אם יתמזל מזלו של כדור הארץ להינצל מפני השמדה עצמית בעשורים הבאים על ידי הימנעות ממלחמה גרעינית, ההיסטוריון זוכה הפוליצר ג'ארד דיימונד מאמין שהסוף עדיין עלול לבוא בעקבות איומים חמורים לא פחות ● בראיון לכבוד ספרו החדש, סוקר דיימונד מגוון אסונות היסטוריים ברחבי העולם ומנבא את האיומים העתידיים שיביאו לקץ האנושות

לא קל להיות מדינת לאום, כותב זוכה הפוליצר ג'ארד דיימונד בספרו החדש "תהפוכות: איך אומות מתמודדות עם תמורות ומשברים". בספרו מביט דיימונד לאחור על אסונות פוליטיים שהתרחשו ברחבי העולם בשלוש המאות האחרונות, ובוחן איומים עכשוויים ועתידיים על כדור הארץ.

סיכום הספר כולל אזהרה מפני ארבעת האיומים שעלולים להביא לקץ הציביליזציה: מלחמה גרעינית, שינוי האקלים, דלדול משאבי טבע ואי-שוויון עולמי גובר. כל אחד מהארבעה מביא עמו דאגות, חרדות וסבל משלו, אבל דיימונד, פרופסור לגאוגרפיה באוניברסיטת קליפורניה, אינו מהסס בבחירת התרחיש הגרוע ביותר: שואה גרעינית.

"יש כיום פוטנציאל להשמדת הגזע האנושי באמצעות שימוש בנשק גרעיני", אומר מחבר רבי-המכר ואיש האשכולות היהודי-אמריקאי בן ה-81 בריאיון טלפוני ממשרדי ההוצאה לאור במרכז לונדון.

דיימונד מזהיר שתאונת אנרגיה גרעינית עלולה להרוג מספר רב של אנשים, "אבל במקרה של דלקי מאובנים, זה לא שהם עלולים להרוג אנשים – הם הורגים אנשים כבר עכשיו"

ג'ארד דיימונד (צילום: Courtesy)
ג'ארד דיימונד

"אילו נעשה שימוש בנשק גרעיני רק בין, נניח, הודו ופקיסטן, והן היו מחסלות את מאגרי הנשק שלהן זו על זו, התוצאה לא הייתה רק מאות מיליוני הרוגים בהודו ובפקיסטן", הוא אומר. "חשיפת הנשק הגרעיני הזה הייתה גורמת לפליטת אפר לאטמוספרה, ומייצרת מה שנקרא 'חורף גרעיני'.

"קודם כל זה יחשיך את האטמוספרה, קרני השמש ייחסמו והטמפרטורה תצנח, מה שיביא גם לירידה בפוטוסינתזה, להתפשטות מחלות, ולבסוף לסכנה של מחיקת אוכלוסיית העולם הראשון במקרה הטוב או סופו של הגזע האנושי במקרה הגרוע", הוא אומר.

אם יתמזל מזלו של כדור הארץ להינצל מפני השמדה עצמית בעשורים הבאים על ידי הימנעות ממלחמה גרעינית, דיימונד מאמין שהסוף עדיין עלול לבוא בעקבות איום חמור לא פחות: שינוי האקלים.

"הרבה מזה באמת תלוי בתוצאות הבחירות לנשיאות בארצות הברית ב-2020", אומר דיימונד. "אם דונלד טראמפ ייבחר שוב, אני אהיה פסימי לגבי העתיד הרחוק".

לדבריו, הפתרון לשינוי האקלים יכול להיות עניין פשוט למדי. "ראשית כל, עלינו להפחית את צריכת האנרגיה הכוללת שלנו, ושנית, לעבור לשימוש נרחב יותר באנרגיה מתחדשת במקום בדלקי מאובנים", אומר דיימונד. הוא מוסיף שיש לו "אופטימיות זהירה שהמגמה הזאת מתקדמת בכיוון הנכון".

למרבה הצער, דיימונד אינו יכול להצביע על פתרון סביבתי אחד שמתאים לכל דרישות צריכת האנרגיה מסביב לעולם. היות שהבחירה איננה בין פתרון טוב לפתרון גרוע, דיימונד אומר שמוטב להביט על העניין מבעד לעדשות מציאותיות יותר: איזו מבין החלופות הגרועות הללו הכי פחות מזיקה לסביבה?

פירושו של דבר, כמובן, שיש לבחון את כל האפשרויות הקיימות, לרבות אחת שעשויה להעלות דימויים של חזיון בלהות פוסט-אפוקליפטי: אנרגיה גרעינית.

דיימונד מזהיר שתאונת אנרגיה גרעינית עלולה להרוג מספר רב של אנשים, "אבל במקרה של דלקי מאובנים, זה לא שהם עלולים להרוג אנשים – הם הורגים אנשים כבר עכשיו".

מיידיש לאנגלית

דיימונד נולד בבוסטון ב-1937. הוא למד באוניברסיטת הרווארד ולאחר מכן באוניברסיטת קיימברידג' באנגליה. ספריו מאזכרים לרוב בצורה אגבית את המורשת ואת הרקע היהודיים האישיים שלו, בדרך כלל בהקשר לנושא היסטורי רחב יותר.

אביו של דיימונד נמלט לארצות הברית בעקבות הפוגרומים נגד היהודים באוקראינה. אבל כפי שדיימונד הודה בריאיון עמו ב-2013, הרגשות האישיים שלו כלפי היהדות אינם דתיים בשום אופן – הוא אתיאיסט גמור. ועדיין, הוא כינה את המעבר של בני משפחתו מיידיש לאנגלית "אובדן איום".

"הייתי אומר שהאלימות שזורה בהיסטוריה האנושית. חברות שבטיות היו אלימות בצורה קיצונית. אבל כשמדינות לאום פונות לאלימות, הן הורגות מספר רב של אנשים בזמן קצר ובדרכים מתוחכמות"

בספריו נוטה דיימונד לנקוט נימה בלתי רשמית, כמעט דיבורית. לרוב הוא מציג עמדה פוליטית מתונה ומרבה בפרטים; כתיבתו, המבוססת מחקרית, שוזרת גאוגרפיה, פוליטיקה והיסטוריה לכדי נרטיב חד, שמקנה עדיפות לראליזם פוליטי על פני נפנופי אצבע מוסרניים.

עם זאת, כתיבתו מעוררת לעתים קרובות מחלוקות אתיות. רב המכר שלו מ-1997, "רובים, חיידקים ופלדה", למשל, שיצא בעברית בהוצאת עם עובד , זיכה אותו בפרס פוליצר על השאלה הטעונה שהעלה: מדוע הציביליזציה האירופית – ולא חברות אחרות – היא שכבשה ושלטה ברוב העולם במשך מאות שנים.

מדיניות המלחמה הקרה

בספרו עב הכרס החדש דיימונד מציין שמלחמה היא אכן אכזרית באופן הרסני עבור הניצולים. אבל האם הניצחונות המוסריים והתועלת הכלכלית שצפים ועולים מבעד לזוועות מבטיחים רווח לדורות הבאים? ובכן, לפעמים. אבל נדרש לדיימונד זמן מה כדי להודות בזה.

"אני לא רואה היגיון או תכלית כלשהם במלחמה", הוא אומר. "מלחמה היא דיפלומטיה שנכשלה. מלחמות הורגות בני אדם. עם זאת, ישנם מצבים שבהם אי-אפשר להשיג דברים מסוימים ללא מלחמה", הוא מודה לבסוף.

הוא מציין, לדוגמה, שהן איטליה והן גרמניה לא היו יכולות להתאחד במאה ה-19 ללא מלחמה ושפיכות דמים.

"המלחמות האלה היו קצרות מאוד, ויחסית לא עקובות מדם", הוא אומר. "הן איטליה והן גרמניה לא היו מתאחדות ללא המלחמות הללו. אז יש נסיבות מסוימות שבהן אני יכול להצדיק מלחמה".

ספרו החדש של דיימונד גם מקדיש מקום נרחב לתיאור אופייה החשאי של מדיניות המלחמה הקרה שניהלה ארצות הברית, ומתמקד במאמציה להבטיח שאמריקה הלטינית לא תאמץ את הקומוניזם בעידן שלאחר המלחמה.

בסוף שנות השבעים, 15 מתוך 21 מדינות אמריקה הלטינית נשלטו בידי דיקטטורה צבאית. חלק גדול מהאספקה, המימון ותיקון הנשק שהביא את החונטות הימניות לשלטון ברחבי אמריקה הלטינית במהלך שנות ה-70, מקורו בפעילות חשאית של ה-CIA.

הפיכה בצ'ילה (צילום: סוכנות הידיעות האמריקאית, ארכיון)
הפיכה בצ'ילה (צילום: סוכנות הידיעות האמריקאית, ארכיון)

עלייתו של מפקד צבא צ'ילה

פרק שלם בספרו של דיימונד מוקדש לניתוח המשבר הטראומתי שהחל בצ'ילה ב-11 בספטמבר 1973, כאשר ממשלתו המרקסיסטית של סלבדור איינדה, שנבחרה באופן דמוקרטי, הופלה בהפיכה שהוביל אוגוסטו פינושה. עלייתו לשלטון של המפקד העליון של צבא צ'ילה הושגה באמצעות הטלת פחד, חטיפות ומעשי רצח בחסות המדינה.

עד שנות ה-60 המאוחרות נתפסה צ'ילה כאחת הדמוקרטיות התפקודיות ביותר באמריקה הלטינית. כפי שמציין דיימונד, בעקבות ההפיכה הצבאית הוסב האצטדיון הלאומי של צ'ילה בסנטיאגו למחנה ריכוז, שבו נכלאו, נחקרו, עונו והוצאו להורג אלפי אנשים שנחשדו בהתנגדות לשלטון. ב-1976 מנו האסירים אחוז אחד מכלל אוכלוסיית צ'ילה. בעוד שרבים מהם שוחררו בסופו של דבר, אחרים פשוט "נעלמו".

בעיקרו של דבר, דיימונד מציג את הפוליטיקה כמשחק פוקר מתוחכם. מי שרוצה לשרוד בשולחן – מומחיות בסחר, בנשק, בתנועה מהירה של הון ובמשחקי כוח פסיכולוגיים ישרתו אותו היטב. שיטות ההישרדות במדינת הלאום, הוא טוען בספרו, נעוצות באסכולה המקיאווליסטית, המבוססת על ראליזם אכזרי: רדיפת צדק לא תביא אותך רחוק בסדר עולמי שאינו תמיד הוגן.

תמריץ לשינויים פוליטיים

כמה דוגמאות שמביא דיימונד בספרו קיצוניות יותר מאחרות. משבר הזהות הלאומית שאוסטרליה הייתה מעורבת בו עם אחותה הגדולה בריטניה במהלך המאה ה-20, נשמע כמו מלחמת כריות של שיכורים, בהשוואה למעשי הטבח שביצעה אינדונזיה נגד חצי מיליון מאזרחיה במסגרת מסע הטיהור שניהלה נגד הקומוניסטים באמצע שנות ה-60.

באופן כללי, נראה ששפיכות דמים מהווה לרוב תמריץ לתמורות פוליטיות והיסטוריות; כסף, לעומת זאת, גובר לעתים קרובות על מוסר במשחק ההישרדות ארוך הטווח של מדינות לאום.

אנדרטת פנצ'סילה סאקטי, ג'קרטה, אינדונזיה (צילום: סוכנות הידיעות האמריקאית/דיטה אלנגקרה)
אנדרטת פנצ'סילה סאקטי, ג'קרטה, אינדונזיה (צילום: סוכנות הידיעות האמריקאית/דיטה אלנגקרה)

"כשטרור מקבל גיבוי מממשלה כמדיניות, ברור למדי שזהו טרור של המדינה. ה-CIA עשה דברים שיכולים להיחשב למעשי טרור, וממשלת עיראק ביצעה זוועות שנחשבו לטרור בקנה מידה גדול"

כשהוא נשאל אם מדינות לאום והמסלול שלהן מבוססים על אלימות – ואם אפשר להחיל זאת במובן רחב יותר על הקפיטליזם העולמי, שקשור באופן בלתי נפרד במדינת הלאום – דיימונד מסתכל על חצי הכוס המלאה.

"הייתי אומר שהאלימות שזורה בהיסטוריה האנושית", הוא אומר. "חברות שבטיות היו אלימות בצורה קיצונית. למעשה, הסכנה להיהרג בחברה שבטית הייתה גבוהה יותר מאשר בחברה של מדינת הלאום המודרנית.

"אבל כשמדינות לאום פונות לאלימות, הן הורגות מספר רב של אנשים בזמן קצר ובדרכים מתוחכמות", הוא מבהיר. "כשחברות שבטיות פונות לאלימות, הן הורגות אנשים בדרכים לא מתוחכמות – במצ'טות ובחניתות. אבל הן עושות את זה כדבר שבשגרה, בעוד שמדינות לאום יוצאות למלחמה רק לעתים רחוקות.

"אז הייתי אומר, בואו לא נאשים את מדינות הלאום באלימות, זה לא נכון", הוא אומר, ומוסיף ש"הקפיטליזם לא ממלא תפקיד משמעותי במעשי אלימות. הייתה אלימות בעולם הרבה לפני שהופיע הקפיטליזם".

דוגמאות אחרות בספר של דיימונד לקוחות משורה של מדינות שונות ומגוונות, כגון פינלנד, יפן, אינדונזיה וגרמניה. כל אחת מהן הגיבה באופן שונה לרגעי משבר. גרמניה של היום, למשל, אינה מנסה להסוות את עברה הנאצי המביש שהוביל לרצח של 6 מיליון יהודים.

"אחרי מלחמת העולם השנייה, גרמניה החלה להתמודד לבסוף עם עברה הנאצי", הוא אומר. "כל בתי הספר הגרמניים מלמדים בפירוט את זוועות השואה ומעודדים את התלמידים לבקר במחנות ריכוז שהוסבו למוזיאונים, והם גם מעודדים את הילדים לבקר בישראל.

"גרמניה עושה מאמצים אמיתיים – יותר מכל מדינה אחרת בעולם, אני חושב – להתמודד עם עברה השטני ", אומר דיימונד. "קנצלר מערב גרמניה, וילי ברנדט, כרע על ברכיו לפני האנדרטה לזכר מרד גטו ורשה ב-1970 וביקש סליחה מהפולנים על פשעי המלחמה, שביצעו נגדם הגרמנים במלחמת העולם השנייה".
יפן, לעומת זאת, אינה מודה בכנות כזאת ביחסה האכזרי כלפי הסינים והקוריאנים במהלך אותה תקופה היסטורית, לדבריו.

"הרי לא יעלה על הדעת שראש ממשלת יפן ילך לננקינג ויבקש סליחה על מאות אלפי הסינים שנרצחו במהלך 'אונס ננקינג'", הוא אומר. "ההסבר לכך נעוץ ללא ספק בהבדלים התרבותיים בין יפן לגרמניה".

קנצלר מערב גרמניה לשעבר בעת ביקורו באתר הגטו היהודי בוורשה ב-1970 (צילום: סוכנות הידיעות האמריקאית)
קנצלר מערב גרמניה לשעבר בעת ביקורו באתר הגטו היהודי בוורשה ב-1970 (צילום: סוכנות הידיעות האמריקאית)

שאלות אתיות קשות

התאוריה של דיימונד – שלפיה מלחמה מובילה לשלום, שמוביל ליחסי מסחר, ששקולים לצמיחה ולקדמה – משכנעת ברובה. אבל כשמופיעים פערים בטיעונים שלו, הם נראים יותר כמו בולענים מאשר כמו בורות קטנים בדרך שאפשר לסתום בקצת מלט.

"רק במדינות עניות, שבהן רוב האוכלוסייה חשה כעס וייאוש, קיימת תמיכה בטרוריסטים או סובלנות כלפיהם", הוא כותב בפסקה שניתן לכנותה שחצנית.

ניתוח פשטני שכזה עושה הבחנה משמעותית בין אלימות של מדינה, לבין שחקנים לא-מדינתיים, שנוטלים לידיהם נשק במקרים שבהם ראוי לצאת למלחמה למען זכויות אדם. הוא גם מתייחס בפשטנות למעשי אלימות בחסות המדינה, באופן שמשתמע ממנו שאלימות מדינתית היא באופן כלשהו עליונה מבחינה מוסרית על אלימות לא-מדינתית.

כשהוא נשאל על כך ישירות, דיימונד אכן מודה שהגבול בין טרור מדינתי לבין קבוצות צבאיות למחצה שאינן מדינתיות, אינו כה מוחלט.

"כשטרור מקבל גיבוי מממשלה כמדיניות, ברור למדי שזהו טרור של המדינה", הוא אומר. "ה-CIA עשה דברים שיכולים להיחשב למעשי טרור, וממשלת עיראק ביצעה זוועות שנחשבו לטרור בקנה מידה גדול".

אבל, הוא שואל, "האם פירוש הדבר שניתן לגנות באופן כולל מעשי אלימות, שמבוצעים מעבר לים בחסות המדינה?"

דיימונד מזכיר לדוגמה כיצד במהלך שנות ה-80, ממשלו של רונאלד רייגן ביצע ניסיון כושל להתנקש בחייו של שליט לוב דאז, הרודן מועמר קדאפי.

"האם זה היה מוצדק באותו זמן לאשר טרור בחסות המדינה, ולהרוג את קדאפי?", שואל דיימונד באופן רטורי. "ובכן, מצד אחד אנחנו לא רוצים לתמוך ברצח , אבל מצד שני קדאפי גרם כל כך הרבה סבל לעשרות מיליוני לובים.

"דוגמה נוספת היא ניסיון ההתנקשות בהיטלר על ידי הגרמנים עצמם ביולי 1944", הוא אומר. "האם היית מגנה גם את המעשה הזה, או שהיית אומר 'תודה לאל שהם הרגו את היטלר'?

"אלה הן שאלות אתיות קשות", הוא מסכם. "אבל ראוי לחשוב עליהן בכל מקרה".

עוד 1,571 מילים
סגירה