למי שייך הסיפור שלה?

נכונותה של קולט אביטל לדבר בפומבי על נושאים עדינים, במיוחד כשאין לה הרבה מה להרוויח ולא מעט להפסיד, היא מופת לאומץ לב ציבורי ● החשיפה שלה מהווה תיקון חשוב לנטייה הרווחת לזלזל בנשים ולהפחית בערך תרומתן המשמעותית לבניית הפסיפס הישראלי ● דעה

קולט אביטל ב-2008 (צילום: אוליבייה פיטוסי/פלאש90)
אוליבייה פיטוסי/פלאש90
קולט אביטל ב-2008

שליטה בנרטיב היא אחת השיטות הנלוזות, היעילות והמוכחות ביותר לשימור ההגמוניה. אין תחום שהדבר ניכר בו יותר מאשר ביחסי מגדר.

במהלך סוף השבוע שעבר פרצה סערה כשקולט אביטל – אישיות ציבוריות שכיהנה בעבר כשגרירה וכחברת כנסת – חשפה כי במרוצת הקריירה הדיפלומטית הארוכה שלה היא חוותה שורה של הטרדות פיזיות (בין השאר מצד שמעון פרס המנוח).

לכך נוספה הודאתו של שר המודיעין, אלוף (מיל') אלעזר שטרן, כי הוא נהג לגרוס תלונות אנונימיות כששימש כראש אגף כוח האדם של צה"ל – דבר שהציף סדרה של עדויות על התעלמותו מפניות בנושא הטרדות מיניות. מה שהחל כסערה הפך להוריקן משתולל, שישכך רק אם ביטוייו, השפעתו, תוצאותיו, ושורשיו ייחשפו ויטופלו.

המהומה שעורר הריאיון של גידי וייץ עם קולט אביטל ב"הארץ" מדגימה את המורכבות, הנוקשות והרלוונטיות המתמשכת של הניסיונות להמעיט בערך פועלן של נשים ולהתייחס בביטול למהות תרומתן למדינה.

המהומה שעורר הריאיון עם קולט אביטל ב"הארץ" מדגימה את המורכבות, הנוקשות והרלוונטיות המתמשכת של הניסיונות להמעיט בערך פועלן של נשים ולהתייחס בביטול למהות תרומתן למדינה

בתוך כך נוצר סילוף של העבר ומתקבעות נורמות שמשמרות ואף מאפשרות חוסר שוויון מגדרי מתמשך. לכן העדות של אביטל מחזקת את קריאותיהן של נשים רבות היום לשינוי חברתי כולל.

קולט אביטל על שער מוסף "הארץ", 8 באוקטובר 2021
קולט אביטל על שער מוסף "הארץ", 8 באוקטובר 2021

גילוי הלב שלה גרר תגובות זועמות יחד עם כמה ביטויי הבנה ותמיכה. היא מותקפת מארבעה כיוונים שונים, שכל אחד מהם מדגיש היבט אחר של יחסי המגדר המורכבים והבלתי-שוויוניים שנרקמו בישראל לאורך השנים ועדיין שולטים במרחב הציבורי.

הראשון, והברור ביותר, נסוב סביב עיתוי הגילויים של קולט אביטל – ולפיכך סביב אמינותם. מדוע חיכתה עד עכשיו כדי לחשוף את ההטרדות שחוותה, בעיקר מצד בכירים רבי עוצמה? ישנן נשים, וכמוהן גברים – רובם, אם כי לא כולם, מבוגרים יותר – שטורחים לרמוז כי ההצתה המאוחרת הזאת מעוררת חשד כשלעצמה.

הם מגלים בכך הבנה מועטה, אם בכלל, של מה שנשים צריכות לעבור כדי להודות לעצמן (שלא לדבר על כלפי חוץ), לעכל, ואז להפנים את מה שחוו. נדרשו לאביטל, כיום בת 82, שנים רבות כדי להבין שמה שעברה על בסיס קבוע במהלך הקריירה המפוארת שלה אינו מקובל מבחינה מוסרית ושהיא אינה יכולה להמשיך ולשתוק.

כמו רבות מבנות גילה, אביטל גדלה באווירה שבה הצעות מיניות היו דבר שבשגרה. לדידה, הן היו חלק בלתי נפרד מהאפליה המגדרית השיטתית שחוותה לאורך השנים, במיוחד במקום עבודתה.

כמו רבות מבנות גילה, אביטל גדלה באווירה שבה הצעות מיניות היו דבר שבשגרה. לדידה, הן היו חלק בלתי נפרד מהאפליה המגדרית השיטתית שחוותה לאורך השנים, במיוחד במקום עבודתה

במשרד החוץ נדרש לה זמן רב הרבה יותר להתקבל כחברה מן המניין בשירות הדיפלומטי לעומת מקביליה הגברים, בעלי כישורים דומים – אם לא פחותים – משלה, התקדמותה עוכבה שוב ושוב, בדיוק בשל היותה אישה ("מינוי אישה לתפקיד יעורר התנגדות בקרב רבנים", "היא אישה ועלולה להיות נתונה לסחיטה", "אם לא תתחתני, תהיי רווקה זקנה וממורמרת", ובכלל "נשים הן היסטריות. נצטרך כל הזמן להרגיע אותן").

אביטל הובלה להאמין שתקיפות פיזיות הן חלק מהמכלול הזה של דעות קדומות על רקע מגדרי. אבל רק ממרחק הזמן והפרספקטיבה היא הבינה שאותם רמזים מיניים ושמועות זדוניות שהופרחו היו גם אמצעי לעכב אותה מבחינה מקצועית.

קולט אביטל במליאת הכנסת, 2007 (צילום: מיכל פטאל/פלאש90)
קולט אביטל במליאת הכנסת, 2007 (צילום: מיכל פטאל/פלאש90)

מבקריה היום, שטוענים כי הטרדה מינית הייתה הנורמה באותם ימים ומבטלים את השפעותיה על הקריירה שלה, רק משקפים את חוזקן של דעות חשוכות מן הסוג הזה ומקנים להם תוקף גם היום.

אין דבר שמדגים זאת טוב יותר מאשר מה שסבלה מידיו של שמעון פרס – אדם שהעריצה מבחינה מקצועית אך הדפה אישית. כל מי שמכיר את עבודתה של קולט אביטל גם יודע היטב שפרס עיכב אותה בצמתים מכריעים במהלך הקריירה שלה. מאז שנכנסה לחיים הציבוריים בסוף שנות ה-90 רדפו אותה רמיזות שייחסו את הצלחתה ליחסיה עם האיש החזק הזה.

לחשיפת הסיפורים האלה, אם כן, אין קשר לעובדה שפרס כבר מת ואינו יכול להגיב, כטענתם הצורמת של מבקריה: הוא הלך לעולמו כבר לפני חמש שנים. בכך שהיא מתמודדת דווקא עכשיו עם ההאשמות המרושעות הללו כלפיה, קולט אביטל מעבירה מסר חשוב: שהאישי והפוליטי אכן שלובים זה בזה, ושנשים אינן יכולות להיות מוחלשות לנצח.

בכך שהיא מתמודדת דווקא עכשיו עם ההאשמות המרושעות הללו כלפיה, קולט אביטל מעבירה מסר חשוב: שהאישי והפוליטי אכן שלובים זה בזה, ושנשים אינן יכולות להיות מוחלשות לנצח

עם ההבנה בא גם המעשה: מילוי המחויבות להבהיר את העובדות לא רק למען עצמה ושמה הטוב אלא גם למען רבות אחרות שסובלות השפלות דומות ושרואות בה מודל לחיקוי. רק בסוף מסע המודעות העצמית הכואב הזה היא יכולה כעת לשלוט בסיפור שלה.

העיתוי מתקשר גם לשאלה השנייה, המניע. מדוע בוחרת אישה כה רבת הישגים לחשוף פרטים אינטימיים כאלה בשלב זה של חייה? מה יש לה להרוויח מכך? אם אלה שממהרים להאשים אותה היום באופורטוניזם או ברדיפת פרסום יקדישו זמן כדי לקרוא את הריאיון המלא עימה, הם ככל הנראה ישקלו את עמדתם מחדש. כמוהם גם המתחסדים שנהנים לנופף בקשר שיוחס לשתי יונים פוליטיות.

שמעון פרס בוועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים בניו יורק, משמאל קולט אביטל, הקונסולית בניו יורק, 23 במאי 1994 (צילום: AP Photo/David Karp)
שמעון פרס בוועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים בניו יורק, משמאל קולט אביטל, הקונסולית בניו יורק, 23 במאי 1994 (צילום: AP Photo/David Karp)

אביטל מסבירה בקפדנות, בסגנון הרגוע והמאופק שלה, שמה שגרם לה לדבר על כמה מחוויותיה הקשות ביותר קשור ישירות לסביבה המקצועית שבה היא צמחה: השירות הדיפלומטי של ישראל. המסלול שהיה על נשים לעבור במשרד החוץ היה באופן מסורתי איטי ומפותל. במשך זמן רב מדי רק בודדות הגיעו לדרגת שגרירה, ורובן מעולם לא נישאו.

כמה נשות שליחים מילאו תפקידים דיפלומטיים בכירים בשירות החוץ מבלי לקבל שכר או ביטחון תעסוקתי כלשהו (גילוי נאות: אמי המנוחה, זינה הרמן, נבחרה ליושבת ראש יוניצ"ף, הישראלי.ת הראשונ.ה ששירתה במשרה כה רמה באו"ם, מבלי לקבל על כך כל גמול, בזמן שאבי שימש כשגריר ישראל בוושינגטון).

כפועל יוצא מדפוס זה, ישראל לא זכתה ליהנות מתרומתן של נשים רבות ומוכשרות. רק לאחרונה, ועדיין במשורה, הן מצליחות להגיע לדרגים הגבוהים יותר של הסגל הדיפלומטי. משום כך, תיאור הקשיים הרבים שנשים נאלצו – ועדיין צריכות מבחינות רבות – להתמודד איתם כדי להצליח במילייה המפלה הזה הוא רלוונטי במיוחד. והוא אינו יכול להתעלם מעובדות לא נוחות.

מה שנכון לבעלות קריירה דיפלומטית מוכר גם לנשים שפילסו את דרכן לצמרת במקצועות אחרים – מהאקדמיה ומערכת המשפט ועד לעולם הרפואה או ההייטק.

מה שנכון לבעלות קריירה דיפלומטית מוכר גם לנשים שפילסו את דרכן לצמרת במקצועות אחרים – מהאקדמיה ומערכת המשפט ועד לעולם הרפואה או ההייטק

זו גם מנת חלקן של נשים רבות מדי שמגלות פעם אחר פעם כי הכניסה לתחום המועדף עליהן חסומה בפניהן ונאלצות להתפשר על חלופות פחות יוקרתיות ומתגמלות. תשאלו כל אישה שסיימה לאחרונה את לימודיה או כל אם טרייה על אפשרויות הקריירה שלה היום בשוק העבודה הממוגדר של ישראל.

קולט אביטל, אז הקונסולית בניו יורק, עם ראש עיריית ניו יורק דאז דיוויד דיקינס, 25 בנובמבר 1992 (צילום: AP Photo/David Karp)
קולט אביטל, אז הקונסולית בניו יורק, עם ראש עיריית ניו יורק דאז דיוויד דיקינס, 25 בנובמבר 1992 (צילום: AP Photo/David Karp)

בתיאור המכשולים שעמדו בפניה והאופן שבו היא תופסת אותם היום, קולט אביטל מציעה תובנות חיוניות באשר לאופן ההתמודדות עם המחסומים הרבים הללו.

מדובר בתרומה יקרת ערך ורבת ניואנסים להבנת הדינמיקה של פערים מגדריים בישראל של ימינו. סיפורה גם מהווה תגובת נגד עוצמתית לזילות תרומתן של נשים מרקעים שונים בצמיחתה של המדינה – תפקיד שלעתים קרובות מדי הוא שקוף או לא מוערך דיו.

הערכה מחודשת של מקומן של נשים בהיסטוריה של ישראל מתקשרת ישירות להיבט השלישי של הדיון הנוכחי: השפעתם של יחסי מגדר על הבנת עברה של המדינה בכלל ומקומן של דמויות מפתח בפרט.

האם ניתן להפריד לחלוטין את הישגיהם של מנהיגים מהתנהלותם האישית? כיצד הם יישפטו עם חלוף הזמן? אילו ציפיות קיימות מאלה שאוחזים כעת בהגה השלטון? האם הן כוללות נושאים הקשורים בהתנהגות אישית?

לישראלים רבים יש נטייה, ככל שהזמן חולף, להעריץ את מנהיגי העבר, גם אם הדבר כרוך בהשכחת הכשלים שלהם ובהתעלמות מחולשותיהם האישיות – בייחוד בכל הנוגע לעניינים אינטימיים.

לישראלים רבים יש נטייה, ככל שהזמן חולף, להעריץ את מנהיגי העבר, גם אם הדבר כרוך בהשכחת הכשלים שלהם ובהתעלמות מחולשותיהם האישיות – בייחוד בכל הנוגע לעניינים אינטימיים

הסיפור של אביטל מזהיר מפני הראייה החלקית והמסולפת הזאת של ההיסטוריה. הוא משמש תזכורת נחוצה לכך שרק מעטים ממייסדיה של המדינה ומהמנהיגים שבאו אחריהם היו נקיים מרבב.

ללא בחינה זהירה של פועלם ושל התנהגותם בכל המישורים, אי אפשר להתחיל להבין את העבר, כל שכן להימנע מליפול שוב לאותן מלכודות. יתרה מזאת, לא ניתן יהיה לתקן טעויות קודמות ולנסח מחדש קווים מנחים להתנהגות נורמטיבית במרחב הציבורי.

קולט אביטל, אז הקונסולית בניו יורק, עם השחקן ריצ'רד גיר וראש הממשלה דאז שמעון פרס, 29 באפריל 1996 (צילום: יעקב סער/לע"מ)
קולט אביטל, אז הקונסולית בניו יורק, עם השחקן ריצ'רד גיר וראש הממשלה דאז שמעון פרס, 29 באפריל 1996 (צילום: יעקב סער/לע"מ)

אכן, ההיבט החשוב ביותר בדיון הנוכחי, המתרכז ביחסי מגדר, נוגע לשאלה הרביעית והאחרונה: שורשי התופעה. על ידי התבוננות ביקורתית על הנורמות שקיבעו את חוסר השוויון המגדרי מאז קום המדינה, קולט אביטל מצטרפת למספר הולך וגדל של ישראלים – נשים וגברים כאחד – שמבינים כי הנצחת ההתנהלות שהן מעודדות פוגעת בשוויון, בצדק חברתי ובחופש של כל אזרחי ואזרחיות המדינה.

אפליה מגדרית בשיח, בהתנהגות, בדרכי פעולה ובדפוסי מחשבה היא בעיה חברתית מהמעלה הראשונה (ולא רק עניינן של נשים). ניתן לתקן אותה רק על ידי שינוי מבני היסוד שמשמרים את המצב הקיים והחלפתם במערכות המיישמות ערכים דמוקרטיים בסיסיים. דבר זה – ובוודאי לא התעסקות קטנונית בפרטים צהובים – הוא האתגר שמציבות כעת אביטל ואחרות.

אפליה מגדרית בשיח, בהתנהגות, בדרכי פעולה ובדפוסי מחשבה היא בעיה חברתית מהמעלה הראשונה (ולא רק עניינן של נשים). ניתן לתקן אותה רק על ידי שינוי מבני היסוד שמשמרים את המצב הקיים

נכונותה של קולט אביטל לדבר בפומבי על נושאים עדינים במיוחד כאשר אין לה הרבה מה להרוויח ולא מעט להפסיד, היא מופת לאומץ לב ציבורי.

החשיפה שלה מהווה תיקון חשוב לנטייה הרווחת לזלזל בנשים ולהפחית בערך תרומתן המשמעותית לבניית הפסיפס הישראלי. היא גם שופכת אור על הצורך הדוחק לשנות את הנורמות הפסולות שהביאו ליחסי מגדר בלתי ראויים זמן רב על מנת לסלול את הדרך לעתיד צודק יותר.

דחיית נורמות העבר בעקבות פרסום סיפורה של אביטל כבר החלו לחלחל למישור הציבורי: עדות לכך ניתן למצוא בהסרת מועמדותו של אלעזר שטרן לראשות הנהלת הסוכנות היהודית.

על כך – ועל כל פועלה – קולט אביטל ראויה להוקרה עמוקה.

עוד 1,446 מילים
סגירה