הבעיה העיקרית של ניסיון ההפיכה המשטרית וההשתלטות של ממשלת השבעה באוקטובר על שומרי הסף, על מערכת החקיקה, בתי המשפט, היועמ"שים וכל הניסיונות לזרוע חוקים שימקשו כל ניסיון להחליף אותם בשלטון – היא שכל השיטות הללו כבר נוסו במדינות אחרות ונכשלו.
ואם בכל זאת עלה לשלטון כוח אנטי-דמוקרטי – המדינה נכשלה, התפוררה, הפכה לענייה, מוקצית בעולם ושנואה על אזרחיה שלה.
איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.
בשבוע שעבר פרסם היומון החשוב וול סטריט ג'ורנל מאמר על יוזמה חדשה של "הקמת אמירות" של חמולות בהר חברון בהנהגת משפחת ג'עברי. המאמר עורר בישראל עניין רב, לא מכיוון שהיה אירוע תקשורתי בו הופיעו השיח'ים המכובדים וחנכו את יוזמתם – אלא מכיוון שהמאמר בו פורסמה היוזמה היה עיתון אמריקאי רב יוקרה, ופה טמונה נקודת התורפה של היוזמה – מידת רצינותה.
היוזמה בנויה על תיאוריה נכונה ביסודה, לפיה החברה הפלסטינית היא חמולתית בבסיסה, ורעיון המדינה הממלכתית לא היכה בה שורשים.
פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. מחבר הערכים על הפלסטינים באנציקלופדיה העברית החדשה. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.
המלחמה בין איראן לישראל הותירה את הרפובליקה האסלאמית במצב מורכב ללא תקדים. מעבר לנזקים הפיזיים והכלכליים, איראן מוצאת את עצמה מתמודדת עם משבר אמון רב-ממדי שמרעיד את יסודות מדיניותה ומערער על לכידותה הפנימית. המציאות החדשה חושפת את הפערים בין השאיפות הגיאו-פוליטיות של איראן לבין המגבלות הריאליות של כוחה האזורי.
בגידת המערב: קריסת האשליות הדיפלומטיות
העימות עם ישראל חשף בצורה חדה את שבריריות היחסים בין איראן למערב. מנהיגי איראן, שטיפחו במשך שנים אשליות לגבי אפשרויות דיפלומטיות עם אירופה, מוצאים עצמם עומדים מול מציאות קשה. הסנקציות שהוטלו על איראן לצד הקפאת הנכסים הנוספים, מעידות על כך שהמערב אינו רואה בטהראן שותף לדיאלוג אלא איום שיש לבלמו.
מור שפירא היא מרצה במחלקה לערבית באוניברסיטת בר אילן וחוקרת במכון MEMRI לחקר תקשורת המזרח התיכון. מומחית לשפה הערבית, התקשורת הערבית והאסלאם. רותמת את הידע שלה בערבית ובתשע שפות נוספות, ואת בקיאותה בתרבות הערבית כדי לתמוך במאמצי צה"ל במלחמה. הופיעה רבות בתקשורת בערוצים כאן 11, דמוקרTV, מכאן 33 (ערבית).
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
הכשל המובנה במצב הנוכחי- של חוסר הגבלת כוחם של השופטים והמשפטנים- זועק לשמיים.
קצרה היריעה מלמנות את כל האבסורדים במצב הנוכחי.
הבקשה לשינוי חובר האיזון הנוכחי, הינה לגיטימית בהחלט, גם אם לא מוסכמת על כולם.
ראוי למתנגדי מבקשי השינוי להזהר עם קריאות הזאב זאב שלהם, פשיזם, סיכון הדמוקרטיה-
בפרט כשהמתנגדים בסה'כ מבקשים לאמץ נורמות המקובלות במדיניות מערביות רבות (למשל מינוי שוםאים ע'י נבחרי הציבור)
אל נא תשתיקו בכוחניות, זה עשוי להשיג את התוצאות ההפוכות….
הרשות המבצעת היא רשות נבחרת על ידי העם . יש מקום לאיזונים במקרה קיצון אבל לרשות השופטת אסור שתהיה השפעה מוחלטת. לא יתכן שהם יפסלו חוקים של ממשלה נבחרת מהטייה פוליטית. הכל חייב להיות כפוף לחוק ולא לגחמות של חונטה כזו או אחרת.
אינני משפטן אך אני מהנדס – ובהנדסה משפטים רבים.
משפטים אלו לא נקבעו ע"י האדם ולא ניתן לערער עליהם. למשל 2 משפטי מתמטיקה ש"הוגרלו" ברגע המפץ הגדול ע"י בורא עולם – הוא בעצמו – יהא אשר יהא.
1.) במשולש – 3 צלעות.
2.) במשולש שווה צלעות – אורך כל צלע שווה לרעותה.
מכאן נובע -> אם צלע אחת במשולש שווה צלעות מתארכת על חשבון רעותה, חייבת הצלע השלישית להתארך גם כן (כתלות באורך שתי חברותיה) בכדי לשמור על משפט המשולש.
אם בדמוקרטיה 3 רשויות שוות המרכיבות בתיאוריה משולש שווה צלעות – אם אורך צלע הרשות המבצעת (הממשלה) מתארכת על חשבון אורך צלע הרשות המחוקקת (הכנסת) – חייבת להתארך הצלע השלישית (הרשות השופטת), כתלות בשינוי האורך של חברותיה, בכדי לשמור על משפט המשולש.
סוף דבר הכל נשמע : הרשות המבצעת (הממשלה) בלעה את הרשות המחוקקת (הכנסת) ואין לה לרשות השופטת (בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ) אלא להתארך כתלות במצב (אפילו עד אינסוף) בכדי לשמור על משפט המשולש.
או – שנחדל להיות דמוקרטיה. נהיה משהו אחר.
ברור שעקרונית יש מקום ואף צורך במומחה משפטי שמנתח פסקי דין מתוך ידע. זה טוב לבקרה, כשאלה הקלאסית מצקופת יון-רומי של "מי ישמור עח השומרים", כך שרצוי שלכל מערכת ציבורית תהיה תחת מעקב מיומן ומקצועי. ופרידמן הוא בהחלט איש מתאים לכך מבחינת כישוריו.
אלא שהלעיל נכון לימים כתיקונם. והיום זה לגמרי לא זה. לא מדובר בבית משפט עליון שנהנה מיוקרה כללית בלתי מעורערת – כך שביקורת חכמה היא אף מועילה לו – אלא לצערנו בהפך. המערכת המשפטית היא היום תחת התקפה ברוטלית מגורמים שעבורם היא עצמה מצטיירת כמכשול. יש להם רוב זעיר בכנסת ואינם רוצים שמישהו יפריע להם לעשות ככל העולה על רוחם. ועתה יש גם ר"מ עם אינטרס להחליש מערכת זו.
לכן "המשכיל בעת ההיא ידום" (אמנם כוונת המקורית של אמירה זו היא כככל נראה להגן על מבקרים שיכולים להפגע ולכן צריכים להזהר, אך ניתן להרחיבה) ויזהר מאד במילותיו.
כיום יש צורך קריטי להתייצב לחלוטין לצד מערכת המשפט – לא משבה מה פגמיה הקוסמטיים ואף סטיות פה ושם (שבלתי נמנע) – כי בנפשנו היא. שלימות החברה הישראלית היא בסכנה – כי בלי דמוקרטיה מתפקדת ומערכת משפט עם סמכות "איש את אחיו חיים בלעו".