כשהתמודדתי לראשות מועצה אזורית עמק חפר ערכתי חוגי בית, בהם נשאלתי בין היתר: "איך תסבירי שלא באת מהצבא?" שאלה שהעידה יותר מכל על תפיסת העולם השגורה כל כך במקומותינו: מנהיגים צריכים להיות עם רקורד צבאי, עם עיטורים.

במהלך השנים התרגלנו לקבל בישראל את הפגיעה במערכות הרווחה והחברה כדי לתת יותר ל"ביטחון המדינה". זו הרי מדינת ביטחון! הגנרלים שלנו, במבט נחוש ובלורית מתבדרת, יודעים (לכאורה לפחות) להתמודד עם איומים ביטחוניים. "לנצח!" (האמנם? בינתיים האיום האיראני רק גובר, האויב יושב על גדר הגבול מצפון, ומדרום שולחים רקטות, בלונים ועפיפונים בוערים). "לשים לזה סוף!" (גם אם הסוף, נסיגה מלבנון, איננו תוצאת לחימה אלא תוצאת מחאת "ארבע אימהות").

זכורים היטב גם החצים שהופנו לציפי לבני, בגלל אי היותה חלק מהמילייה הבטחוניסטי-גברי ולכן בהכרח חסרת ניסיון ביטחוני ולא לגיטימית להיות ראשת ממשלה.

כשהתמודדתי לראשות מועצה אזורית עמק חפר ערכתי חוגי בית, בהם נשאלתי בין היתר: "איך תסבירי שלא באת מהצבא?" שאלה שהעידה יותר מכל על תפיסת העולם השגורה במקומותינו: מנהיגים צריכים רקורד צבאי

ואז הגיעה הקורונה. היא לא עשויה מהחומרים הרגילים שעמם המנהיגים שלנו רגילים להתמודד. שום ניסיון צבאי, ביטחוני או פוליטי לא עוזר מול מה שהקורונה מעוללת בארץ ובעולם.

תמונות של מחלקות בתי חולים קורסות ולוויות ריקות מאדם מרחבי העולם. דיווחים על מצוקת קשישות וקשישים הנמצאים בסגר ובדידות. פעוטות וילדים הסגורים בבית, ללא שיגרת יומם. משפחות שלמות הנתונות בסיר לחץ. מאות אלפי מפוטרים, אלפי עסקים קורסים, ומשבר כלכלי אדיר המאיים על כולנו.

כאן, מבט נחוש ובלורית מתבדרת לא יעזרו אפילו כדי לתת תחושת ביטחון. כאן מובילים, במעט דיבורים ויחסי ציבור אבל עם הרבה עשייה, בעלי המקצועות הפחות נחשבים ופחות מתוגמלים: חינוך, רווחה, סיעוד, ילדים, קשישים, בריאות. כל מה שבונה חברה נורמטיבית שלא מתכננת את התנהלותה אך ורק מול איומים ביטחוניים.

לצד לקחים רבים שהמשבר הזה מלמד וילמד אותנו, הוא צריך להעלות את קרנם הציבורית של התחומים החברתיים ושל העוסקים בהם – ולדאוג לתגמל אותם כראוי. כך גם הוא צריך להביא לקידומם של מנהיגות ומנהיגים הבאים מהתחומים החברתיים. חינוך, בריאות ורווחה – הם אשר בונים את חוסנה או חולשתה של החברה. מדינה שפויה ומתוקנת חייבת מערכות חברתיות ובריאותיות מתפקדות וחזקות.

כאן, מבט נחוש ובלורית מתבדרת לא יעזרו אפילו כדי לתת תחושת ביטחון. כאן מובילים, במעט דיבורים ויחסי ציבור אבל עם הרבה עשייה, בעלי המקצועות הפחות נחשבים ופחות מתוגמלים: חינוך, רווחה, סיעוד, ילדים, קשישים, בריאות

*כמי שעסקה ברוב חייה הבוגרים בנושאים ציבוריים וחברתיים, הן במשרד הרווחה והשירותים החברתיים, הן במגזר השלישי, וכיום כראשת המועצה האזורית עמק חפר, אני מכירה היטב, לצערי הרב, את ההזנחה של הנושאים החברתיים במדינת ישראל*. הזנחה קשה, רבת שנים, שפגעה וריסקה רבות מהמערכות החברתיות (דוגמה אחת מיני רבות: התקציבים הצבועים להגנה על נשים מפני אלימות במשפחה שלא הגיעו ליעדם במשך שנים. את התוצאות של המדיניות השערורייתית הזו אנו כיום יותר מתמיד).

תחושת הביטחון המזויפת קורסת כעת מול נגיף מקרוסקופי, שאיננו יודעים איך הגיע אלינו, אין לו לאום, אג'נדה או כלי נשק, אנו רק יודעים שהוא טרף את כל הקלפים ומאיים על החיים עצמם.

ועם הנושאים האלו, אנו (הסקטור הלא ביטחוניסטי, שרובו אגב נשים), ידענו תמיד להתמודד הרבה יותר טוב.

חיוני וחשוב שמדינת ישראל תמשיך לשים את הביטחון בראש מעיניה. אך לצד זאת הכרחי שתדאג לנושאים החברתיים באותו הלהט.

בשעה זו של ערב מינוי ממשלה חדשה, חשוב מתמיד שימונו שרות ושרים ראויים ומקצועיים שיקדמו ויטפלו בנושאים המשמעותיים הללו, ויהוו הנהגה בעלת כישורים מתאימים למתן מענים הולמים לאוכלוסייה בשגרה כמו גם בחירום, במשברים כמו זה שאנו חווים כעת.

ממשברים צומחים? מאסונות לומדים ומתקדמים?
הבו לנו סדרי עדיפויות חדשים. אזרחיים. למען כלל תושבות ותושבי המדינה.
רק כך ננצח. בעורף כמו בחזית!

ד"ר גלית שאול היא ראשת המועצה האזורית עמק חפר. עורכת דין ובעלת דוקטורט בקרימינולוגיה מאוניברסיטת L.u.d.e.s בלוגאנו, שווייץ. ניהלה את תחום ההתנדבות במערכות ציבוריות במשרד הרווחה ושמשה מנכ"לית מרכז רקמן, המרכז לקידום מעמד האישה באוניברסיטת בר-אילן. שאול נשואה ללירון ואם לארבעה ילדים. מתגוררת במושב חגלה.

הדיכאון הכה בי במהירות, כשהכל רק התחיל. איני זוכר את הרגע המדויק. מתי בדיוק הציפה אותי הנטייה המשפחתית מימי האנשלוס להתכונן לרע מכל? אולי זה היה עם תום השיעור הראשון שהעברתי דרך מסך במכון שכטר, שבו הרגשתי פתאום איך כל המורה הבין-אישי שאני קורס בבת אחת? ש"האני המקצועי" שהייתי היה ואיננו?

הדיכאון הכה בי במהירות, כשהכל רק התחיל. איני זוכר את הרגע המדויק. מתי בדיוק הציפה אותי הנטייה המשפחתית מימי האנשלוס להתכונן לרע מכל? אולי עם תום השיעור הראשון שהעברתי דרך מסך

ניסיתי להרגיע את עצמי, אנחנו במאה ה-21, יום אחד המדע ימצא חיסון והכל ישוב לכשהיה. אך יותר מחוסר הוודאות של ההווה, הוצפתי בחרדות דווקא מהיום שאחרי. עם הירידה הקשה ברמת החיים נסתדר, אך לאיזה עולם מערבי בכלל נקום? האם אנשים עוד יתנו אמון בדמוקרטיה, אם יגלו שדיקטטורות התמודדו טוב יותר עם המשבר? לאט לאט התחדדו לי החרדות בשפה הפילוסופית שאני דובר: מה בכלל תהיה דמות האדם שאחרי? מי יקום על חורבותיו של האדם המערבי?

המערב הוא פרויקט של תשובה לשאלה 'מהו האדם?'. לפני כ-2500 שנה ניצבו הפילוסופים היוונים מול הטבע, הפנו את שאלותיהם לכל עבר, וייסדו את תודעת האדם המערבי כיצור חושב. בחמש מאות שנה האחרונות התחדדה דמותו של האדם המערבי. "אני חושב משמע אני קיים", לימד אותנו דקארט, וקאנט הציב את ההכרה שלנו במרכז. הרומנטיקה החליפה את התבונה, הלאומיות את האני, החוויה את ההכרה, הפוסט את המודרניזם, גלובליזציה ופופוליזם נאבקו – ועדיין היה כאן רצף מערבי של שיחה על דמות האדם. שמא עתה היא הולכת להיקטע? אולי מה שלא עשו מלחמות העולם, תעשה מלחמת העולם באדם, ותנפץ סופית את דמותו של האדם המערבי?

לפתע, נזכרתי ברבותיי, ונעורתי מן האימה. כבר מלחמת העולם הראשונה סדקה את דמות האדם המודרני – ואז גורדון, בובר ורוזנצווייג ניסו להציע לו מרפא; כבר השואה ריסקה את אמונת הקידמה כי ככל שהאדם ישכיל יותר כך ייטיבו דרכיו – והנה קמו לוינס והשל והציעו לו אלטרנטיבה. ואולי דווקא עתה הגיעה שעתם?

אכן, דמות האדם המערבי קורסת, אך אולי במקומו יבוא אדם טוב יותר, אכפתי, סולידרי ואוהב? ימי האפלה האלו מעירים אותנו לחוות את עצמנו באור חדש. אנו חוזרים אל מערכות היחסים היסודיות שלנו, מתמודדים עם אתגריהן או חווים בחריפות את העדרן. יש מאיתנו שלומדים מחדש את הזוגיות שלנו, את ההורות שלנו; יש מאיתנו שחרדים לחוות את אימתו של האינדיווידואליזם שכה התמכרנו לו; את עוצמת התלות שפיתחנו בדימוי המקצועי שלנו. והנה, קמה ועולה בתוכנו דמות אדם חדשה: אני אוהב משמע אני קיים.

יש מאיתנו שחרדים לחוות את אימתו של האינדיווידואליזם שכה התמכרנו לו; את עוצמת התלות שפיתחנו בדימוי המקצועי שלנו. והנה, קמה ועולה בתוכנו דמות אדם חדשה: אני אוהב משמע אני קיים

במקום השאלה מהו האדם, עולות שאלות חדשות: מי אני? מי את/ה? מי אני עבורך? עבורכם? אנחנו מגלים את עצמנו מחדש בתוך מערכות היחסים שלנו, את דמות האדם הדיאלוגית. במקום יצור חושב על הטבע נולד אני במענה לאחר; במקום ציוויליזציה של הכרה המעצבת את הטבע – סולידריות של פנים בפנים; במקום רגעים של חוויה מפורקת – אינטימיות של אמפתיה מחברת.

כמובן, האתגר עצום. הפער בין דמות האדם שנולדת בנו להעדר הכלים שיש לנו ליישם אותה זועק. האם נוכל לחיות אותה כשהמבול ייגמר ונצא מהתיבה? אני מרגיש שהחוויה שאנו חווים עתה לא תשכח, ששאלותיה לא ירפו.

האם אחרי שגילינו פתאום שהרופא אינו יכול להציע תרופה למכה ועדיין כה יקרה לנו המסירות והאמפתיה שלו, יוכלו יחסי רופא-חולה להיות כבעבר? האם נוכל לחזור ולהיות ההורים העסוקים שהיינו, הנפגשים עם הילדים בעיקר לבידור, אחרי שהתנסינו ברגעים משפחתיים כה חזקים – של חוסר וודאות משתפת, של שמחה מעצם ההיות יחדיו? האם נוכל לשוב להיות אותן בועות מרחפות באוויר, אחרי הגעגוע והדאגה השורפים שהציפו אותנו ליקירינו? אחרי שנעורנו לגלות כמה אנו זקוקים נואשות לקשר של אמת?

והאם עוד נוכל לעבוד אלוהים חכם כל כך, עד שהוא שותק מרחוק או משגיח ללא פשר? ואולי גם דמותו של אלוהים תשתנה ונוכל להאמין רק מתוך השתתפות הדדית בצרה? רק מתוך מערכת יחסים של אמפתיה הדדית, אף כשאין בה ישועה?

כמובן, האתגר עצום. הפער בין דמות האדם שנולדת בנו להעדר הכלים שיש לנו ליישומה זועק. האם נוכל לחיות אותה כשהמבול ייגמר ונצא מהתיבה? אני מרגיש שהחוויה שאנו חווים עתה לא תשכח, ששאלותיה לא ירפו

ואולי מתוך כך גם תצמחנה מערכות כלכליות וחברתיות חדשות של סולידריות הדדית? ואולי תופיע גם סוג חדש של אחווה, שתאפשר ריבוי של דעות מתוך שכל כך אכפת לי לשמוע גם אותך? להיות אתך אדם?

ד"ר דרור בונדי הוא מרצה למחשבת ישראל החבר בקהילת הקיבוץ העירוני בית־ישראל. הוא מתרגם את הגותו של אברהם יהושע השל לציבור הישראלי, מנסה לחיות לאורה ומלמד אותה במגוון מקומות כגון מכון כרם, המדרשה והמכינה של עין פרת, בית המדרש חברותא ומכון שכטר למדעי היהדות. ספרו "אברהם יהושע השל: אלוהים מאמין באדם" יצא לאור בהוצאת מכון שכטר, בית מורשה ודביר. חיבורו "אלוהים, הומניזם ודמוקרטיה במשנתו של אברהם יהושע השל" ראה אור לאחרונה באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה. צילום: שני ג'רבי