ארבע קופות החולים – כללית, לאומית, מכבי ומאוחדת – עומדות להקים בימים הקרובים מרפאות ייעודיות מבודדות לשוהים בבידוד בית, כדי לטפל בבעיות הרפואיות השוטפות של המבודדים, שלא קשורות לקורונה. כך נודע לזמן ישראל.
קופות החולים מוצפות בפניות מצד לקוחות ששוהים בבידוד בית, למשל עקב מחלות לב, מחלות קיבה, ומחלות כרוניות, ונתקלים בבעיות רפואיות דחופות, שאין להן קשר לקורונה; וכן מצד מבודדי בית, שמוזמנים לבדיקות שתואמו מראש בקופות החולים ובבתי החולים, ואינם יודעים אם הם מורשים להגיע אליהן.
מבדיקת זמן ישראל עולה כי משרד הבריאות לא התווה מדיניות לטיפול במקרים הללו, כך שכרגע נראה כי בתי החולים מאמצים מדיניות מקומית לטיפול בחולים אלה. בית החולים הדסה עין כרם, למשל, הודיע אתמול שלא יקבל מבודדי בית או חולים ומבקרים שאמורים להיות בבידוד בית, וימננע מלהכניס אותם לשטחו.
בכיר באחת הקופות אמר: "לא קיבלנו שום הנחיות ממשרד הבריאות, ואנו מוצפים במאות פניות מהסוג הזה כל יום. תאורטית, לפי ההנחיות יכולנו להגיד להם 'תישארו בבית ותמותו', אבל אין לנו כוונה כזו, חלילה. כל התלונות, השאלות והקריאות של החולים מגיעות לרופאי קופות החולים והם מטפלים בכולן.
"בחלק מהמקרים אנחנו שולחים רופאים הביתה ובמקרים אחרים שולחים אמבולנס או מאפשרים למבוטח להגיע למרפאה ברכב פרטי, תוך שמירה על הבידוד שלו מחולים אחרים. מה שלא דחוף נדחה. אף מבוטח לא יישאר בבית כשהוא חולה וזקוק לטיפול דחוף מבלי לקבל טיפול.
"הנזק הכי גדול שלא נוכל למנוע למבודדי הבית הוא שהם יפסידו תורים שנקבעו מראש לבדיקות שאינן דחופות, ואנחנו נשתדל לתת להם עדיפות בקביעת תורים אחרי הבידוד. חולה כרוני שזקוק לבדיקה קבועה יקבל אותה.
"עם זאת, כדי להפחית לאפס את הסיכון למבוטחים הרגילים של הקופות, ארבע קופות החולים יקימו בימים הקרובים מרפאות ייעודיות שיטפלו במבודדי הבית".
"נצטרך לשלוח חולי קורונה קלים הביתה"
פרופסור אבישי אליס, מנהל המחלקה לרפואה פנימית במרכז הרפואי בילינסון בפתח תקווה, אמר לזמן ישראל: "אם מספר החולים ימשיך לעלות נצטרך לשלוח את חולי הקורונה הקלים הביתה. העומס במחלקות הפנימיות מטורף, ואין סיבה שחולים שאינם סובלים מתסמינים קשים יישארו בהן".
לדברי אליס, "הצעדים הקיצוניים שאנו נוקטים בהם חיוניים בעיקר בגלל שמערכת הבריאות בארץ הוזנחה במשך שנים וסובלת ממחסור במיטות אשפוז ובעיקר בכוח אדם. אם לא היינו פועלים בצורה דרסטית למנוע הדבקה בקורונה, היינו מגיעים למצב כמו באיטליה, שבה רופאים לא מספיקים לטפל בכל החולים, מה שגורם לתמותה של חולי קורונה וחולים במחלות אחרות כאחד".
גורם במשרד הבריאות אומר שבקרוב תהיה הסדרה של ההנחיות בנושא, וכי במקרה שבו אנשים בבידוד בית זקוקים לטיפול רפואי, הם צריכים לתאם את ההגעה למרפאה מול המרפאה עצמה ומד"א אחראי על ההסעה שלהם.
ממשרד הבריאות לא נמסרה תשובה לשאלות חוזרות ונשנות שלנו בנושא.
הדיבור המפורש על סיפוח בקעת הירדן מזמין חשיבה על השלב הבא של החיים הפוליטיים בארץ הזו: שלב המדינה הדו-לאומית. גם אני מדי פעם מפלרטט בחיוך מריר ולא נלהב עם האפשרות הזו שנראית עתה לכאורה בלתי נמנעת, בין אם בקעת הירדן תסופח בקרוב כפי שנתניהו הבטיח (חחחחח נתניהו הבטיח) ובין אם זה לא יקרה בזמן הקרוב, כפי שאני מניח שיקרה.
הדיבור המפורש על סיפוח בקעת הירדן מזמין חשיבה על השלב הבא של החיים הפוליטיים בארץ: שלב המדינה הדו-לאומית. גם אני מדי פעם מפלרטט בחיוך מריר עם האפשרות, שנראית עתה לכאורה בלתי נמנעת
אבל האמת היא שמדובר בהתפתחות שהיא בהחלט כן נמנעת ולא בגלל שישראל תפרק את ההתנחלויות ותיסוג משם בעתידה הנראה לעין. הסיבה שהיא נמנעת: כשאנחנו מדברים על המדינה הדו לאומית אנו בעצם מניחים "פרוגרס". כלומר אנו מניחים שהאנושות מתקדמת לעבר עתיד טוב יותר ושהיא למדה והפיקה לקחים ממשוגותיה בעבר. אנו מניחים שזוועות המאות ה-19-20 שבמהלכן הושמדו עמים וקבוצות אתניות, לא יכולות לחזור על עצמן. אבל מה אם אנחנו לא מקבלים את הנחת היסוד שישנו פרוגרס בהיסטוריה ושהאנושות משייטת לה בבטחה (עם כמה מעידות פה ושם) לחוף מבטחים אוטופי?
ומה אם אנחנו דוחים את ההנחה הילדותית והגזענית שגורסת ש"היהודים" אינם מסוגלים לעשות דברים אשר "חברות מתנחלים" אחרות שנתקלו בעבר בהתנגדות של חברות ילידיות, בצעו גם בצעו?
ומה אם אנחנו מניחים שיתקיים שינוי רדיקלי במאזן הכוחות העולמי כך שבנות הברית המרכזיות של ישראל בעוד 50 שנה תהיינה סין וסעודיה ולא ארה"ב שמצויה במה שנראה כרגע, כמו תהליך התפוררות דמנטי.
ומה אם אנו מניחים שבעוד כמה עשרות שנים מדינות האיחוד האירופי לא תהיינה שותפות הסחר המרכזיות של ישראל, אלא הודו לאומנית ואלימה, בהנהגת יורשיו הלאומניים הקיצוניים של נרנדרה מודי ממפלגת BJP?
בהינתן מציאות גיאו פוליטית עולמית שונה בתכלית, לא בלתי אפשרי לדמיין תסריטים אחרים לגמרי מאלו של המדינה הדו לאומית הדמוקרטית שאנו מדברים עליה, מי בהתלהבות ומי בפחות. תסריטים שנעים על הספקטרום שבין אפרטהייד אלים, טרנספר ואף ג'נוסייד.
זה לא בלתי אפשרי לדמיין זאת, מכיון שהכוחות הללו קיימים בחברה הישראלית והם הולכים ומתחזקים ככל שהמבוי הסתום הפוליטי הולך ומתעבה. את נציגים הפוליטיים של הכוחות הללו ניתן לאתר כיום על הקשת שנמתחת בין הליכוד – איילת שקד (שהיא נטולת הרבה פחות מעצורים משותפה לדרך בנט) – מנהל ביה"ס לנבואה "הרברפי" – בוזז האדמות הגזען סמוטריץ ורבניו הקלריקליים – ורבים מקרב מצביעי המפלגות החרדיות שבינם ובין הציבור שמצביע עוצמה יהודית, הפערים הולכים ומטשטשים.
כשאנחנו מדברים על המדינה הדו-לאומית אנו מניחים "פרוגרס". שהאנושות הפיקה לקחים ומתקדמת לעתיד טוב יותר, וזוועות המאות ה-19-20 לא יחזרו. אבל מה אם אנחנו לא מקבלים את הנחת היסוד הזו?
במבט מפוכח ניתן לומר אפוא, שלמעלה ממחצית מהציבור היהודי בישראל חי כיום מאוד בשלום, או לחליפין תומך באופן אקטיבי, בווריאציה כזו או אחרת של אפרטהייד.
חז"ל למדו אותנו שאין אפוטרופוס לעריות. ההיסטוריה לימדה אותנו שגם לתהליכים של ברבריזציה אין אפוטרופוס.
חלק ניכר מזמנו של דרור אטקס במהלך שני העשורים האחרונים הוא בילה בגדה המערבית, בנסיון להבין ולתעד את מדיניות ההתנחלות וגזל האדמות שישראל מנהלת שם. בעבר עבד עבור מספר ארגוני שמאל ישראלים וכיום פועל מתוך פלטפורמה קטנה בשם 'כרם נבות' שעוסקת בעניינים אלו. הוא מתכוון לתעד כאן מדי פעם אנשים או תופעות בהם הוא נפגש במהלך עבודתו.
https://www.keremnavot.org/hebrew
פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
אחרי הלחץ האמריקאי על ישראל – שבא לידי ביטוי, בין היתר, בביקורו של מזכיר המדינה פומפאו בארץ – החליטה ועדת המכרזים הבין-משרדית, שחברת האצ'יסון הסינית לא תקים את מתקן התפלת המים בפלמחים. מדובר במתקן ההתפלה הגדול מסוגו בעולם, שיוקם, כך נקבע, על ידי חברת IDE הישראלית. בכך נמנע משבר בין ישראל לארצות הברית.
ועדת המכרזים מורכבת מגורמים ממשרד האוצר, משרד האנרגיה, רשות המים וחברת ענבל.
גורמים בליכוד ובכחול לבן אומרים שהיוזמה לשינוי השיטה לבחירת היועץ המשפטי לכנסת צפויה לרדת מסדר היום כדי למנוע חיכוך בין שתי הסיעות – כך דיווח הבוקר זאב קם בתאגיד השידור כאן.
חבר הכנסת איתן גינזבורג מכחול לבן מתח ביקורת על הדברים שנשא ראש הממשלה נתניהו לפני פתיחת משפטו: "לא אהבתי את זה, זה לא הסגנון שלנו". בראיון בתחנת הרדיו 103fm אמר חבר הכנסת בהתייחס לתגובת חברי כחול לבן: "לא קיבלנו הוראות איך לדבר".
מחר תתקיים בכנסת הצבעה על החוק הנורבגי, המאפשר לשרים להתפטר מהכנסת ולאחר מכן, אם הם חפצים בכך, לשוב ולהתמנות לחברי כנסת. זאת אחרי שבשבוע שעבר נדחתה ההצבעה על החוק בשל חילוקי דעות בין הליכוד וכחול לבן.
מתאם פעולות הממשלה בשטחים, האלוף כמיל אבו רוקון, הזהיר בדיונים סגורים, שבהם השתתפו שר הביטחון והרמטכ"ל, שהחלת החוק הישראלי בשטחים עלולה להביא לגל פיגועים ולשבירה של התיאום הביטחוני בין הצדדים – כך דיווח הבוקר צחי דבוש בגלי צה"ל.
התקשורת היא כלב השמירה של הדמוקרטיה, והיכן שהידיעה העיתונאית מקדימה את מערכת אכיפת החוק ומדרבנת או מבקרת אותה, היא עושה עבודת קודש. אך כאן הגבול שצריך לשים, וחייבים לאסור על ניהול חקירות ומשפט בתקשורת, בין אם מדובר על ראש הממשלה או על אחרון האזרחים.
בשם חופש העיתונות, משפט-תקשורתי מספק אולי את יצר המציצנות של הציבור, אך בעיקרו הוא מלהיט את היצרים, ואינו תורם לאמון. לא במערכת המשפט, לא בגורמי אכיפת החוק ולא בתקשורת עצמה. לפיכך משפט-תקשורתי אינו שומר על חירות האדם ואינו מקדם את הדמוקרטיה.
בשם חופש העיתונות, משפט-תקשורתי מספק אולי את יצר המציצנות של הציבור, אך בעיקרו הוא מלהיט את היצרים ואינו תורם לאמון. לא במערכת המשפט, לא בגורמי אכיפת החוק ולא בתקשורת עצמה
נשיא המדינה ראובן ריבלין, בהיותו יו"ר הכנסת, אמר את הדברים הבאים:
"רבותי חברי הכנסת, אנשי ציבור ומשפטנים מעולים הנמצאים כאן, אנחנו נמצאים גם במדינה שבה יש חשד גדול לסימביוזה בין המשטרה לתביעה ולעיתונות, כאשר בן-אדם יכול למצוא את עצמו עדיין נמצא בחדר, בחקירה, ובאותה שעה, מעל מרקע הטלוויזיה, מצטטים את דבריו ומוסרים מה הוא אומר לשוטרים באותו רגע, בזמן אמת, בו-זמנית" (ועדת החוקה חוק ומשפט, 19.08.2003)
נשיאת מועצת העיתונות והתקשורת בישראל דליה דורנר, בהיותה שופטת בית המשפט העליון, אמרה את הדברים הבאים:
"יש לי חשש מבוסס, כי בפרסומיה התקשורת אכן משפיעה על שיקול דעת השופט בערכאות הדיוניות. הדברים הנכתבים והמשודרים הם כה בוטים, עד כי לא יכול להיות ספק כי קיים אצל המפרסמים הרצון להשפיע על תוצאות המשפט", כנס "האם בתי המשפט בישראל מרשיעים חפים מפשע?" (אוניברסיטת תל-אביב, נובמבר 2003. משה גורלי, הארץ 12.11.2003)
ואני האזרח הקטן, למדתי על הסימביוזה המסוכנת בין התקשורת לגורמי אכיפת החוק, מבשרי.
כמה מהשיעורים שחוויתי פרסתי ברשימה, "עצמאות, חירות ובטיחות במשפט הפלילי", ולהלן שלושה קטעים מתוך יומן שכתבתי בזמן אמת בתקופת מעצרי לפני כ-17 שנה.
הקטע הראשון מתאר את ההפתעה שחיכתה לי בפתח בית המשפט בת"א, כאשר ב"תיאום מופלא" חיכו לי ניידות תקשורת ועשרות כתבים וצלמים.
הקטע השני מתאר את "האחווה" בין השוטרים לכתבים במסדרון בית המשפט.
הקטע השלישי מתאר את "קבלת הפנים" שערכו לכבודי במועד הגשת כתב האישום.
את היומן שיבצתי בלב הספר הקבצן השביעי וכללתי בו מסיפוריהם של האנשים שהכרתי מאחורי הסורגים ושלחלקם שמורה בליבי פינה חמה עד היום. מסגרת הספר מספקת את הרציונל להתגייסותי ליוזמות לתיקון מערכת המשפט. הספר זמין להורדה ולקריאה חופשית באתר.
הארכת מעצר
למחרת המעצר התעוררתי מוקדם, והתפניתי בשירותי בול קליעה שבתא. הוקל לי כשראיתי שלמרות הלחץ הגוף שלי מתפקד. לאחר הנחת תפילין קראתי כדרכי במסכת אבות. הגעתי לפסוק: "רק הישמר לך ושמור נפשך מאוד, פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך". תפסתי שעליי להיצמד לעובדות, וירדתי ממחשבת ההבל לבקש היפנוזה. הדברים שראו עיניי הם שהיו.
ואני האזרח הקטן, למדתי על הסימביוזה המסוכנת בין התקשורת לגורמי אכיפת החוק, מבשרי, כשחיכתה לי הפתעה בפתח ביהמ"ש בת"א, כאשר ב"תיאום מופלא" חיכו לי ניידות תקשורת ועשרות כתבים וצלמים
כשבאו החוקרים לאסוף אותי לדיון על הארכת המעצר, סירבתי להצעתם להחזיר לי את השרוכים ואת החגורה. כך, אף אחד לא יוכל להוריד אותם ממני שוב. בניידת ביקשתי שיחזירו לי את השרשרת, ולהפתעתי, החוקר הראשי שלח את חברו חזרה לתחנה להביא אותה עבורי, וזה היה אדיב לענוד לי אותה, שכן ידיי היו אזוקות.
בפתח בית המשפט בתל אביב חיכו לנו ניידות תקשורת ועשרות צלמים וכתבים. בתוך ניידת המשטרה, שאלו אותי החוקרים אם אני רוצה לכסות את פניי. בלי לחשוב עניתי, "מה פתאום!" ויצאתי זקוף ככל יכולתי ושלא כהרגלי. מחוץ לניידת החזיקו אותי החוקרים משני צדדיי לראווה מול המצלמות, כאילו הייתי חיה שצדו. מצלמות ומיקרופונים נדחפו לפניי וכתבת שאלה, "יוסף זהר, אתה רצחת את אבא שלך"? חשתי נרדף. בעצבנות משכתי איתי את החוקרים שהיו מחוברים לידיי באזיקים. עכשיו אני הובלתי אותם, בלא לדעת בעצם לאן הולכים. השניים מיהרו בעקבותיי, כשהם נתקלים באנשים מסביב. האטתי ותוך כדי הליכה אמרתי לכתבים שהמשיכו לעקוב אחרי, "עוצרים פה היום אדם חף מפשע…".
בעודי ממתין על הספסל יחד עם שניים מהחוקרים, הגיע דרור עורך הדין. הוא הביא לי מהבית את הז'קט הכחול, וסיפר שבני משפחתי וחברים רבים נמצאים כבר באולם. אחר כך אמר, "אינני יודע למה התכוונה, אבל רחל ביקשה למסור לך שהלביאה שומרת עליך". המלים הללו ריגשו אותי ונסכו בי שלווה.
בניידת המשטרה, שאלו החוקרים אם אני רוצה לכסות את פניי. בלי לחשוב עניתי "מה פתאום!" ויצאתי זקוף ככל יכולתי. מחוץ לניידת החזיקו אותי החוקרים משני צדדיי לראווה מול המצלמות, כאילו הייתי חיה שצדו
כתב אישום
23.03.2003 – יום ראשון, לפני הצהריים, מרתף בית המשפט בתל אביב
כשמעלים אותי מהמרתף לאולם, אברהם, השוטר המזוקן בעל העיניים הטובות, אומר לי: "לא תשים מכשול לפני עיוור", ומזהיר אותי שצלמים נמצאים באולם, כנראה בעקבות פרסום הידיעה בדבר הגשת כתב האישום נגדי. רגע לפני שאנחנו נכנסים למעלית השירות, אברהם מסתובב אליי ואומר לי שהוא מאמין בחפותי, ולכן אינו יכול לאזוק אותי. באותה נשימה הוא מבקש, שכשאראה את קרוביי, לא אצא מעבר לדוכן הנאשמים. עניתי לו שאינני יכול להבטיח זאת, נטלתי את האזיקים מידיו ואזקתי את רגליי בעצמי.
דרור כבר חיכה בפנים, וביקש ממני לא להגיב לתקשורת. הוא מכנה אותי, "דניאל בגוב האריות", ובאמת השתדלתי להפגין שוויון נפש. אני לא שם, אך בכל זאת משתדל ככל יכולתי להקרין כלפי בני משפחתי והחברים רוגע וביטחון. עליי לטעת בהם שוב ושוב את האמונה, שהם לא סתם מגיעים לבית המשפט, שזה חשוב לי ואני מעריך זאת מאוד. קראתי את כתב האישום ומצאתי את רחל בין עדי התביעה. הנחתי שהם ינסו להכשיל אותה, ויהיה לנו קשה לתקשר בתקופת המשפט.
נעמדתי והקראתי את השיר של טשרניחובסקי, "אני מאמין", מול פניה של אמא. היא הזדקפה מול המצלמות. בתחילה בכתה, אך התעשתה ואמרה בצורה ברורה, כי לא ייתכן שפושע יעמוד זקוף מול המצלמות.
השיר "אני מאמין" בכתב ידו של שאול טשרניחובסקי
זה ריגש אותי מאוד, ולא יכולתי להתבונן בה. התיישבתי והשתדלתי להתעשת. אחר כך אמרתי לכתבים, "בחוץ חושבים שמאחורי סורג ובריח נמצאות חיות, אבל אני מצאתי כאן בני אדם. חברי סולטאן מכפר ליד שכם שר לי בשבת את סיפור יוסף מהקוראן, והזכיר לי שגם בבור הגדול ביותר אלוהים נמצא, ושמי שהכניס אותי לבור הוא שיוציא אותי". דרור ושרון ניגשו אליי ולחצו את ידי בחוזקה. עיניו של דרור ברקו.
הוציאו אותי מהאולם ולאחר כחצי שעה העלו אותי שוב, והשיבו אותי על ספסל בהמתנה להקראת כתב האישום. עציר התיישב לידי ואחר כך הגיע סולטאן אזוק לעוד שני אסירים. התרוממתי, לחצתי את ידו ואמרתי לעבר רחל, "תכירי, זה סולטאן". בתחילה ניסתה להסות אותי, אך חזרתי והדגשתי, "זה סולטאן חברי", והיא קיבלה זאת.
רגע לפני שאנחנו נכנסים למעלית השירות, אברהם מסתובב אליי ואומר לי שהוא מאמין בחפותי, ולכן אינו יכול לאזוק אותי
ביקשו ממני לעמוד, הקריאו לקונית את כתב האישום ואספו אותי חזרה לפיר המעלית. לפני שיצאתי מהאולם אמא אמרה לי בטון מצווה כהרגלה, "תתרכז רק בעצמך, אם אין אני לי מי לי". חשבתי רגע ועניתי, "אם אני רק לעצמי מה אני?"
דרור נפרד ממני בפתח המעלית ואמר לי שאני חזק מדי. הוא צדק. האדרנלין בכל זאת פעפע בי. עליי ללמוד לפעול בשוויון נפש, מתוך תחושת חוסר כוח מוחלט. חוזק זה אשליה שמתנפצת מהר. רק בשחרור המוחלט מאשליית העוצמה נמצאת העוצמה האמיתית. עליי לעבור עוד כברת דרך כדי להגיע לשם. חברי למעצר שהם כ"קבצנים בבקתה בקרחת היער המוארת תמיד" מהמעשייה, ידריכו ויגדלו אותי עד שאהיה מוכן לכך.
ד"ר יוסף זוהר הוא חוקר ומרצה למשפט פלילי במוסדות טוטאליים להשכלה גבוהה. מנסה להבין מדוע הפתולוגיות במשפט הפלילי נוטות להחריף זו את זו. עדיין מתרגש מהספר הקבצן השביעי שנולד בזמן אמת כיומן באבו-כביר. "כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְרוֹר שׁוֹאֶפֶת, לֹא מְכַרְתִּיהָ לְעֵגֶל-פָּז, כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם, גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז."
פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
הרבה אירועים דרמטיים, גם היסטוריים, הספקתי לראות ברחוב צלאח א-דין והסביבה.
במלון אמריקן קולוני בתחילת הרחוב ראיתי בשידור חי את החתימה על הסכמי אוסלו, ביחד עם המנהיגים הפלסטינים וראשי השמאל הישראלי שנשארו בארץ. הרבה דמעות של תקווה היו שם.
בכנסיית סנט ג'ורג' ממול פגשתי את מרגל האטום מרדכי ואנונו זמן קצר אחרי ששוחרר.
בשכונת שיח' ג'ראח הסמוכה ראיתי מלחמות אלימות על בתים בין מתנחלים יהודים ותושבים פלסטינים.
בית המשפט המחוזי ברחוב צלאח א-דין בירושלים (צילום: Olivier Fitoussi/Flash90)
בבית המשפט המחוזי ישבתי שעות וימים ארוכים במשפטיהם של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט והשר אריה דרעי. האחד היה ראש ממשלה ונשלח לכלא. השני נשלח לכלא והיום הוא כמעט ראש הממשלה בפועל.
אבל כזה עוד לא היה לנו. ראש ממשלה שעומד לדין פלילי על מעשים שביצע בזמן כהונתו זה חתיכת תקדים.
בנימין נתניהו ינסה להפוך את המציאות המדהימה הזו לדרמה לאומית וחברתית, שתחזיר אותנו שנות דור לאחור. עד היום הוא ביקש לדחות/לבטל/לגמד את המשפט שלו בפרוצדורה: סדרה של בחירות, שינויי חוקי יסוד, מינויים.
לקראת המשפט הוא עולה מדרגה. זה כבר לא נקודתי, לא אישי ולא פרוצדורלי. זה גיוס המונים נגד המערכת. זה משפט דרייפוס, זה ימין נגד השמאל, זו הפיכה של השמאל והמשפטוקרטיה נגד שלטון הליכוד, אחרי שלא הצליחו להזיז את נתניהו בדרכים אחרות.
אוחנה ילווה את נתניהו אחר הצהריים בדרכו לבית המשפט בצלאח א-דין. בינתיים הא מחמם את האווירה בשליחות ראש הממשלה ומשדר לאלפי המפגינים של הליכוד כי בית המשפט בדרך לנהל משחק מכור, והשופטים מדליפים ולא אמינים.
את היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט הם כבר הרסו. הדברים מחלחלים הכי עמוק שאפשר. אני מסתובב בהפגנות של הביביסטים השרופים במוצאי שבת ליד מעונו של ראש הממשלה. הדם רותח.
בשבוע שעבר עברה במקום פעילה של הדגלים השחורים שעמדה במדרכה ממול והתבוננה בהם. המפגינים חצו את הכביש והתגודדו סביבה. זה עלול היה להיגמר לא טוב, אלמלא אחת המפגינות המוכרות מהימין סככה בגופה על האישה הזו. המשטרה, אגב, עמדה בסמוך ולא התערבה.
המשפט עלול להרחיב את הקרע בעם לממדים מסוכנים, דווקא בימים שבהם קמה ממשלת אחדות לכאורה. נתניהו הוכיח שהוא יודע להרים גלי שנאה אפקטיביים על אובייקטים שאותם הוא בוחר, ועכשיו אלה הם השופטים היושבים בדין.
אנחנו יוצאים לדרך ארוכה, במהלכה צפויים דיונים מתישים, חקירת עדים ועדי תביעה, טענות הגנה, התבטאויות כאלה ואחרות. בכל רגע נתון יהיה מי שיחפש את המשפט הנפיץ, את ההוכחה שאין כאן דין צדק. את הדעות הקדומות של 'השופטים השמאלנים'.
קשה לתאר מה יקרה כאן אם נתניהו יורשע בשוחד. מהבחינה הזו, אולי מוטב שגלגלי הצדק טוחנים לאט ודוחקים את הקץ לעוד שלוש במקרה הטוב (או הרע).
קצת קשה לי להבין את ההתנהגות של ראשי כחול-לבן. לאף אחד אין מה לומר על הדברים של השר אוחנה? של השר דודי אמסלם? שר המשפטים אבי ניסנקורן אמנם צייץ בתגובה לדברי אמסלם, שכינה את מנדלבליט "עבריין לכאורה", אבל איפה ראש הממשלה החליפי?
אני שב ומבהיר: יש לי אמון מלא ביועץ המשפטי לממשלה. שרי ממשלה רשאים להביע ביקורת עניינית, אבל מתקפות נטולות רסן הן חציית קו אדום.
בני גנץ לא יכול להתייצב מול המצלמות ולהגן בכל הכוח על בית המשפט? לחתוך את המתקפות הקשות הללו בעודן באיבן? למה הוא מחכה?
נתניהו עצמו אמר לי פעם, "דברים רעים חותכים באיבם". וזה בדיוק מה שגנץ אמור לעשות היום בבוקר, לפני ישיבת הממשלה. אחרי הכל, בהסכם הקואליציוני המחפיר שחתם עם נתניהו אין עדיין סעיף שמונע ממנו להתייצב לצד החוק.
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל
רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל
רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל
רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם