הראשונה שחתמה על טופס ההנחיות הרפואיות המקדימות הנוגע ל"חוק החולה הנוטה למות", היא בלנש אלג'ים. 20 שנה אחר כך בתה, ח"כ ד"ר מטי צרפתי הרכבי ("יש עתיד"), יזמה בימים אלה בכנסת דיון מיוחד בשאלה כיצד ניתן להרחיב את המודעות לעצם קיומו של החוק. על פי החוק, שהובילה עמותת ליל"ך (לחיות ולמות בכבוד), יכול כל אדם להורות מראש מהו הטיפול שהוא מסכים לקבל, אם יוגדר כחולה הנוטה למות.

לגבי הסדרת דרכי הטיפול בחולה חשוך מרפא הנוטה למות – אין חוק הממוקד במניעת סבל וכאב מחולה סופני יותר מהחוק הזה. למרות שכל אחד מאתנו רוצה להימנע מסבל וכאב ולמנוע זאת מקרוביו ומבני משפחתו – מעטים מדי מודעים ליכולות ולאפשרויות.

פאר לי שחר היא עיתונאית, חברה בוועד הפעיל של מפקדים למען ביטחון ישראל, בוועדת ההיגוי של פורום ארגוני השלום ופעילת שלום בתנועת נשים עושות שלום. היא חברה במועצה הדתית של עיריית תל אביב. בעלת ותק של עשרות שנים בתקשורת - בגלי צה"ל (ככתבת הראשונה ביומני החדשות) וככתבת מדינית ופוליטית בעיתונים חדשות ועל המשמר ועורכת ומגישה יומני חדשות ותוכניות מלל ברשת ב של קול ישראל.

כדי להבין לאיזו רמה של התנהלות נוראה ופושעת אפשר להגיע במפעלים פטרוכימיים, אפשר להיזכר במפעל שזכה לכינוי "מפעל המוות" – מפעל "פרוטרום עכו", אשר נסגר בשנת 2003 אחרי שאירע בו פיצוץ.

עבדתי באטימת פריצות חומרים במפעלים כ-12 שנים, ועשיתי זאת בתדירות רבה במפעל הפטרוכימי בעכו. כאשר נכנסתי למתקני הייצור במפעל, מייד הבחנתי ברטיבות על הצנרת והרצפה. נהגו שם לשטוף את הרצפה כמה פעמים ביום לתוך מסלול שמוקם מתחת לרצפת הבטון. הצנרת וכל סוגי האביזרים היו במצב מחריד.

יורם ישראל הוא צייר. לשעבר חבר אגודת האומנים בחיפה. זכה ב-2001 בפרס "שטרוק" בציור שמן לאזור הצפון מטעם עיריית חיפה והאגודה "בית שאגאל". עבד בתעשייה והתמחה בתחום אטימת פריצות במפעלים פטרוכימיים.