט מאוד אקטיביסטי, ואולי בהם יש לו אשם תורם. כשבית המשפט מתערב בהחלטה של רשות מנהלית ובוחן אותה בעיניים של סבירות, שהיא סוגיה לא מובהקת, זה בוודאי משהו שנתפס כאקטיביסטי.

"הנושא של ׳הכל שפיט׳, כל הנושאים הביטחוניים, כן גדר הפרדה לא גדר הפרדה, סיכולים ממוקדים, נוהל שכן. מצד שני, בית המשפט מאזן את הדיונים בכך שהוא מאוד שמרן וממעט להתערב. מזה נוח להתעלם".

יריב לוין ובצלאל סמוטריץ' טוענים גם נגד זכות העמידה, תנאי סף שעל פיו התובע בבית המשפט נדרש להיות מי שנפגע מהעוולה שכנגדה הוא מגיש את התביעה.

"יש בזה צדק. הנושא של עותר ציבורי קיים בעוד מקומות, אבל לא בהרבה מקומות. למרות זאת, אני חושב שביטול זכות העמידה מסוכן.

"ללא התנועה לאיכות השלטון ודומותיה, מי יעתור במקרים כמו מינוי אדם שהורשע בשוחד, או הפרה של חוק יסוד: הממשלה? אין שם הרי פגיעה ישירה בזכויות אזרח. בית המשפט ממילא דן רק כשמוכח שיש פגיעה בשלטון החוק או הסדר החוקתי, וזה עניין שאני לא רואה שום הצדקה לפגוע בו. "מכל מקום, צמצום עילת הסבירות וצמצום זכות העמידה ייעשו באופן טבעי על-ידי שופטים שמרנים יותר בבית משפט מגוון. לא הורגים זבוב עם טנק".

"כאזרח, לא כמרצה למשפט חוקתי, אני חושב שבענייני זכויות אדם כל המרבה הרי זה משובח. אני רוצה כמה שיותר הגנה מפני הכוח השלטוני, ולא מובן לי למה חלק מהאזרחים רוצים לתת כמה שיותר כוח לשלטון. זה היפוך התפיסה החוקתית של המהפכות הגדולות בארה"ב ובצרפת.

"גם לי יש ביקורת על בית המשפט, במקרים שבהם הוא מותח את הגבולות, אבל הם לא מצדיקים את מה שאנחנו רואים ומה שאולי עתיד לבוא".

טענות שרת המשפטים מופרכות. איילת שקד וראובן ריבלין (צילום: Noam Revkin Fenton/Flash90)

שקד אומרת שבפועל, הסוגיות השלטוניות החשובות ביותר לא מוכרעות על ידי העם אלא על ידי בג"ץ.

"אני חושב שזה מופרך. זה נכון שבג"ץ דן בהרבה מאוד נושאים ליבתיים, אבל הוא כמעט תמיד דן במיקרו ולא במאקרו. כשהוא דן בגדר ההפרדה למשל, הוא בוחן האם המקטע המסוים הזה פוגע בזכויות נקודתיות של מישהו. האם הפקעת קניין בשטחים היא חוקתית או לא".

מה עם טענת הימין לפרשנות מרחיבה של בג"ץ את חוקי היסוד?

"שר המשפטים דאז אמנון רובינשטיין פיצל את הצעת חוק יסוד: זכויות האדם לכמה זכויות, כי הוא ידע למשל שאת השוויון הוא לא יוכל להעביר בגלל התנגדות המפלגות הדתיות. בית המשפט העליון, וזאת ביקורת נכונה לדעתי, בדלת האחורית במרכאות, הכניס את השוויון לכבוד האדם, אם כי אני בהחלט חושב שהפרשנות סבירה".

"למה אנחנו לא יכולים להיות כמו כל מדינה דמוקרטית נורמלית שבה שוויון הוא חלק מהחוקה? זה לא נתפס בעיניי"

כשתקפו את חברי הקואליציה על כך שערך השוויון לא נמצא בחוק הלאום הם אמרו שהוא כבר מעוגן חוקתית.

"שוויון הוא עדיין לא זכות יסוד חוקתית, כי הרכב אחר של בית המשפט העליון יכול לבטל את הפסיקה הזאת, וכי לפי הפסיקה רק היבטים מסויימים של השוויון מוגנים, לא כל הזכות. למה אנחנו לא יכולים להיות כמו כל מדינה דמוקרטית נורמלית שבה שוויון הוא חלק מהחוקה? זה לא נתפס בעיניי".

יש גם ביקורת על כך שליועמ"ש יש וטו על ייצוג משפטי חיצוני לממשלה.

"הרעיון הבסיסי אומר שהמדינה מדברת בקול אחד, ושהיועמ"ש הוא שנותן את חוות הדעת המשפטית בשם המדינה. אני חייב להודות שאני לא רואה משהו רע בזה ששר שרוצה להציג עמדה מנוגדת יקבל את יומו בבית המשפט".

"לוין מסכן את השרים ומפקדי צה"ל"

במהומת האלוהים שמחולל הימין סביב מערכת המשפט, נשכחה שאלת עצמאות הכנסת.

החוקר מתן גוטמן כתב לאחרונה על האופן שבו ההסכמים הקואליציוניים הידקו בהדרגה את שליטת הממשלה על הכנסת, עד שבי מוחלט שלה בעשור האחרון, באמצעות משמעת קואליציונית הרמטית. בקווי היסוד של ממשלת ישראל הראשונה, לשם השוואה, נכתב כי לצד האחריות המשותפת, יתקיים בקואליציה "חופש ויכוח וביקורת על הממשלה, אם תסור מהקו שנקבע לה על ידי הכנסת".

"מה זה הריבון? זה העם, אבל העם הוא לא 61 מנדטים, העם הוא כולנו. אם עכשיו יש רוב שמחליט שלנשים אין זכות בחירה אז זהו? אז זה דמוקרטי כי הרוב החליט וזה הריבון? לא"

"לוין וסמוטריץ' נובחים על העץ הלא נכון", אומר רוזנאי. "כל אלה שמדברים בזכות הדמוקרטיה ועל החשש מהפקעת ריבונות העם, דוגמת גדי טאוב – אם זה באמת כל כך מטריד אתכם, מה שצריך להטריד אתכם זה שהממשלה היום היא זאת שמפקיעה למעשה את ריבונות העם, כי לכנסת כבר כמעט אין כוח. טפלו בזה לפני שאתם מטפלים בבית המשפט, כי הוא לא באמת פוגע במשילות".

אם זה המצב, למה הם נטפלים למערכת המשפט?

"אני חושב שלוין באמת מאמין שהרוב הפוליטי מייצג את הריבון וצריך לקבל כוח ללא גבולות. שזאת המהות של דמוקרטיה. זאת תפיסה שהימין הפוליטי במדינות רבות אוחז בה. מה זה הריבון? זה העם, אבל העם הוא לא 61 מנדטים. העם הוא כולנו, הוא רב-דורי, חוצה מגזרים. אתה לא יכול להחליט שחלק מהעם הוא לא העם.

״אם עכשיו יש רוב שמחליט שלנשים אין זכות בחירה, אז זהו? אז זה דמוקרטי כי הרוב החליט וזה הריבון? לא. אי אפשר להשתמש ברציונל של הריבונות כדי לחתור תחת הריבונות עצמה. אתה לא יכול להשתמש בטיעונים דמוקרטיים כדי לקדם את הרס הדמוקרטיה".

כתבת עם פרופ' סוזי נבות מאמר שקורא לבית המשפט העליון לדון בעתירות בעניין חוק הלאום. לא חששתם מכף ה-D9, שח"כ מוטי יוגב קרא להניף על בג"ץ לאחר הפסיקה על הרס בתי דריינוף בבית אל?

"במאמר אנחנו לא דנים בתוכן אלא נטו בסמכות לדון בחוקי יסוד, שבלעדיה כל הרעיון של ביקורת שיפוטית ואיזונים מרוקן מתוכן. אם לכל דבר שרוצים לעשות יתנו את הכותרת של חוק יסוד, הוא באמת יהיה חסין מביקורת שיפוטית? זה מופרך, במיוחד לאור זאת שחוקי היסוד שלנו הם סופר גמישים, אפשר לתקן אותם בקלות בלתי נסבלת בכל רוב שהוא. את 'חוק ליצמן', שהוא תיקון לחוק יסוד: הממשלה, העבירו תוך 35 שעות, שזה הזוי.

תיקון הזוי לחוק יסוד. יעקב ליצמן (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)

"בנוסף, גם הסעיפים המשוריינים, בדרך כלל משוריינים ברוב של חברי הכנסת. כלומר, אין לזה משמעות כשיש משמעת קואליציונית. כך שבהינתן הסדר החוקתי שלנו, ובהינתן שאין כמעט מערכת פנימית נוקשה של איזונים ובלמים, כמו פדרציה או שני בתים, או סדר על-לאומי כמו בית משפט אירופי לזכויות אדם, חייבים לשמור על כוחו של בית המשפט ולהתיר לו לדון בחוקי יסוד.

"שאלת ה-D9 היא שאלה שכל חוקר חוקתי היום שוקל אותה. החוקרים תום גינזבורג ועזיז חוק הראו בספר 'איך להציל דמוקרטיה חוקתית' כמה קל לשליטים: קודם כל משתלטים על בית המשפט – מפחידים אותו, מקצצים לו את הכנפיים – ואז משתלטים על שאר הרשויות, כי אין מי שיתנגד.

"לכן, בית המשפט צריך לעמוד על שלו ולא להביא בחשבון מה יהיה התוצר הפוליטי. אם יבוא ה-D9 צריך יהיה להתמודד איתו כשהוא יבוא. כדי שבית המשפט יהיה מסוגל לעשות את זה, הוא חייב שתהיה לו לגיטימציה ציבורית".

אבל אין לו, כבר שנים שהפוליטיקאים עושים נגדו קמפיין.

"זה החשש. הציבור חייב להבין את החשיבות של בית המשפט, שהיא גם חשיבות אינסטרומנטלית מכשירית. בית המשפט העליון הוא המגן של הממשלה ושל חיילי צה"ל. 'עקרון המשלימות' נותן סמכות לבתי משפט בכל העולם, כולל בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, לדון בתביעות נגד ישראלים רק כשבית המשפט המדינתי לא מסוגל או לא רוצה לפעול.

"ברגע שאנחנו מראים שבית המשפט שלנו עצמאי, חזק ופועל ללא מורא וללא תלות, אנחנו מגנים על המדינה שלנו מפני שיפוט זר. אני לא חושב שיריב לוין רוצה לסכן את מפקדי צה"ל ואת השרים שלנו".

הוא מסכן אותם?

"חד משמעית. כל החלשה של בית המשפט מהווה החלשה של צה"ל ושל הממשלה בפעולות מבצעיות. במקרה של פולין הביאו ראיות לכך שהשופטים לא ממש עצמאים, וכתוצאה מכך מועצת אירופה ו-ועדת ונציה לשלטון החוק פרסמו דוחות שאמרו שהם לא סומכים על מערכת המשפט בפולין. הלחץ הזה הביא לעצירת חלק מהשינויים שממשלת פולין תכננה לעשות בבתי המשפט".