כשמיקה אהוביה הייתה סטודנטית לתואר שני באוניברסיטת פרינסטון, היא השתתפה בקורס על הדת הרומית, שם פיתחה עניין מיוחד בפיסול העתיק.

תחילה היא בחנה את הפסלים של האלים והאלות הרומיים בסביבה המקומית שלהם (הרקע האקדמי שלה הוא בארכיאולוגיה רומית). לאחר מכן חקרה פסלים נוצריים של מלאכים, שגרמו לה לתהות על הגישה של היהדות למלאכים.

כפי שהתברר, מלאכים מילאו תפקיד משמעותי יותר מכפי שנוטים להעריך בחייהם של יהודים בסוף העת העתיקה. אהוביה, כיום פרופסור ליהדות קלאסית באוניברסיטת וושינגטון, חושפת את הקשר הזה בספרה החדש שלה, "מימיני מיכאל, משמאלי גבריאל: מלאכים בתרבות היהודית העתיקה".

אף שמלאכים אינם זרים ליהדות, כתבי הקודש היהודיים מציינים רק שניים בשם – מיכאל וגבריאל. השניים מוזכרים בספר דניאל. בספרים החיצוניים ניתן למצוא גם את המלאכים חנוך, טוביה ורפאל.

תחריט המתאר את "חזון המרכבה" מספר יחזקאל, פרק א, מאת מתאוס מריאן (1593–1650), עבור ספרו "Icones Biblicae" (צילום: רשות הכלל)

בתנ"ך ובכתבים מאוחרים יותר מוזכרים שליחי שמיים רבים ללא שם, שאחראים לשלל פעולות – ממניעת הקרבתו של יצחק בידי אברהם ועד המאבק ביעקב

עם זאת, בתנ"ך ובכתבים מאוחרים יותר מוזכרים שליחי שמיים רבים ללא שם, שאחראים לשלל פעולות – ממניעת הקרבתו של יצחק בידי אברהם ועד המאבק ביעקב. כמו כן מוזכר מלאך המוות, וכן המלאכים השומרים, השרפים והמלאכים שנפלו, הנפילים.

עד סוף העת העתיקה, כפי שמבהיר ספרה של אהוביה, היהדות הרחיבה את מערך המלאכים בעלי השם. לחלקם, כמו לעזאל (המייצג עוז) או קפציאל (שמייצג את זכות הכיבוש), יוחסו תכונות מיוחדות.

במקביל, לכל עם הוצמד מלאך שומר משלו, דוגמת דוביאל ("דוב האל") הפרסי. כולם התאפיינו באותו היעדר רצון חופשי, באותה מחויבות לבצע את עבודתו של האל ובאותה הופעה, או היעדר הופעה גשמית.

"עבור יהודים בשלהי העת העתיקה, מלאכים היו ישויות כפופות [לאלוהים] שתמיד פעלו בהתאם לרצון האל וביצעו את חובתם כלפי שמים", אומרת אהוביה. "בתקופה המודרנית היו כאלה שהתמקדו בגשמיותם. אתה לא רואה את העיסוק הזה כל כך בכתבים היהודיים העתיקים. כמובן, הם היו בלתי נראים, עשויים מאש ומחליפי צורה".

ואז הגיעה הנצרות.

מלאך המוות עובר במצרים, הדפס עץ. התאריך ושם האמן בלתי ידועים (צילום: רשות הכלל)

מלאכי היהודים

אהוביה, שגדלה בקיבוץ בית השיטה – שאותו היא מתארת כחילוני, קיצוני וסוציאליסטי – מספרת כי יהודים אמריקאים וישראלים חילונים מתייחסים לעתים בביטול לתחום העיסוק שלה כשהיא מציינת שהיא חוקרת מלאכים.

"הייתי אומרת, 'אני עוסקת במלאכים וביהדות עתיקה'", אומרת אהוביה. "והם אמרו, 'איזה מלאכים? מלאכים הם נוצריים'. לדומיננטיות הנוצרית יש חלק בזה שיהודים לא מכירים במורשת שלהם", היא אומרת. "זאת בהחלט אחת [הסיבות]. אני לא חושבת שזה צריך למנוע [מיהודים] לתבוע את העיסוק במלאכים כחלק מהזהות התרבותית שלהם".

"הייתי אומרת, 'אני עוסקת במלאכים וביהדות עתיקה'", אומרת אהוביה. "והם אמרו, 'איזה מלאכים? מלאכים הם נוצריים'. לדומיננטיות הנוצרית יש חלק בזה שיהודים לא מכירים במורשת שלהם"

היא מזכירה לדוגמה את בית הקברות היהודי העתיק בגן הלאומי בית שערים שבצפון הארץ: "בבית הקברות היו בבירור ייצוגים של ישויות מלאכיות, כמו דמויות מכונפות על ארונות קבורה יהודיים. דמויות של מלאכים היו חלק מעולם הדימויים היהודי. פשוט מעט מאוד שרד במשך מאות שנים של גלות ורדיפות".

פרופסור מיקה אהוביה (צילום: באדיבות המצולמת)

אהוביה מציינת כי על מנת להבין איך היהדות ראתה מלאכים לפני אלפי שנים, היא חקרה "הרבה מהעדויות הקיימות", בהן "ריטואליות־מאגיות, ליטורגיות, מיסטיות מוקדמות, ומתוך הספרות הרבנית המוקדמת והמאוחרת" – מהתנ"ך ועד השירה הליטורגית של יהודי בשם ינאי מארץ ישראל הביזנטית.

היא מציינת כי הספר שלה לא מציג סקירה מקיפה של מלאכים ממקורות יהודיים עתיקים, ומוסיפה כי דבר כזה יצריך יותר מכרך אחד. אהוביה מוסיפה כי חלקים מרכזיים בפרקטיקה היהודית בימינו קשורה במלאכים – מתפילת הקדושה ועד המנהג של לבישת בגדים לבנים ביום כיפור.

מסורות יהודיות אחרות הקשורות במלאכים נעלמו מזמן, כגון קערות ההשבעה הבבליות, שמקורן באזור מיסאן במסופוטמיה במאות החמישית והשישית לספירה. הקערות, שגודלן כגודל קערת דגני בוקר של היום, שימשו לבקשת עזרה שמימית ממגוון מקורות.

"קערות הכשפים היו בעיניי הכי מרגשות ומרתקות – והכי מוזנחות – בפרקטיקה הדתית", היא אומרת. "רציתי להבליט את זה – מדובר בתיאור הכי חי של איפה היו מלאכים, מה הם עשו בשביל בני אדם".

לדבריה, הבחירה להתמקד בקערות היא "בחירה פרובוקטיבית", מפני שבעקבות הדיון הרבני על טהרת היוחסין היהודיים על בסיס מיקום גיאוגרפי (מסכת קידושין עא, ב), יש אנשים ש"לא בהכרח יסווגו יהודים מאזור מיסאן ומ[העיר] ניפור [ששכנה בו] כיהודים. זה הדגיש את הצורך להרחיב את מה שאנחנו מחשיבים להיסטוריה של היהדות".

הגנה מפני מחותנים

בעזרת הקערות, יהודים מצאו דרך להתמודד עם צרות רבות בעולמות העל־טבעי והטבעי – משדים ועד למחותנים.

"הנוסחה הכי פופולרית, שאני רואה אותה הכי הרבה, היא כנראה תפילה נגד הטרדות מצד המחותנים", אומרת אהוביה. "אתה באמת רוצה להתפלל לאלוהים בנושא המחותנים שלך? נראה שזה למטה ממעלתו של אלוהים. אני חושבת שהמלאכים עזרו בכך שפשוט היה אפשר להתפלל אליהם על אירועים בחיים שהם למטה מהדאגות של אלוהים".

קערת לחש בבלית, מתוך "מחקרים באשורולוגיה ובארכיאולוגיה" המוקדש להרמן ו' הילפרכט (צילום: רשות הכלל)

"אתה באמת רוצה להתפלל לאלוהים בנושא המחותנים שלך? נראה שזה למטה ממעלתו של אלוהים. אני חושבת שהמלאכים עזרו בכך שפשוט היה אפשר להתפלל אליהם על אירועים בחיים שהם למטה מהדאגות של אלוהים"

40% מהשימושים בקערות, לפי אהוביה, היו תחינות למלאכים – לצד או בנוסף לבקשות מאלוהים – לעזרה בנושאים שונים, מרכילות וקללות ועד לחולי גופני ובריאות הנישואים. "דברים שהדירו שינה מעיניהם", מסכמת אהוביה. "הם גם פחדו משדים שעלולים לתקוף אותם, לדבוק בהם".

במאות הראשונות לספירה, אומרת אהוביה, "אנשים חיו בעולם שהיה מלא בכל מיני מתווכים. זה לא היה רק אתה ואלוהים, עבור היהודים. זה היה אתה והשלטונות המקומיים, בתי הכנסת המקומיים, הרבנים, מנהלי הטקסים והמלאכים השומרים שלך".

בספרה היא מצטטת את התלמוד הבבלי (מסכת שבת קיט, ב), בו מסופר על התגלות מלאכית המיוחסת ליוסי בר יהודה, ולפיה:

שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם בע"ש [בערב שבת] מבית הכנסת לביתו, אחד טוב ואחד רע. וכשבא לביתו ומצא נר דלוק ושולחן ערוך ומיטתו מוצעת, מלאך טוב אומר יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך, ומלאך רע עונה אמן בעל כורחו. ואם לאו, מלאך רע אומר יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך, ומלאך טוב עונה אמן בעל כורחו.

אהוביה מסבירה: "לכל אחד היה מלאך טוב שחיכה שתעשה דברים טובים", וכמוהו גם "מלאך רע שהסתכל על העבירות שלך". ביום הדין, "שני המלאכים השומרים היו באים לפני אלוהים וטוענים בפניו לגביך".

חזון יחזקאל מאת יאן קולארט (השני) ומרטן דה פוס, סביבות 1643 (צילום: רשות הכלל, באמצעות rijksmuseum.nl)

היא מוסיפה כי המלאך הרע הוא "לא רע מטבע ברייתו, אלא נמצא שם כדי לנטר אירועים שקורים", כמו "שוטר שנותן דו"ח על מהירות מופרזת – לא הכי פופולרי, אבל שומר על הסדר בתחום הבלתי נראה. אז למעשה הם דאגו לשמור על הצדק".

אהוביה מציינת: "מסורות רבניות מוקדמות אינן מספקות פרשנות נוספת על הרעיון של מלאכים מלווים, בין אם טובים או רעים. רק מסורות רבניות מאוחרות הרבה יותר מרחיבות את הרעיון של מלאכים מלווים טובים ורעים".

דעה משל עצמם?

נראה שהרבנים המוקדמים ניסו להיאבק באמונות העממיות לגבי מלאכים – ועשו כמה ויתורים. "אמירות שמיוחסות לרבי עקיבא ולרבנים אחרים אחריו מעודדות יהודים להתרכז באלוהים באופן ישיר ולהתרכז ביחסי האהבה של אלוהים עם ישראל", כותבת אהוביה.

עטיפת הספר של פרופ' מיקה אהוביה (צילום: Courtesy)

"במסורות הקשורות לרבי עקיבא, אלוהים לא היה [אל] מרוחק שלא ניתן להידמות לו, אלא יכול היה להוות נוכחות עבור יהודים. התפתחות המושג Imitatio dei, הידמות לאלוהים, בכתבי הרבנים מהמשנה ועד התלמוד הבבלי, מראה כי הניסיון הזה הצליח בקרב חכמי התורה. היות שכמה רבנים החזיקו בעיקרון הזה כערך העליון שלהם, הם דחו את רעיון ההידמות למלאכים".

בה בעת, לדבריה, "הכתבים הרבניים המוקדמים גם התייחסו כמובן מאליו לכך שמלאכים שומרים מלווים אותם לכל מקום. שני הדברים היו נכונים. הגישות האלה מצויות במתח זו עם זו".

"הכתבים הרבניים המוקדמים התייחסו כמובן מאליו לכך שמלאכים שומרים מלווים אותם לכל מקום"

רבנים גם הרגישו מבוכה לנוכח סיפורים על מלאכים שהתערבו אצל אלוהים לטובת בני אדם, דבר הסותר את התפיסה שלפיה הם צייתו לרצון האל מבלי לשאול שאלות – כמו הסיפור התלמודי על גבריאל שבוכה על ישראל.

"נראה שהפרשנויות של הסיפורים האלה, שמדברים על מלאכים כאוטונומיים ועל אלוהים כמרוחק, משקפים דאגות ותיקונים מודרניים יותר מאשר אמונות עתיקות", אומרת אהוביה.

היא גם מזכירה רבנים שדחו בביטול את "המיתוס היהודי העתיק" על הנפילים – "בני אלוהים שירדו לארץ והחלו להזדווג עם בנות אדם". אהוביה כותבת כי חכמי התורה האמינו כי רק אנשים, ולא מלאכים, הם בעלי רצון חופשי. אולם המלאכים בסיפור הזה פעלו "בבירור מרצונם החופשי. הן מנהיגי הדת הנוצרים והן אלה היהודים לא אהבו את המיתוס הזה".

לישון כמו מלאך

המלאכים השפיעו גם על סידור התפילה המוקדם, דבר שהתבטא בהוספת קטע הקדושה בתפילת העמידה. התפילה, שמתחילה במילים "קדוש קדוש קדוש ה' צבאות", מקורה בספר ישעיהו ו, ג, שם היא נאמרת לאלוהים מפי השרפים בבית המקדש בירושלים.

צילום מסך מתוך הסרט "מלאכים בשמי ברלין"

לדברי אהוביה, יהודים רבים תופסים את הקדושה כעדות ראייה ל"איך שאלוהים רוצה שיעבדו אותו. בתקופה שבה התלמוד הבבלי נערך ונחתם, בארץ ישראל הביזנטית ניסו להנהיג את תפילת העמידה", אומרת אהוביה. כוונתה לקבוצת היהודים בארץ ישראל שחיברו את מקבילו של התלמוד הבבלי – התלמוד הירושלמי.

"חלק מזה היה הכללת הקדושה, ההזדמנות להתפלל כמו מלאכים", היא אומרת. "[תפילות] שמע והעמידה לא הספיקו כשלעצמן. זה רגע באמת מרתק בהיסטוריה של פולחן הדת. אנחנו לא מדברים היום מספיק על פולחן הדת, איך הוא משך אנשים ואיך הוא לימד מאמינים לדמיין את עצמם ביחס לממלכת השמיים".

היום, לפני השינה, אנשים מקיימים טקס פולחני סביב קריאת שמע הכולל את תפילת "המלאך הגואל" – שלקוחה מברכת יעקב לנכדיו אפרים ומנשה בבראשית מח, טז. בתפילה מקריאים גם את הפסוק שממנו לקוחה כותרת ספרה של אהוביה.

"חבריי האורתודוקסים בהחלט אומרים את התפילה הזאת על הילדים שלהם", אומרת אהוביה. "אולי הם לא חושבים במפורש על המלאכים. במובנים רבים, יהודים אמריקאים, אולי להוציא את האורתודוקסים, לא מתייחסים לתפילה הזאת ברצינות. הרמיזה למלאכים מכל צד נראית עתיקה מאוד. תצטרך לקרוא את הספר ולהחליט אם העדויות משכנעות בעיניך".