ביום בו אישרה הממשלה לפני שבועות אחדים את הפרטתה המלאה של רשות הדואר בתמורה לכמיליארד שקל, נחשף בדה-מרקר דוח פנימי של משרד החינוך, המגולל מחסור חמור במורים ומחנכות במערכת החינוך היסודית.
ביום בו אישרה הממשלה את הפרטת רשות הדואר בתמורה לכמיליארד שקל, נחשף בדה-מרקר דוח פנימי של משרד החינוך, המגולל מחסור חמור במורים ומחנכות
למחרת פורסם שמחירי הדירות בישראל זינקו בשיעור של 15.2 אחוזים בשנה החולפת. אם מורידים מהמשוואה דירות חדשות, העלייה גבוהה יותר ועומדת על 17.8 אחוזים. בשנת 2010 עמד מחיר דירה ממוצעת בישראל על כ-1.081 מיליון שקל; בשנת 2020 הוא כבר הגיע לכ-1.58 מיליון שקל – חמישים אחוזים!
כל הנתונים האלה מספרים את אותו הסיפור. סיפור הפרטתו של הדואר מתחיל בייבוש אטי כבר לפני כשני עשורים. התוצאות לא איחרו לבוא: סניפים צומצמו, תנאים ירודים גרמו לכך שכח-אדם בינוני ומטה אייש את העמדות. ממילא תודעת השירות במגזר הציבורי-ממשלתי היתה קרובה להתעמרות; בעקבות הייבוש, נוספה לה גם חומת אטימות של היעדר תבונה.
הציבור התחיל להתלונן על השירות, אי-שביעות הרצון גדלה. הציבור לא זכר את הייבוש המתמשך, ולמען האמת, ספק אם בכלל היה מודע לו. על חיזוק רשות הדואר ודאי לא היה מה לדבר. ניתנה "לגיטימציה" ציבורית להפריט. באה הממשלה והכריזה על הפרטה. המהלך הושלם.
הפרטת הדואר מתחיל בייבוש אטי כבר לפני כשני עשורים. התוצאות לא איחרו לבוא: סניפים צומצמו, תנאים ירודים גרמו לכך שכח-אדם בינוני ומטה אייש את העמדות
לפי החלטת הממשלה, ששים אחוזים מרשות הדואר יימכרו ליזם פרטי וארבעים האחוזים הנותרים לציבור הרחב במסגרת הנפקה בבורסה. מבחינת תשתית, אין יזם שיכול להתחרות ברשות הדואר באיסוף ומיון מכתבים ולכן יימכרו או יוחכרו סניפים לידיים פרטיות. הזכיין יידרש לשלם למדינה תמורת הזיכיון; כדי להרוויח, הוא ישית את העלויות על הציבור (זו אחת המשמעויות של הפרטה). התוצאה: אותם השירותים יעלו יותר.
במקביל, תתבטא הפרטת רשות הדואר במיליארדי שקלים מנדל"ן שהמדינה תכניס אליה מאנשי עסקים וטייקונים. הנדל"ן הזה יצטרך להחזיר את ההשקעה לבעליו החדשים ואחר-כך, להביא להם לרווחים.
עוד בתי מלון, עוד דיור יוקרה, עוד מרכזי קניות. המשמעות: עלייה ביוקר המחייה, התייקרות שוק הנדל"ן. ועוד לא אמרנו מילה על 1,600 עובדים שיפוטרו. הניסיון מלמד שרובם יתקשה למצוא עבודה ותשלום סכום פיצויים עבור פיטורים מתגלה לא אחת כחרב פיפיות.
"להפריט כל מה שזז", סיכם את הגישה הממונה על התקציבים-לשעבר במשרד האוצר, אורי יוגב, כשעזב את האוצר בשנת 2004:
"את החינוך, את הבריאות, בתי-הכלא, המתנ"סים, הטיפול הסוציאלי… המדינה לא צריכה להיות בעלים של שום דבר. כדי לשפר את מצבן של השכבות החלשות, המדינה צריכה למכור את השירותים החברתיים".
זו הונאה מודעת: בריאות, רווחה וחינוך, למשל, אינן מערכות רווחיות. הרווח הכלכלי – כאילו שזה המדד החשוב היחיד או המרכזי – מתבטא שנים קדימה: חיסכון בגמלאות עקב נכות, מחלה, אובדן כושר עבודה ועוד, לצד גידול במסי הכנסות.
זו הונאה מודעת: בריאות, רווחה וחינוך אינן מערכות רווחיות. הרווח הכלכלי – כאילו שזה המדד החשוב – מתבטא שנים קדימה: חיסכון בגמלאות נכות, מחלה, אובדן כושר עבודה ועוד, לצד גידול במסי הכנסות
העובדות הן שיוקר המחייה בישראל גדל משנת 2004 ועד היום; מחירי הדיור מאמירים כבר עשור וחצי; על החסכונות הפנסיוניים מוטל מס בגובה 35 אחוזים במקרה של משיכה בטרם גיל פרישה (קודם מייקרים לאנשים את החיים בלי עלייה תואמת בכושר ההשתכרות, אחר-כך גוזרים קופון כשהם נדחפים לשבור חסכונות כדי לשרוד); המיסוי העקיף עולה כפורח; ועוד.
יוגב הוא בבואתו הפקידותית של אלוהי ריסוק המערכת הציבורית, ראש-הממשלה לשעבר, בנימין נתניהו, והמחזיקים באידיאולוגיה דומה (איילת שקד, לדוגמה). נתניהו היה שר האוצר שמינה את יוגב ואחרי פרישתו של האחרון, הפך ליועצו של נתניהו.
שנותיו של נתניהו באוצר, במחצית הראשונה של המילניום, הן השנים בהן נזרעו זרעי פורענות הייבוש וההפרטה האלימה, הגידול בפערים החברתיים וכן בפילוג ובהפרדה מעמדית.
יוגב התגאה אז, כיצד "הצלחנו לנצל את תקופת המיתון כדי לשנות את כללי המשחק ולקדם את המהפכה הדרמטית מכולן – שבירת העבודה המאורגנת בישראל".
מרשות הדואר, דרך סיפור הדיור, ככה נראית המציאות של אותו שינוי בכללי המשחק. לא צריך דוחות פנימיים של משרד החינוך כדי להכיר בהתדרדרותה המכוונת של המערכת. מדי שנה נחשפים הנתונים ואיתם קריאות לפעולה דחופה. מספיק להסתובב ברחוב כדי להפנים שיש בעיה.
ובכל-זאת, קצת נתונים:
דוח משרד החינוך מלמד שהמחסור החריף ביותר בבתי-ספר יסודיים הוא במורים למתמטיקה ואנגלית. גם מחנכות ומורים למדעים אין בנמצא. המצב בתיכונים לא שונה דרמטית.
שנותיו של נתניהו באוצר, במחצית הראשונה של המילניום, הן השנים בהן נזרעו זרעי פורענות הייבוש וההפרטה האלימה, הגידול בפערים החברתיים וכן בפילוג ובהפרדה מעמדית
אמנם העשור האחרון מתאפיין בעלייה חדה במספר המורים פר תלמיד בישראל. אבל כמות לבדה לא רק שאיננה בהכרח פתרון, היא לעיתים חלק מהבעיה (תיאור נרדף לישראל כולה), כיוון שהמחסור הוא במורים איכותיים:
שנים קולט משרד החינוך מורים מיותרים שכלל לא עומדים בתנאי הסף וכאלה שהוכשרו ללמד מקצועות שאין להם ביקוש. במקביל, נרשמה עלייה משמעותית בנטישת מורים צעירים בתקופת הקורונה וכן ירידה בביקוש ללימודי הוראה ובהשתלבות במערכת החינוך לאחר סיום לימודי הוראה. זהו מחדל מכוון, שהוא גם הוכחה לחשיבותם של לימודי ליב"ה: הם מקלים על הזיהוי בין סיבה לתוצאה.
ספק אם יש תחום כמו הבריאות להמחיש את הצורך לקשר בין סיבה לתוצאה:
"בשנת 1995, כשחוקק חוק ביטוח בריאות ממלכתי, המדינה תקצבה כל גולגולת בסכום של 2,950 שקלים. היום לאחר ארבע שנים, כל אחד מאתנו תוקצב בסכום של 2,750 שקלים".
את הדברים אמר יושב-ראש ועדת הבריאות והרווחה של הכנסת, דוד טל, בשבתה כוועדת חקירה פרלמנטרית למצבה של מערכת הבריאות.
השנה היתה 1999 ואפשר ללמוד מזה כמה דברים: הראשון, לוועדות חקירה – ודאי פרלמנטריות – אין משקל ממשי בישראל, וזאת במסגרת אותה התנערות של המדינה מחובותיה האזרחיות וממשילות; שנית, הכל ידוע וחשוף שנים.
ד"ר יצחק פטרבורג, מנכ"ל קופת חולים כללית אז, סיכם יפה: "אני חושב שאנחנו הראשונים בלהרוס את חוק ביטוח בריאות הכי מהר, ולצערי, אולי בצורה הכי בוטה. אפשר לומר שהממשלה יום-יום מפירה את החוק שהיא עצמה חוקקה, והסיבה שאנחנו יושבים כאן כרגע זו תוצאה בדיוק של המצב הזה".
מנכ"ל קופ"ח כללית אז, סיכם יפה: "אנחנו הראשונים בלהרוס את חוק ביטוח בריאות הכי מהר, ולצערי, אולי בצורה הכי בוטה. אפשר לומר שהממשלה יום-יום מפירה את החוק שהיא עצמה חוקקה"
התנערות המדינה מחובותיה הקבועות בחוק חמורה ערכית ומוסרית, ומשקפת עד כמה חוק בישראל הוא במקרה הטוב המלצה בלבד. אם נכפיל מאתיים שקלים (ההפרש בתקצוב המדינה בשנים 1999-1995) בשישה מיליון אזרחים נכון לאותה שנה, נגיע לסכום הבא: 1.2 מיליארד שקל בשנה.
בשני העשורים 2000–2020 חלה ירידה בשיעור המיטות לאלף נפש בישראל בכל סוגי האשפוז. בעשור 2010–2020 חלה ירידה של 3.1 אחוזים בשיעור רופאים מומחים לאלף נפש (המתבטאת בהתארכות משך ההמתנה לתור).
במקביל, מלמדים נתוני משרד הבריאות, שההוצאה של משקי בית על שירותי בריאות עולה. כאן גם מסתתרת מציאות חברתית-מעמדית קשה:
בשנת 2019 עלה במידה ניכרת הפער בהוצאה הפרטית על בריאות בין החמישון התחתון לעליון. גם משקל ההוצאה על הבריאות בחמישון העליון גבוה ממשקלה בחמישון התחתון. החמישון העליון מוציא על בריאות פי 8.2 מהחמישון התחתון. ההפרשים מלמדים על פערים בזמינות, נגישות ולעיתים גם באיכות השירותים.
בשני העשורים 2000–2020 חלה ירידה בשיעור המיטות לאלף נפש בישראל בכל סוגי האשפוז. בעשור 2010–2020 חלה ירידה של 3.1 אחוזים בשיעור רופאים מומחים לאלף נפש (המתבטאת בהתארכות משך ההמתנה לתור)
צמצום ההשקעה של ישראל בבריאות מתבטא בשלל היבטים אחרים. "ישראל ניצבת בפני בעיה קשה של כוח אדם מדעי והנדסי במספר היבטים", נכתב בדוח מיוחד של המועצה הלאומית למחקר ופיתוח אזרחי. הדוח התריע מפני "הזדקנות כוח האדם המדעי וההנדסי בתחומים חיוניים" וכן על כך ש"האוניברסיטאות מכשירות מעט מדי מהנדסים ומדענים ברמה בכירה (תארים שני ושלישי)". באשר לרמתם המקצועית של מחקרים בישראל, הצביע הדוח "על היחלשות מעמדה של ישראל בשנים האחרונות ביחס למדינות מפותחות אחרות".
השנה בה נכתב הדוח האמור היא 2007, קרי, לפני עשור וחצי. המחקר האוניברסיטאי הוא הזרז העיקרי למחקר ופיתוח (מו"פ). אם בשנת 1998 עמד חלקו של המחקר האוניברסיטאי על עשרים-ושניים אחוזים מתקציב המו"פ הכללי בישראל, הרי שבשנת 2006 כבר דובר על 17.8 אחוזים. גם חלקן של ממשלות ישראל בתקצוב מו"פ נמצא בירידה: עשרים-ושניים אחוזים בשנת 2003 בהשוואה לשלושים אחוזים בשנת 1998.
השנים האלה חיוניות, כיוון שאת תוצאות ההשקעה במחקר ופיתוח, ודאי בתחומי התרופות והרפואה, רואים בחלוף עשור עד שניים. כאן בדיוק אמורים להיכנס מכוני המחקר הממשלתיים. אלה אמורים לבטא את צורכי המדינה במציאת פתרונות בתחומי מחקר יישומי שאינם ניתנים למימון בידי גורמים פרטיים. בין התחומים האלה, נמצאים הבריאות, סביבה, חקלאות, חברה וכלכלה, ביטחון ועוד.
אלא שבשנים אלה "עברה מערכת ההשכלה הגבוהה סדרה של קיצוצים תקציביים שהייתה להם השלכה ישירה על המחקר הבסיסי המתבצע באוניברסיטאות, לרבות קשיים בתחלופה של סגל בכיר, השקעות בציוד ובתשתיות ומחסור במענקי מחקר על בסיס תחרותי", נאמר בדוח המועצה הלאומית למו"פ אזרחי.
הדוח מדגיש, כי "ההשקעות במחקר וכן השתתפות הממשלה, נשחקו בצורה דרסטית בשנים האחרונות, הן במחקר בסיסי, הן במחקר תעשייתי והן במחקר ממשלתי". ככה נראית "הפרטה של כל מה שזז" גרסת מו"פ.
הדוח מדגיש, כי "ההשקעות במחקר וכן השתתפות הממשלה נשחקו בצורה דרסטית בשנים האחרונות, הן במחקר בסיסי, הן במחקר תעשייתי והן במחקר ממשלתי". כך נראית "הפרטה של כל מה שזז" גרסת מו"פ
לוואקום שיצרו הממשלות נכנסו החברות הפרטיות. אלה העמיקו את ההשקעות שלהן במחקר וכפועל יוצא, את התלות של המערכת בהן. כך למשל, אם חלקה של התעשייה במימון מו"פ בתחומי ההייטק עמד על 66 אחוזים בשנת 1998, חמש שנים בלבד מאוחר יותר הוא כבר הגיע לכ-74 אחוזים.
אותה תלות הופכת לבעייתית יותר, אם מביאים בחשבון שהמו"פ הופך במציאות כזאת למכוון ומותאם יותר לאינטרסים של חברות התרופות בהשוואה לצרכים ציבוריים. לשם המחשה, לחברות משתלם כלכלית פחות לפתח תרופות למחלות נדירות ובמקרים מסוימים גם בהקשר מחלות סופניות. מה שנכון בשגרה, מחמיר במציאות הנוכחית.
היום מאשים חלק גדול בציבור את המערכת בסיאוב; הוא צודק – המערכת אכן הסתאבה במרכיבים רבים שלה. אבל הוא לא חכם: הוא אפשר למציאות הזאת להתהוות, כשעמד מנגד.
כל המתואר כאן לא היה קורה לולא אותה רמת מודעות אזרחית נמוכה. במובן הזה, לא השתנה מאז דבר, ודאי לא מהותי, ואולי אף להיפך. אם ניקח את מערכת הבריאות כדוגמה, כמה מאזרחי ישראל יודעים שמס הבריאות שהם משלמים איננו ייעודי, קרי, איננו מגיע ישירות לתקציב הבריאות? כמה מתוכם בחרו לא לדעת? כלומר, כספי המס הזה נכנסים למאגר גביית התקציב הכללי של מדינת ישראל ומשמשים, למשל, גם למימון שירותי דת, בניית תשתיות בהתנחלויות ולהפעלת גרעינים תורניים למיסיונריות.
כמה יודעים שמס הבריאות שהם משלמים אינו מגיע ישירות לתקציב הבריאות, אלא משמש, למשל, למימון שירותי דת, בניית תשתיות בהתנחלויות והפעלת גרעינים תורניים למיסיונריות?
סיפורה של הקורונה והמחאה הנלווית להתמודדות המדינה עמה הם המחשה מדויקת לאותו היעדר תודעה. הנה מה שנאמר על-ידי מנכ"ל קופת-חולים מכבי בשנת 1999, שבתי שביט, בישיבת ועדת החקירה הפרלמנטרית של הכנסת:
"קיימת מודעות נמוכה לכך שהכסף (מס הבריאות) לא עובר לקופת החולים ישירות. הרבה מבוטחים מתלוננים על שהם משלמים יותר, אבל מקבלים פחות; קיימת מודעות נמוכה לחלוקה בין מה כלול בסל ומה כלול בשירותים המשלימים, ובנוסף, המבוטחים מאשימים את מכבי בהגבלות בסל הבריאות ולא משייכים את הקביעה על מה נכלל בסל למחוקק. חשוב לציין שחוסר הידע מנותב לכעס על הקופה".
אותה מגמה נמשכה לאורך כל השנים מאז. המדינה, באמצעות משרד האוצר, הכבידה עוד יותר את ידה על המערכת והעמיקה את ההתעמרות הצינית שלה כלפיה: המדינה קבעה בחוק, שמנהל גוף ממשלתי או ציבורי הנתמך בידי המדינה שחרג מתקציבו – עובר עבירה פלילית. כלומר, אותו מנהל מתוקצב בחסר מתמשך, אבל מנוע מלהיכנס לגירעון. מלכוד.
הדרך היחידה שיש למנהלי מערכת הבריאות לצמצם את הגירעון (בפירוש לא למחוק אותו כליל) היא מכיס הציבור ובאמצעות הפיכת בתי-החולים לקניונים ומרכזי קניות. חלקו של הציבור במימון שירותי הבריאות הלך וגדל, אם באמצעות גידול בהשתתפות העצמית, דרך הביטוחים המשלימים (אחד הביטויים המובהקים להשחתת המערכת, כיוון שייעודם העיקרי הוא צמצום גירעונות ולא מתן שירותים; הם אכן ביטוחים משלים), ואם בשלל אמצעים אחרים.
אם בשנת 1995 (כניסת חוק ביטוח בריאות לתוקף) חלקו של הציבור במימון שירותי הבריאות עמד על כ-27 אחוזים, הרי שבשנת 2007 הוא הגיע לשפל של כל הזמנים: 38.9 אחוזים. מאז חלה ירידה הדרגתית עד לשיעור של 34.2 אחוזים בשנת 2019 – אבל עדיין מדובר בגידול של למעלה מרבע בתוך עשרים-וארבע שנים.
אם ב-1995 (כניסת חוק ביטוח בריאות לתוקף) חלקו של הציבור במימון שירותי הבריאות עמד על 27 אחוזים, הרי שב-2007 הוא הגיע לשפל של כל הזמנים: 38.9 אחוזים
"גידול בהוצאה הפרטית עשוי להביא לעיוותים בהקצאת המשאבים במערכת הבריאות, ואף עשוי להוביל לעליות מחירי שירותי הבריאות ולאו דווקא לשיפור האיכות בכלל המערכת", נכתב בדוח של מרכז המידע והמחקר של הכנסת על "תקצוב מערכת הבריאות והצעת תקציב הבריאות לשנים 2022-2021".
הדוח הוגש לוועדת הכספים באוקטובר האחרון והבהיר:
"חלק מההוצאה הפרטית נעשה במתקנים ציבוריים. בשנים האחרונות ניסתה הממשלה להקטין את הממשק בין המערכת הציבורית למימון הפרטי, כמו הוראה שרופא המספק שירות במערכת הציבורית לא יכול לספק שירות ללקוח חצי שנה לאחר המפגש ביניהם".
אפשר לדבר על בגידת הפוליטיקאים, על הפקרה מצדם, אבל כמה זמן לוקח להחזיר את הזקנה מהמסדרון לחדר? כמעט רבע מאה מאז ההכרזה ההיא – הזקנה עדיין שם, ולצדה נערמו בינתיים עוד זקנות וזקנים רבים מספור. מי שהראה להם שאפשר להתנהל ככה, מי שהוא הראשון לבגוד ולהפקיר, הוא דווקא הציבור.
מעולם לא תבע הציבור בישראל מהמפלגות שלו שירות ציבורי איתן ויעיל. הוא לא תיעל את התרעומת שלו מהשירות בדואר לקובעי המדיניות, אלא לפקידים באשנבים. הוא תקף באלימות רופאה ואח, אבל המשיך להצביע למי שמקפיד לרסק באלימות את המערכת.
הוא בחר, ברובו, במפלגות שמבטיחות הפרטה או לא מוטרדות כלל מסוגיות חברתיות וכלכליות. כבר יותר מעשרים שנה שהוא נוהה אחרי מפלגות אווירה וריאליטי, ולא מבין איך "כל הפוליטיקאים אותו דבר".
כמה זמן לוקח להחזיר את הזקנה מהמסדרון לחדר? כמעט רבע מאה מאז ההכרזה ההיא – הזקנה עדיין שם, ולצדה נערמו בינתיים עוד זקנות וזקנים רבים מספור
עכשיו בא הציבור הזה ומביע אי-אמון בדמוקרטיה ובשיטה הפוליטית. יש לו אפילו טענות למפלגות שמיישמות את האידיאולוגיה שלהן; זו האידיאולוגיה שבעייתית, לא היישום שלה. מלכוד. מכאן, הדרך לקונספירציות קצרה. חיים שלמים של אי-מעורבות ומודעות מתנפצים מול הטלטלה שבגילוי והסרת המסכות שהביאו איתן הקורונה והמחאה נגד נתניהו.
פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה,
אנא צרו קשר.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם