בושה. זעזוע. הלם. זו אולי הדרך לתאר את התחושה שלי בעקבות דברי הרב הראשי יצחק יוסף, שפורסמו הבוקר ב-ynet. וכן, גם עלבון.
בכינוס רבנים שנערך בשבוע שעבר בירושלים, אמר הרב יוסף: "מאות-אלפים או עשרות-אלפים של גויים באו לארץ בגלל חוק מיהו יהודי (כוונתו ל"סעיף הנכד" בחוק השבות). יש כאן הרבה-הרבה גויים, חלק מהם קומוניסטים, עוינים את הדת, שונאי דת. הם לא יהודים בכלל, גויים. אחר כך מצביעים למפלגות שמסיתות נגד החרדים ונגד הדת".
זו אמנם התחושה האישית שלי, אבל ציבור שלם חטף הבוקר בעיטה חזקה בבטן: קרוב למיליון איש שהגיעו לכאן ממדינות חבר העמים ב-30 השנים האחרונות.
קבוצות הווטסאפ שלי סערו הבוקר, וגם בקבוצות הפייסבוק התנהל דיון ער בתגובה למתקפה של "הראשון לציון" על ציבור העולים.
את התגובה הכואבת ביותר שראיתי כתבה אמא צעירה: "אני חשבתי שראיתי ושמעתי הכל בחיים, אבל לא ציפיתי שכל כך שונאים אותנו בישראל גם אחרי 20-30 שנה. עצוב, בא לי לרדת מהארץ ולקחת את הילדים שלי הרחק מכאן".
אני לא ארד מהארץ, ולא אקח את ילדיי הרחק מכאן, אבל נשמתי לרווחה כשנזכרתי שהם עדיין לא קוראים חדשות, ולא נחשפו הבוקר לדברים של הרב.
שלא במפתיע, גם הפוליטיקאים מיהרו להביע עמדה שתשרת אותם בקלפי.
יו"ר המפלגה היחידה שמייצגת כיום את מגזר דוברי הרוסית בכנסת, אביגדור ליברמן, גינה בחריפות את דברי הרב; גם ראש הממשלה בנימין נתניהו הסתייג מהדברים, ואמר כי העלייה מחבר העמים היא ברכה עצומה; יו"ר כחול לבן, בני גנץ, קרא לרב להתנצל; ובש"ס אמרו כי הרב דיבר "בכאב ודאגה לעם ישראל".
בדף הפייסבוק של ישראל ביתנו המשיכו לחמם את הגיזרה, ופרסמו קטע מהטור השבועי של יוסי אליטוב, עורך העיתון "משפחה" של המגזר החרדי:
"רק בשנות ה-90 החל הסכר להיפתח, וזרם אדיר של גויים גמורים החלו לעלות ארצה-חלקם הגדול עשו זאת מסיבות כלכליות, כאשר ראו בהגירה למדינת ישראל הזדמנות לשיפור מצבם הכלכלי לנוסח זכותם לקבלת סל קליטה, הקלות במיסוי מענקי עידוד ברכישת דירה ופנסיות נדיבות, וכל זאת מבלי שהיה להם כל קשר מהותי לעם היהודי", כתב אליטוב.
אבל מי אמר שחייבים ללבות את השנאה והפילוג?
בתור תושבת רמת גן, רבים מהסידורים שלי אני עושה בבני ברק השכנה. מבחירה. המחירים בחנויות שם נמוכים יותר ואיכשהו רופאי הילדים תמיד זמינים יותר.
אני זוכרת את הפעמים הראשונות שהסתובבתי ברחוב רבי עקיבא הסואן, ואיך התלבטתי אם ללבוש חולצה כזו או אחרת, מחשש שלא ארגיש בנוח, אך מהר מאוד הרגשתי שאין לי שום בעיה עם השכנים שלי, ושלהם אין שום בעיה איתי.
גם במסגרת משימה עיתונאית בל"ג בעומר בעיר, זכיתי לקבלת פנים מחבקת ואפילו להכנסת אורחים מתושבים שכלל לא הכרתי, כשנזקקתי לעזרה.
הדו קיום הזה, שמתאפשר בגלל הקרבה הפיזית בין בני ברק לרמת גן, הוא לא הדוגמה היחידה. גם אזור שינקין-רוטשילד בתל אביב, מעוז החילוניות, הוא ביתם של חברי קהילות חסידיות מהאדוקות ביותר.
לכן, כשיש שלום ברחובות, כל כך כואב שמחרחרים מלחמה מלמעלה. כשהמניעים של המנהיגים בעיקר פוליטיים, והם אלה שמכתיבים את השיח, הוא הופך לגזעני ומפלג. ברור שבסופו של דבר, מתקפת הרב רק שיחקה לידיהן של המפלגות החילוניות, כך שגם רווח פוליטי לא היה כאן. רק בורות וגזענות.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם