המאבק בתביעות ההשתקה של גורמים בעלי-עוצמה נגד עיתונאים או פעילים במרחב הציבורי, רשם לעצמו ניצחון משמעותי בשבוע שעבר, כשלשכת עורכי הדין הודיעה כי היא מושכת את התביעה המתמשכת נגד העיתונאית שרון שפורר.

זאת הייתה תביעת דגל של יו"ר לשכת עורכי הדין הקודם, אפי נווה, שבינתיים הסתבך בחשדות לפלילים ונאלץ לפרוש בבושת פנים מראשות הלשכה. יו"ר הלשכה החדש, אבי חימי, הודיע כי בכינוס מועצת הלשכה הוחלט על ביטול התביעה. הוא ציין כי שוחח עם נווה ושכנע אותו לוותר גם על תביעתו האישית נגד שפורר וזאת בנימוק ש"אין מקום לתביעות אישיות נגד עיתונאים".

ההודעה הזו מקפלת בתוכה הודאה בכך שהנזק התדמיתי שגורמת תביעת השתקה והפחדה עלול להיות גדול לאין ערוך מהתועלת שהיא מביאה לתובעים.

שפורר, כתבת "המקום הכי חם בגיהינום", נמנעה מלצהול, ובהודעתה ביקשה לשפוך מים צוננים על ההתלהבות של עמיתיה העיתונאים והפעילים למען חופש הביטוי.

"אחרי שנתיים וחצי של בריונות מצד הלשכה ומצד אפי נוה – אין שום בשורה בביטול התביעה נגדי", כתבה שפורר בפוסט שהעלתה בפייסבוק.

"לפי שעה אתם יכולים לברך בעיקר את אבי חימי ואפי נוה, שהצליחו למצוא פתח של כבוד ולברוח, ועוד מתרצים את זה בשלל תרוצים", כתבה בפוסט.

שפורר הסבירה שהלשכה "ממשיכה לשקר", ובשיחות עם סביבתה הדגישה שתהיה מרוצה כשהשחיתות סביב פעולותיה של הלשכה תיפסק.

תביעות השתקה הן תחום חדש יחסית בעולם המשפט, ובעשור האחרון, עם התגברות הפעילות ברשתות החברתיות, הן תפסו תאוצה משמעותית.

פעמים רבות המטרה העומדת מאחוריהן אינה קבלת החלטה משפטית על התנצלות או פיצוי כספי, אלא יותר הכתבת מסע ייסורים לנתבע, כזה שילמד אותו – ואת סביבתו – ש"אסור להתעסק" עם התובע.

בהרצאות שאני מעביר על תביעות השתקה מעת לעת אני נוהג לציין ארבע דרכים לחזק הפחדה זו: רדיפת הנתבע "עד קצה העולם" (מה שקרוי גם "תיירות דיבה", כלומר תביעות במדינות אחרות), הפעלת טרור משפטי עוד לפני הפרסום, הליכה מעל ראשו של המפרסם באמצעות תלונה אצל מעסיקו, והפחדה או שיימינג, בסביבת העבודה או החיים של המפרסם.

במילים אחרות, תביעות השתקה הן קרב ממושך שחלקים רבים בתוכו מזכירים "משחק איציק": הראשון שממצמץ, הוא המפסיד.

אבי חימי, יו"ר לשכת עורכי הדין (צילום: Flash90)

מסיבה זו אני חולק על שפורר ורואה בהחלטת הלשכה למשוך את התביעה ניצחון גדול בנקודות, גם אם לא נוק-אאוט מוחלט. לשכת עורכי הדין לא רק מצמצה כאן, היא נאלצה לסגת לאחור בבושת פנים. הגם שלא התנצלה על פעולותיה הנפסדות בשנים האחרונות, על רדיפת העיתונאים וההתנהלות הבריונית בתוך ומחוץ לכתלי בית המשפט, מבחן התוצאה מראה שבכוונת היו"ר החדש לשנות טקטיקה.

שפורר אולי מחפשת מהות, למשל שינוי גישה, הודאה באשמה, הפסקת השחיתות הממסדית, אבל ניצחונות בתחום תביעות ההשתקה באות לרוב בשלבים. השלב הראשון בתיקון אמיתי הוא ביטול הפעולה המשפטית הבריונית. רק לאחריה יכול לבוא תיקון ממשי כלשהו של התנהלות והתנהגות.

גם אם תיקון כזה לא יגיע, אפשר לשמוח בלב שלם מההחלטה הנוכחית. היא לא רק מסירה מעל גבה של עיתונאית את העול (המיותר) להתרוצץ בין בתי משפט, להמציא תצהירים וראיות כדי להוכיח אמת שהייתה לצידה מלכתחילה, ולהסתכן בהוצאות משפט יקרות ומתמשכות, אלא גם (ואולי בעיקר) משדרת מסר: מי שמתעסק עם העיתונאים לוקח סיכון.

נכון, משפטית אנחנו בדרך כלל חלשים יותר מהטייקונים ובניגוד לבכירי המשק והממסד לא עומד לרשותנו משרד עורכי דין נוצץ בחיוג מהיר. אבל ציבורית אנחנו טעונים בלא מעט יוקרה ויכולת השפעה.

הטלת ספק ביושרתנו, רדיפה אחרינו בהליכים משפטיים מופרכים, ודרישה לפיצויים חסרי פרופורציה – לא רק שלא תביא "התנצלות" מיוחלת (ושקרית), היא תשחרר אצלנו חלק מהעכבות, ותהפוך את הקייס לציבורי, מתמשך ואגרסיבי.

לא מעט גורמים בישראל כיום עדיין לא קלטו את המסר. "קבלה לעם" ממשיכה לנהל תביעות השתקה נגד כמה עיתונאים במקביל (בעבר גם נגד הח"מ), וולטר סוריאנו ממשיך לרדוף אחרי עיתונאים בתביעות השתקה, משפט השתקה אחר של שפורר מצידו של העבריין המורשע דודו דיגמי ממשיך להתנהל בבית המשפט, וזה לפני שהגענו לאיומי העבר של שלדון אדלסון, האחים עופר ועוד.

ויש כמובן גם תביעות השתקה "קטנות" יותר, פחות מפורסמות, נגד אזרחים שבסך הכל ביקשו להשתלב בשיח הציבורי באזור מגוריהם, ומיד חטפו תביעה על ראשם, מבלי לדעת איך להתמודד עם הצרה הזאת.

עבור כל אלה, ההתקפלות של לשכת עורכי הדין היא דרמטית. ועבור העיתונאים והפעילים שלעתים חושבים לוותר, להתקפל, להתנצל או להתפשר – ההתקפלות של עו"ד חימי וחבריו נושאת מסר ברור: חכו בסבלנות, בסוף הצדק יבצבץ החוצה מתוך המדמנה.