הזעם וחוסר השקט שלי נובעים מזה שפרנסתי, עתיד ילדיי ושלטון החוק אינם שיקול בכלל בעיני מי שעומד בראש הממשלה, אלא רק הרצון שלו להמשיך לכהן בתפקידו בזמן משפטו הפלילי, למנוע מגנץ את הרוטציה ולנסות לבטל את המשפט, תוך החרבת שלטון החוק.

הזעם וחוסר השקט שלי נובעים מזה שפרנסתי, עתיד ילדיי ושלטון החוק אינם שיקול בכלל בעיני מי שעומד בראש הממשלה, אלא רק רצונו להמשיך למנוע מגנץ את הרוטציה ולנסות לבטל את המשפט

אבל הזעם וחוסר השקט גוברים כשאני רואה כיצד ראש הממשלה נושק בכל פעם לתהום עמוקה יותר במסגרת מסע הסתה וכזבים מוחלטים שמבקש ליצור דה-לגיטימציה לביקורת נגדו, להפגנות הבלתי אלימות נגדו ולעצם הרצון הכי מתבקש והכי בסיסי להחליפו.

הזעם וחוסר השקט הם גם פועל יוצא של העובדה שמיליציות קיצוניות שתומכות בנתניהו ממשיכות באלימות חמורה, בעוד הוא ממשיך להסית, לשקר וליצור דה לגיטימציה של המותקפים. במילים פשוטות: הוא מעודד את האלימות.

קריאות שמושמעות באוזניו ליד חנות שווארמה ברמלה, כמו "השמאלנים מניאקים" ו"השמאלנים צריכים למות" הן כבר המובן מאליו. אלו לא המיליציות הקיצוניות והאלימות. זהו סתם שיח שגרתי שעובר ליד האוזן. והוא? מתעלם.

בסרטון שמופץ ברשתות המתעד ביקור של נתניהו ברמלה בצהריים, נשמעים תומכיו צועקים לעברו "כל השמאל מת" ו"ימותו השמאלנים"@yaara_shapira pic.twitter.com/SImCFhvMNO

— כאן חדשות (@kann_news) August 4, 2020

ואחרי מספר שעות מעלה פוסט שבו הוא מאשים את "אנשי השמאל" בכך שפתאום הצמיחו אוזניים והחלו לשמוע דברי הסתה תוך שהם מתעלמים מההסתה נגדו. איש לא הצמיח לפתע אוזניים. אך במקרה של נתניהו, ספק אם בכלל צמח מצפון.

שמח שהשמאל פתאום הצמיח אוזניים. אצלי זה עקבי: אני מגנה הסתה ואלימות מכל צד שהוא. לא מחוץ לביתי בהפגנות השמאל ולא ברחוב. אנחנו חייבים להתאחד במאבק המשותף שלנו בקורונה. אני מצפה מיאיר לפיד, איימן עודה ומנהיגי השמאל לגנות את ההסתה והאיומים לרצח בהפגנות שהם מובילים נגדי.

— Benjamin Netanyahu (@netanyahu) August 4, 2020

הזעם וחוסר השקט מתגברים ככל שאני רואה את מדינתי צוללת במדרון האפרטהייד, הקריסה הכלכלית, העוני המעמיק, הפערים העצומים, חוסר התקווה הכלכלית (הרבה לפני הקורונה. חוסר התקווה לקנות דירה נמשך למעלה מעשור), מעבר הון עתק מעניים ובני מעמד בינוני חנוקים לעשירים, ההסתה האלימה, השיסוי השיטתי, תרבות הכזב והספין, אפליית האזרחים הערבים, רדיפת ארגוני זכויות אדם (במדינה דמוקרטית מעריצים גופים כמו הקרן החדשה לישראל. כאן היא משמשת כשק חבטות ומושא הכפשות בזויות מפי ראש הממשלה), רדיפת מערכת המשפט, רדיפת התקשורת החופשית, השחיתות המתפשטת, קריסת מערכות הרווחה, רמיסת המוחלשים וניצולם הציני של רבים ורבות באמצעת הפחדה ותעמולה לאומנית זולה.

גם ריקון הפרלמנט מכוחו, התעקשותם הקבועה של רבים מהאופוזיציה להתמקם בלב המאפליה של ממשלת נתניהו (אחרי שהוזהרו מפגיעתו הרעה באותיות קידוש לבנה שוב ושוב), היעדר הבושה המוחלט (מי זה צחי הנגבי בכלל? מה הוא עושה שם חוץ מלברבר, לשים פס על מצוקות אנוש ולהרוויח על חשבוני עשרות אלפי שקלים מדי חודש?), ממשלת הניפוח החלולה, ההפרה הבוטה והמוחלטת והחד-משמעית של התחייבות היסוד של פוליטיקאים שהצבעתי להם (נוכלים שגנבו את קולי ועשו בדיוק את מה שהתחייבו באוזניי שלא יעשו, תוך גילוח שפם כדי שאקרא את השפתיים) ואובדנו המוחלט של האמון במילה, בהבטחה או בהסכם (וואו, גנץ. כמה מוזר שנתניהו לא התכוון לקיים את ההסכם בדבר תקציב דו-שנתי מהרגע הראשון. לאאאא יכול להיות. וואלה??? באמת מפליא) כשברור שכל התחייבות תופר ברגע שהדבר יתאפשר – ובכן, כל הפתולוגיה הזו מעוררת זעם וחוסר שקט.

את הזעם וחוסר השקט יש לתרגם למחאה, כתיבה, הפגנה, עתירה או כל פעולה אחרת במסגרת החוק והדמוקרטיה. אבל כשעושים כן, סופגים מייד הכפשות כוזבות, שקרים מסיתים ואף אלימות בעידוד המשסה מבלפור. מעגל שוטה.

אבל זה לא ירתיע. מול כל שקר, תגיע עוד מחאה. מול כל הסתה, יתייצבו מפגינים נוספים. מול כל ספין, יגיעו מפגינות. מול כל העמקה של השחיתות, הריקבון והיעדר הבושה, יגיעו גברים ונשים שמסרבים להיכנע. יהודים וערבים. גברים ונשים. אשכנזים ומזרחים. חילונים וגם דתיים.

זה לא ירתיע. מול כל שקר, תגיע עוד מחאה. מול כל הסתה, יתייצבו מפגינים נוספים. מול כל ספין, יגיעו מפגינות. גברים ונשים שמסרבים להיכנע. יהודים וערבים. אשכנזים ומזרחים. חילונים ודתיים

ישראלים שיחוללו שינוי. ישראלים שישיבו את הדמוקרטיה. ישראלים שלא יוותרו למנהיג ששונא אותם. ישראלים שייאבקו נגדו ולמען מדינת ישראל.

עורך דין דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. בן 46. נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.

מפלגת X שלום רב, לאחרונה שמתי לב שעיניך נשואות אל עבר המחאה. אם זה בפוסטים ברשתות החברתיות, או סמסים קדחתניים בשעות לא שעות. תרשי לי לומר לך בנימוס – את לא מוזמנת, תם זמנך.

מפלגת X שלום רב, לאחרונה שמתי לב שעיניך נשואות אל עבר המחאה. אם זה בפוסטים ברשתות החברתיות, או סמסים קדחתניים בשעות לא שעות. תרשי לי לומר לך בנימוס – את לא מוזמנת, תם זמנך

האזרחים הרבים אשר שוטפים את הרחובות מאסו בשיטה ואת כמובן חלק מהשיטה. המוחים הכעוסים מאוכזבים מפועלך, כחלק מהממשלה או כנגד הממשלה. איפה היית ומה עשית ב-11 שנים האחרונות? אני מאמין לך שניסית לשנות את המצב. כולנו האמנו בך – הצבענו לך – אך אם אנחנו עומדים כאן היום, נכשלת.

מפלגה יקרה, את חברת לפוליטיקאים שקרנים למען קולות בודדים, מכרת את דעותיך לכל מחזריך, הפקרת את בוחריך ללא היסוס, ולנו האזרחים זה נמאס. זו אינה אשמתך הישרה, זו היא הרי "השיטה" – ואותה באנו לשנות. בזמן שהיועצים האסטרטגיים שלך מייעצים איך לפלג ולקטלג (למען השגת מנדטים) – אנחנו רוצים לחבר. בעוד בעלי אינטרס מזמינים אותך לכנסים וטקסים, אנחנו נמצאים ברחוב. זמן רב ראשנו היה טמון בחול – את כל התקוות שלנו הפקרנו בידיך – לא עוד.

המחאה לא מפחדת מפוליטיקה, להפך, היא אם כל המחאות הפוליטיות, היא בבלפור. אולם, היא אינה מחאה של מפלגות וגם לא של פוליטיקאים. מטרתה היא לא להיות קמפיין בחירות וגם לא להיות בסיס להצמחת מפלגות. המחאה היא תוצר של מציאות ולא מציאות הרוצה ליצור תוצר (וזו אולי גם חולשתה הנוכחית). למחאה אין מנהיג, למחאה אין דרישות ברורות, למעט אולי דבר אחד קטן ופשוט – רק לא ביבי.

הדור הצעיר קם על רגליו, למען עתיד טוב יותר. הוא אינו צריך סיוע ממפלגה, לא תקציב מעמותה ולא עצה של חנופה. ההמון יוצר בנוכחותו ברחוב כוח מעורר פליאה (וקנאה).

המשבר הכלכלי עוד בפתח ורק סולידריות אזרחית מקורית של ההמון תאושש כראוי את החברה הישראלית. בעוד הממשלה בוחרת למכור את עתידנו לבעלי האינטרס באלפיון העליון, האזרחים יחזירו את השליטה על גורלם מהרחוב.

יוזמות של עזרה הדדית, תמיכה בעסקים קטנים ועוד שלל רעיונות, הם מקור הצמיחה החדש של החברה הישראלית. אובדן האמון בפתרונות הממשלה ובהבטחות הפוליטיקאים, יובילו למציאות פוליטית חדשה – לטובה ולרעה.

כשהיועצים האסטרטגיים שלך מייעצים איך לפלג ולקטלג – אנחנו רוצים לחבר. בעוד בעלי אינטרס מזמינים אותך לכנסים וטקסים, אנחנו נמצאים ברחוב. ראשנו היה טמון בחול ואת כל תקוותינו הפקרנו בידיך – אבל לא עוד

המחאה היא של כולם, לכן כולם מוזמנים. פוליטיקאים יכולים לבוא כאזרחים מהשורה, פעלים פולטיים הם כמובן הכוח של המחאה. אבל חולצה של מפלגה זה פאסה ושלט ממותג זה לא העניין כאן. כל שיוך מפלגתי למחאה אזרחית, יוצר נזק. מפלגה = פילוג. אנחנו לא רוצים לשים את הפוליטיקה מחוץ למחאה, אלא את המפלגות מחוץ לשיח. תם זמנכם בעת הנוכחית – בבקשה שחררו.

המכתב מנוסח בלשון רבים, אך הוא מייצג דעתי האשית בלבד. תוכן המכתב מבוסס על שיחות רבות עם אזרחי המחאה.

בעל תוכנית רשת - שידורי המגפה. סטודנט לפוליטיקה וממשל. כותב מנקודת מבט של יליד שנות ה-90, על פוליטיקה, פילוסופיה, תרבות, ספורט, והחיים עצמם.