מה בין אבוחצירא, דרעי, אטיאס ובניזרי לבין גרוסמן, ניימן, גייזלר, הוכמן ודיניץ? ובכן, על הראשונים שמעתם וודאי בהרחבה ואילו על האחרונים סביר להניח שלא שמעתם – וזה מאוד מוזר כי אלה גם אלה הם אנשי ציבור שהואשמו בעבירות של שוחד, מרמה והפרת אמונים, ובכל המקרים התנהל נגד אנשי הציבור משפט.

מה בכל זאת ההבדל? ובכן – הראשונים האשימו את מערכת המשפט ואת מערכת אכיפת החוק ברדיפת המזרחים ובקיפוח על רקע עדתי ואילו האחרונים הואשמו, נשפטו ונענשו על ידי אותה מערכת ממש – מבלי שהוזכר כלל מוצאם וודאי לא הוזכרה טענה לקיפוח – הם היו סתם נאשמים שעברו על החוק.

מה בין אבוחצירא, דרעי, אטיאס ובניזרי לבין גרוסמן, ניימן, גייזלר, הוכמן ודיניץ? כולם אנשי ציבור שעמדו לדין פלילי. הראשונים האשימו את מערכת המשפט ברדיפה עדתית והאחרונים סתם נאשמו

מה עוד אפשר לומר על הקבוצה הראשונה זו של אבוחצירא, דרעי ושות'? ובכן כולם אנשים שדרכם צלחה, שהקריירה שלהם שיגשגה, כולם החזיקו במשרות נאות ובשכר נאה, כולם הגיעו ללב העשייה של החיים הציבוריים – לכנסת ולממשלה.

כלומר גם אם הם עצמם או בני משפחותיהם קופחו בשל מוצאם המזרחי, הרי שהם הצליחו יפה מאוד לדלג על משוכת הקיפוח ולהשלים את הפער שנגרם בעטיו – דרכם צלחה לא פחות משל אשכנזים שלא קופחו.

והנה, על אף הצלחתם הם שלפו את טענת הקיפוח עד כדי רדיפה על רקע מוצאם – ומתי נשלפה הטענה? האם כאשר דרעי היה לשר הצעיר ביותר בארץ? האם כאשר כלי התקשורת הפכו אותו לכוכב הבלתי מעורער של כל תוכנית ריאיונות וחיזרו אחריו במרץ? לא ולא, דרעי וחבריו שלפו את טענת הקיפוח רק כאשר הועלה נגדם חשד למעשים לא כשרים, מעשים העולים כדי מעשים פלילים.

הרשו לי לסטות לרגע מהנושא בו פתחתי ולספר לכם שהשבוע חגגה משפחה אחת בר מצווה לבנה, האירוע נחוג בבית המשפחה, במהלך החגיגה הושמעה מוסיקה רמה ונורו זיקוקי דינור – ושכנים שהוטרדו מהרעש טלפנו למשטרה.

מדובר בסיפור בנאלי להחריד, כל כך בנאלי שספק אם היה סיכוי שיגיע לחדשות. בכל מקרה אחר הוא היה נפתר בשוטרים המבקשים מהחוגגים להחליש את המוסיקה ולהשתדל לשמור על שקט. אבל בחגיגה הספציפית הזו השתתף זמר ידוע, כזה ששיריו מושמעים בכל תחנות הרדיו, כזה המופיע בפרסומות, כזה הממלא אולמות – ומרגע זה הפכה המסיבה לעניין לציבור והסיפור עשה דרכו למהדורות החדשות.

חרף הצלחתם הם שלפו את טענת הקיפוח והרדיפה העדתית. ומתי שלפו? האם כשדרעי היה לשר הצעיר בארץ? כשהפך לכוכב כל תכנית ריאיונות? לא ולא, היא נשלפה רק כשהועלה נגדם חשד למעשים לא כשרים

לא הייתי מטרידה אתכם בסיפור הזה, כי כאמור הוא בנאלי, אלא שאחד החוגגים שרואיין בנושא התלונה למשטרה אמר את הדברים הבאים, בציטוט חופשי: התלונה למשטרה נובעת מהעובדה שמדובר במוסיקה מזרחית עם קולולולו וטולולולו ועומר אדם, תאמינו לי שאילו התזמורת הפילהרמונית היתה מנגנת על הגג היו מדווחים על כך במדור תרבות ומשבחים את האירוע.

מה היא בעצם טענת הבחור? ובכן, הטענה שלו היא שבישראל יש קיפוח של מזרחים. הנה עובדה – היתה מסיבה עם מוסיקה מחרישת אוזניים והשכנים התלוננו במשטרה רק כי מדובר היה במוסיקה מזרחית.

מה המשותף לטענת הקיפוח של הפוליטיקאים המזרחים שהואשמו בפלילים (רובם ככולם אף הורשעו) ולטענת הקיפוח של האדון מהמסיבה? ובכן, שתי הטענות נשמעו כטענת הגנה בשעה שהיה חשד למעשים בלתי כשרים. וכשטענה לקיפוח נשמעת מצד מזרחים שאורח חייהם, המשרות שלהם וההצלחה שלהם אינם נתונים לויכוח, רק כאשר ההתנהגות שלהם היא נושא לביקורת פלילית או חברתית – זה אומר דרשני.

זה אומר שהטענה, על אף שהיא נשענת על יסוד מוצק – על הקיפוח ההיסטורי של מפא"י את בני עדות המזרח שאין אפשרות להתכחש לו ושתוצאותיו עדיין ניכרות בישראל של היום – איננה אמיתית, אלא היא יותר בגדר תרוץ להתנהגות.

ויותר מכך, יש מזרחים שמרשים לעצמם לעבור על החוק או להתנהג באופן החורג מהנורמה תוך ידיעה שהם ישתמשו בתרוץ הקיפוח. כי מרגע שנזרקת לאוויר טענת הקיפוח – טוען הטענה אינו צריך לעשות יותר דבר, הוא לא צריך להסביר, לא צריך להביא ראיות, לא צריך להוכיח. די בהשמעת הטענה כדי שחובת ההוכחה תעבור לצד השני. עליהם להוכיח שלא קיפחו, מה שנקרא בשפה משפטית – היפוך נטל הראיה. אם תרצו, ההיפך מעקרון המשפט האזרחי – "המוציא מחברו עליו הראיה".

מרגע שנזרקת לאוויר טענת הקיפוח – לא צריך יותר להסביר, להביא ראיות, להוכיח. די בהשמעת הטענה כדי שחובת ההוכחה (שלא קיפח) תעבור לצד השני, מה שנקרא בשפה משפטית – היפוך נטל הראיה

בכל הקשור לטענות הקיפוח מתקיים היפוך יוצרות לא רק בהסרת חובת ההוכחה מהטוען לקיפוח, אלא בכך שטענות גזעניות על רקע עדתי מהצד של מזרחים כלפי אשכנזים זוכות כמעט תמיד ליחס סלחני – כמעט כמו היחס לילד צעיר שלמד קללה ומשתמש בה מבלי להבין את משמעותה.

כך למשל מירי רגב יכולה לומר על משפחת בעלה האשכנזי "שאצלם אין ארוחת שישי ואין כלום", ואף אחד לא יעמיד אותה על כך שמדובר בטענה גזענית כלפי כל האשכנזים באשר הם.

באופן דומה בחורה צעירה ויפה, המשתתפת בתוכנית ריאליטי ושבמקרה היא גם מזרחית מעיירת פיתוח, יכולה לדבר בשפה משולחת רסן לחבריה לתוכנית, להטיח עלבונות באשכנזים באשר הם, לדבר בהכללות על אופיים הקר ואף אחד מחברי התוכנית לא מעמיד אותה על מקומה. האם אתם חושבים שאילו מישהו מהמשתתפים האחרים היה עולב בה בשל משהו הקשור בקשר הדוק למוצאה זה היה עובר בשלום? האם ההפקה היתה מעזה לשדר את זה? ברור שלא, שכן אם חלילה היו מעזים לשדר את זה כבר היתה תגובתה של מירי רגב משודרת מחוף אל חוף על האשכנזים והגזענים.

במדינה השתרש שיח הנובע מתערובת של קיפוח העבר – כאמור קיפוח אמיתי וקשה, ושל רגשות הנחיתות שהוא גרם אצל אלה שקופחו גם לאחר שני דורות ויותר, ושל רגשות האשמה של אשכנזים כלפי מזרחים הטוענים טענת קיפוח. כל עוד הוא מתקיים, אנחנו נראה מזרחים דוגמת מירי רגב ודוגמת המשתתפת בתוכנית ריאליטי המקללים, המחרפים והמשתלחים באשכנזים וזה ייחשב לעממיות מזרחית קלילה. מצד שני, נראה אשכנזים, המונעים מפחד שמא יאשימו אותם בהתנשאות ובגזענות, מקבלים על עצמם את נטל ההוכחה שלא קיפחו, ללא שאלה, ללא תהיה ומבלי להתמודד באופן ענייני עם השאלה האם המקרה בו נטענת טענת הקיפוח – מדובר אכן בטענה עניינית? האם זה המקום לטעון אותה? האם יש לכך הצדקה?

וכל זמן שהשיח הוא כזה שמזרחים מסוימים, שעל פניו הם ההיפך הגמור ממקופחים, מעלים טענות לקיפוח, טענות הנשמעות כמעט תמיד כאשר הם מסתבכים באופן זה או אחר עם החוק, וכאשר התנהגותם היא נושא לביקורת, וכשאף אחד לא מטיל עליהם להוכיח את טענתם אלא ההיפך מכך, הנטל עובר לצד שכנגד – אנחנו נמשיך לראות את התופעה. השד העדתי ימשיך להפציע. הוא ישמש להצדקת פעולות של מזרחים שמרשים לעצמם לעבור על החוק בידיעה שיוכלו להשתמש בטענת הקיפוח מבלי להוכיח אותה.

היפוך יוצרות נוסף מתקיים גם בכך שטענות גזעניות על רקע עדתי מצד מזרחים כלפי אשכנזים זוכות כמעט תמיד ליחס סלחני – כמעט כמו היחס לילד צעיר שלמד קללה ומשתמש בה מבלי להבין את משמעותה

ובשולי הדברים – עד לאן תתרחב טענת הקיפוח, עד לאילו מחוזות אפשר לשאת אותה ולהתייחס אליה ברצינות אם אפילו תלונה עניינית על הפרעה לשכנים גולשת למחוזות הקיפוח? והאם לאחר ארבעים שנות ממשלות ימין לא ניתן לומר על הטענה כי היא התיישנה, או למצער שנטל ההוכחה הוא על הממשלה להוכיח כי לא היא המקפחת?

רינה ענתי היא בעלת דוקטורט לביוכימיה מהטכניון ובעלת תואר במנהל עסקים ובמשפטים מהמרכז הבינתחומי. במשך שנתיים שימשה כעוזרת מחקר של כבוד נשיא בית המשפט העליון בדימוס הפרופ' אהרן ברק. התמחתה בבית המשפט השלום בתל אביב. במקור מחצור הגלילית, כעת גרה במרכז, נשואה ואמא לשני בנים

איאד אל חאלק נורה למוות בחדר אשפה במזרח ירושלים. נער אוטיסט עם "צרכים מיוחדים", ללא הגנה, ללא נשק, בלי שאיים על איש. הוא רק ברח מבהלה. ברח מהסכסוך אותו מעולם לא הכיר ולא הבין. שוטרי מג"ב ששמם לא פורסם דלקו אחריו. ירו בו בטענה שראו משהו חשוד בידיו. זה נגמר במותו.

איאד אל חאלק ז"ל הוא בשר התותחים.

לכאורה עולה השאלה המבצעית – מתי לוחצים על ההדק? מתי אדם נושא תפקיד ונשק לוחץ על ההדק והורג. זו לא שאלה פוליטית. לא כיבוש ולא אווירה. לא היסטוריה של דקירות ולא פיגועים ברקע. הרי איאד היה יכול להיות גם אוטיסט יהודי שנבהל וברח. אוטיסטים לא יודעים על זהותם הלאומית ועל המאבק הפלשתיני ישראלי.

אבל השאלה שתיחקר בוודאי היא רק שאלה ביורוקרטית, נהלית – האם שוטרי מג"ב הרגישו מאוימים. מאוימים עד כדי סכנה לחייהם? עד שאין ברירה אלא להפעיל נשק נגד המאיים? האם ירו על פי הנהלים, ההוראות, הפקודות…?

ככל שבוחנים את האירוע המזעזע של הריגת איאד, אי אפשר לא לראות את גודל האבסורד. שוטרים חמושים רודפים אחרי נער בורח, ובסופו של המרדף יורים בו למרות שאינו חמוש, ולמרות שלידו עומדת אישה שמזהירה אותם כי הוא אדם נכה. מה עובר בראשם? הצורך לצוד בכל מחיר את הנרדף? לחסל? להרוג? לממש את יכולתם להפעיל כוח? לבצע פקודות בכל מחיר? על מי הוא איים שם בחדר האשפה?

מה עובר בראשם? הצורך לצוד בכל מחיר את הנרדף? לחסל? להרוג? לממש את יכולתם להפעיל כוח? לבצע פקודות בכל מחיר? על מי הוא איים שם בחדר האשפה?

באותו שבוע מתה הילדה בת ה-4 רפיף קרעין, לאחר ששבועיים קודם נורתה במזרח ירושלים מכדור תועה שפגע בראשה. רפיף התגוררה בעיסאוויה, וכדור M16 שירה מישהו נושא M16 חדר בשקט לראשה. שבועיים על שולחן הניתוחים לא עזרו ומוחה לא הצליח לספוג את הכדור התועה השקט.

רפיף קרעין ז"ל היא בשר התותחים.

אוטיסטים וילדים. הם בשר התותחים של הסכסוך הפוליטי, המדיני, הצבאי. הם נשלחים יומיום אל מותם הוודאי בקרב אבוד מראש, חסר תכלית. שולחיהם אל המוות המיותר הזה יושבים ליד שולחן מקבלי ההחלטות. לעתים בשני הצדדים. אדישים ודואגים רק לעתידם הפוליטי. אולי ריבונות, אולי סיפוח, אולי אינתיפאדה, אולי מדינה. אולי מדינות העולם יתערבו, אולי ילחצו, אולי כלום לא ישתנה.

שוטרי מג"ב האנונימיים ואותו יורה ב-M16 שהרג את רפיף קרעין, הם התותחים. מובלים אל שדה הקרב ובידיהם הפגזים והקנים, ולהם ניתנות הוראות פתיחה באש. לכאורה זה נתון מעתה בידיהם, על מצפונם, על פי שיקול דעתם.

אולם הוראות הפתיחה באש שנועדו לשמור על רמתו המוסרית של הלוחם, לא עוזרות לאיאד ורפיף. בסופו של יום ב"שדה הקרב" בו הם חיים, מתנהל מצוד. כדורים עפים, והם למעשה רצים בין שריקת הקליעים, משחקים וחיים אל מול האש. כמו החיילים בגליפולי בקרבות מלחמת העולם הראשונה, היוצאים בהמוניהם מהתעלות ורצים בשורות חזיתיות ישר אל מול מקלעיהם של חיילי הצבא העותמאני, סופגים את הכדורים בלית ברירה, אך מבצעים את חובתם לקום ולהסתער. לפי פקודה.

בשר התותחים של המלחמה הם שוכני הרחובות וחדרי האשפה, גני הילדים, המוסדות לבעלי צרכים מיוחדים ומרחב המטווח והטווח בין קני הרובים. אנשים פשוטים. אלה חוטפים את מחיר פחדם של הקברניטים להפסיק את האש.

בשר התותחים הם שוכני הרחובות וחדרי האשפה, גני הילדים, המוסדות לבעלי צרכים מיוחדים ומרחב המטווח והטווח בין קני הרובים. אנשים פשוטים. אלה חוטפים את מחיר פחדם של הקברניטים להפסיק את האש

מולם עומדים מקבלי ההוראות. מבצעי ההוראות. הציידים על פי פקודה. מקבלי ההחלטות לא יפסיקו את הקרב. לא יקפלו את התותחים ולא יתיישבו לדבר ביניהם על גורלם של ה"לוחמים" בשני צידי החזית. אילו רצו להפסיק את המלחמה, בשר התותחים לא היה נאכל לאור השמש יומיום.

נסיך: בחיים עוד לא ראיתי כזה אוסף-עולב.

פלסטאף: פה-פה-פה, טובים מספיק להשתפד על כידון, בשר תותחים, בשר תותחים. הם ימלאו בור-אחים טוב כמו כל בן טובים. שה, בן אדם, בני תמותה, בני תמותה.

(ויליאם שייקספיר / הנרי הרביעי)

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון מנוחתו עדן (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.