"מעולם לא היה סרט כמו 'בירד"', הכריז המגזין "אסקווייר" שנשא על שערו דיוקן מפוכח ורך של קלינט איסטווד. "'בירד' מנתר קדימה ואחורה בזמן, משקף בחיוניותו הכהה את חייו הסהרוריים ואת שליטתו הטבעית של צ'רלי פרקר בג'ז, את קסמו האישי ואת חינו המתריס.

"'בירד' חוקר את גיבורו הגדול מהחיים, שוזר חרוז על שרשרת טאבו זנוחה שהקולנוע האמריקאי מתרחק ממנה: תרבות אורבנית שחורה, סמים, גבולותיה של האמנות. בסירובו לעשות מפרקר גיבור רומנטי או להטיף נגד סמים ואלכוהול שהביאו את מותו, 'בירד' הוא סרט בוגר ואירופאי בסגנונו. חייו של פרקר מטופלים בחיבה רבה כל כך, שהיית חושב שהוליווד תמיד הפיקה סרטים רציניים על יוצרים שחורים. אבל היה צריך את קלינט איסטווד כדי שזה יקרה".

מי חלם כי הארי המזוהם, אחרון הכוכבים הניאנדרטליים, יוציא להורג את פרנסיס פורד קופולה, וודי אלן ומרטין סקורסזה. "הוצאה להורג" אינה רק מטפורה עסיסית וזמינה, כי אם תיאור מדויק של הברוטליות בה הגיח איסטווד ומחק עם מחסנית צלולויד אחת את המאמץ המלחמתי, השיווקי והאמנותי של שלושה במאים אמריקאים גדולים.

במאים מעטים זכאים לשאת היום את תג הזיהוי "במאי אמריקאי גדול". וודי אלן הוא מורשה גדולה; גם קופולה; גם סקורסזה. האופן בו כבש איסטווד את יעדו, בלי דאווין וצלצולים, תואם את אישיות גיבוריו הקולנועיים: "שוט, דונט טוק". קיימת אפשרות מעוררת חלחלה, כי איסטווד לא יקטוף את האוסקרים המגיעים לו במרץ הקרוב; הוליווד הסנילית עלולה לא לשבור סטריאוטיפים נוקשים.

השחקן והבמאי האמריקאי קלינט איסטווד מקדם את סרטו Bird, בפסטיבל קאן, צרפת, ב-21 במאי 1988 (צילום: AP Photo)

"בירד" אינו רק הסרט הגדול ביותר שהופק על מוזיקה בכלל ועל ג'ז בפרט, כי אם אחד הסרטים האמריקאים הגדולים של השנים האחרונות; סרט רגיש, מטופח, נקי מיומרה, שאינו מתנשא ואינו מכריז על עצמו כ"גדול". בהשוואה להחמצות היוקרתיות של סקורסזה ב"ניו־יורק, ניו־יורק" ושל קופולה ב"מועדון הכותנה", "בירד" הוא יצירת מופת.

קופולה, סקורסזה ואיסטווד, כל אחד בתורו, מנסים לעשות סדר בקוד האלימות האמריקאי; איסטווד במערבונים ובסרטי פעולה, קופולה ב"סנדקים", סקורסזה ב"נהג מונית". שלושתם מבינים כי ג'אז וקולנוע הם עיקרי תרומתה האמנותית של אמריקה למאה העשרים. שני מוצרים מובהקים של חיים מתועשים? טכנולוגיה מודרנית אפשרה את הקולנוע, והג'אז כתב לו פס־קול. הקולנוע היה לאמנות של הוליווד הלבנה והעשירה, ואילו ג'אז נשאר בגטאות ובשיכוני המצוקה השחורים.

"בירד" אינו רק הסרט הגדול ביותר שהופק על מוזיקה בכלל ועל ג'ז בפרט, כי אם אחד הסרטים האמריקאים הגדולים של השנים האחרונות; סרט רגיש, מטופח, נקי מיומרה, שאינו מתנשא ואינו מכריז על עצמו כ"גדול"

לכן נעים הבמאים האמריקאים הגדולים במעגלים האלה, כשוודי אלן מדדה אחריהם חמוש בציניות ובהומור. השנה עלה איסטווד נגד "טאקר" של קופולה; "הפיתוי האחרון של ישו" של סקורסזה; ו"אשה אחרת" של אלן. עם אנסמבל ההפקה האיכותי והבומבסטי שלו ועם נגיעת מידאס שהופכת הכול למתכת, חלקה זהב, חלקה חלודה, הסיע קופולה את טורט־הפח המבריק והחלול של "טאקר".

סקורסזה הרגיז יותר מאשר הפגיז, והסרט של אלן מונח מרוסק במנהטן. ואילו איסטווד חצב מתוך חוויית חיים מרוחקת ואנטגוניסטית לשלו, סרט מהודק, דרמטי ועוצר נשימה, יחידה קולנועית מהממת, אפקטיבית, מרגשת ורגישה, המקרינה חשמל ואנרגיה. אחרי שנים ארוכות של טיפול אוהב של וודי אלן במנהטן, בא הקאובוי ושחזר בדייקנות את רחוב 52, כפי שלא שחזר אותו אף אחד לפניו. והוא עשה את זה על במת צילומים בהוליווד, בעזרת צוות ההפקה הקבוע של "מאלפסו", חברת הסרטים שלו.

קלינט איסטווד מגיע עם חברתו, השחקנית סונדרה לוק, להקרנת סרטו "בירד" בפסטיבל קאן 1988 (צילום: AP Photo/Gilbert Tourte)

איסטווד איננו רק במאי רגיש שנטע בשחקניו מוטיבציה דרמטית, הוא גם המפיק שהכתיב את איכויות ההפקה הגבוהות של "בירד"; כל זאת, בתקציב של עשרה מיליון דולר ובתשעה שבועות של צילומים. קופולה מפיק בתקציב כזה וידיאו קליפ אחד.

"בירד" הארוך (שעתיים וארבעים דקות) הוא ענק זהב לבן משובץ פנינים; הסצנה בה מבקש פרקר (פורסט ויטאקר) מהמאהבת הקליפורנית שלו להסיע אותו אל ביתו של סטרווינסקי, המלחין הנערץ עליו, היא משיחת מכחול גאונית.

איסטווד חצב מתוך חוויית חיים מרוחקת ואנטגוניסטית לשלו, סרט מהודק, דרמטי ועוצר נשימה, יחידה קולנועית מהממת, אפקטיבית, מרגשת ורגישה, המקרינה חשמל ואנרגיה

הסקסופוניסט השחור מצלצל בפעמון השער של סטרווינסקי, המלחין פותח את הדלת בחלוק בית, אוחז סיגריה באצילות. המלחין הקלאסי והשחור המיוסר מביטים איש ברעהו מבעד לשער הנעול. המבט אומר עולם ומלואו לבירד, ולא דבר לסטרווינסקי. הם מביטים אחד בשני לשנייה קלה מעבר לתהום מעמדית, והדלת נסגרת.

כאשר מארגן רד רודני (מייקל זלניקר) חלטורה לפרקר ולהקתו בחתונה חסידית בברוקלין, מהלך איסטווד על הקו הדק המפריד בין שתי התרבויות הזרות – היהודית והשחורה – ומטפל בסיטואציה בהומור ובהבנה. ההומור של איסטווד ב"בירד" הוא דק ואנושי והוא משתדל לדייק עובדתית; פרקר אכן ניגן בחתונה חסידית כאשר היה חסר כול. יחד אתו ניגנו תלוניוס מונק וארט בלייקי.

השחקן האמריקאי פורסט וויטאקר והבמאי קלינט איסטווד בפסטיבל קאן, 1988 (צילום: AFP)

איסטווד היה תמיד אחראי לתוכן ולמהות סרטיו, גם כאשר עבד תחת חסותו היצירתית של סרג'יו ליאונה האיטלקי. הטרילוגיה "בעבור חופן דולרים", "הצלפים" ו"הטוב, הרע והמכוער", שינתה את פני המערבון והחזיקה אותו בחיים בשנים בו דעך באמריקה. איסטווד הוא אחד השחקנים האמריקאים היחידים שגלות אירופאית לא סיימה את הקריירה שלו, אלא נתנה לו דחיפה קריטית.

סגנונו החזותי הבומבסטי של ליאונה והפירושים שנתן למיתולוגיית המערב האמריקאי, השיקו את הקריירה של איסטווד והפיחו חיים בז'אנר המת. "תלה אותם גבוה" היה הגשר עליו חזר איסטווד הביתה. המראה המסוגנן והמחוספס של הטרילוגיה האיטלקית לא בא בקלות. מאחורי הקלות בה הוא מתנהל בסרטיו, מסתתרות מחשבה והשקעה רבות.

איסטווד הוא אחד השחקנים האמריקאים היחידים שגלות אירופאית לא סיימה את הקריירה שלו, אלא נתנה לו דחיפה קריטית. מאחורי הקלות בה הוא מתנהל בסרטיו, מסתתרות מחשבה והשקעה רבות

ב"בעבור חופן דולרים" יש סצנה בה מציל איסטווד אשה ובנה. האישה שואלת: "למה אתה עוזר לנו?" בתסריט המקורי היה אמור הגיבור לענות בפטפטת מתמשכת; לדבר על אימו וכל מיני עלילות משנה מיותרות. "חשבתי שזה מיותר", הסביר איסטווד, "וכתבתי את הסצנה מחדש. האישה עדיין שואלת ואני משיב: מכיוון שפעם הכרתי מישהי כמוך ולא היה מי שיעזור".

"המערבון, כמו ג'אז, הוא אמנות אמריקאית מקורית", אומר איסטווד. "אחד הסרטים האילמים הראשונים היה 'שוד הרכבת הגדול'. 'נגן הג'אז' היה הסרט המדבר הראשון. בשנות ה־60' דעכו המערבונים, בעיקר מכיוון שנעלמו הבמאים הגדולים: אנתוני מאן, ג'ון פורד, ראול וולש והווארד הוקס". דווקא האיטלקים הצילו את הז'אנר, עדכנו והשחיזו אותו והחזירו אותו לאמריקה.

קלינט איסטווד והשחקנית דוריס דיי בטקס פרסי גלובוס הזהב השנתי ה-46 בבוורלי הילס, קליפורניה, 1988, לאחר שזכה בגלובוס הזהב על סרטו "בירד" (צילום: AP Photo/Douglas C. Pizac)

במחצית שנות ה־80' נתקלו מבקרי הקולנוע בקושי להגדיר את איסטווד. הוא ברח להם מהמירכאות הישנות. אחרי כ־20 שנה של סרטים מצליחים קופתית וביקורות קטלניות, החלו המבקרים כותבים בשני קולות. "הארי המזוהם 4" למשל; "רבים שביטלו את סרטיו של איסטווד וזלזלו בהם כבסרטים מצוירים אלימים וגסים הבינו, כי באלימות מוטמעות אירוניה עצמית, מוסריות ואינטליגנציה"; בעקבות "הנוקם" עשה וינסנט קנבי, מבקר הקולנוע של ה"ניו־יורק טיימס", סיבוב פרסה משמעותי.

"רק כעת אני מתחיל להבין, כי למרות שמר איסטווד משתפר עם השנים, לקח לנו כל הזמן הזה להכיר בחן המתמיד שלו וביכולת שלו כבמאי". פרופסור לתרבות פופולרית כתב שאיסטווד "הוא הפוריטני האמריקאי האחרון. רוב הצופים מניחים בטעות בי סרטיו לא מוסריים; בגלל האלימות בהם, אבל מה שאיסטווד מייצג זה ערכים וצדק תנ"כיים".

בשנים האחרונות הפך איסטווד שיק אינטלקטואלי. המוזיאון לאמנות מודרנית בניו־יורק ערך רטרוספקטיבה של סרטיו. הוא היה אורח כבוד בסינמטק בפריז והוזמן להרצות במכון הבריטי לקולנוע

בשנים האחרונות הפך איסטווד שיק אינטלקטואלי. המוזיאון לאמנות מודרנית בניו־יורק ערך רטרוספקטיבה של סרטיו. הוא היה אורח כבוד בסינמטק בפריז. הוא הוזמן להרצות במכון הבריטי לקולנוע.

ה"לוס־אנג'לס טיימס" הבחין לאחרונה, כי הנשים בסרטיו היו תמיד חזקות ומורכבות, הן כגיבורות והן כפושעות, וכי "איסטווד הוא אחד הבמאים הפמיניסטיים הבולטים באמריקה כיום".

קלינט איסטווד והשחקנית דיאן ונורה בפסטיבל קאן, 1988 (צילום: AP Photo/Gilbert Tourte)

שנים לא נכתב תפקיד עסיסי כמו זה שניתן לדיאן ונורה בתפקיד צ'אן פרקר ב"בירד". למרות שאיחד סביב ונורה את ארבע הנשים המשמעותיות בחייו של פרקר, איסטווד מאפשר לה מרחב מחיה אוטונומי, בו היא משרטטת דיוקן של דמות חזקה היכולה להתקיים בנפרד מבירד. ב"אנפורסר" גייס איסטווד בתפקיד הארי קאלהאן את השחקנית טיין דיילי ("קגני ולייסי") כבת זוגו לניידת המשטרתית. משלומפרת בכוונה בחליפת עבודה מגושמת, הצליחה דיילי להפיק רגשות אנושיים סבירים מול איסטווד.

מעולם לא ליהק איסטווד בסרטיו כוכבנית שעיקרי נוכחותה הם נתוניה הגופניים המרשימים; הנשים בסרטיו, רשימה חלקית, היו מרשה מייסון, ג'נבייב בוז'ולד, קרי סנודגרס, ג'סיקה וולטר, שירלי מקליין, אינגריד סטיבנס וג'ואן האקט, שהן ודאי הנשים המשוחררות והעצמאיות ביותר בהיסטוריה של הקולנוע האמריקאי. סונדרה לוק היא הבחירה שלו על המסך ומחוצה לו, וכשהיא יורה באשכיהם של הגברים שאנסו אותה ואת אחותה, ואחר מסיימת עבורם את תקופת הסריסות הקצרה עם כדור בין העיניים, אתה מבין מאיזה חומר עשויות הנשים של איסטווד.

הנשים בסרטיו של איסטווד היו תמיד חזקות ומורכבות, הן כגיבורות והן כפושעות, והוא הוכתר בתואר "אחד הבמאים הפמיניסטיים הבולטים באמריקה כיום"

"אני מעריץ נשים", אמר איסטווד. "אינני יכול בלעדיהן. אני אוהב לעבוד עם נשים. הידידה הטובה שלי במשך עשרים וחמש שנה היא אישה". הרגע האפקטיבי ביותר ב"מאגנום פורס" הוא כאשר קאלהאן מביט בתצלום אשתו המנוחה.

ישישה לבנת שיער עדיין שומרת לו טינה עמוקה, על שהביס אותה באופן כה קצר וברוטלי בבחירות לעיריית כרמל (4,200 תושבים). במשך שנתיים כראש עיר, סיגל לעצמו איסטווד נימוסי שולחן וטון דיבור המאפיינים מועמדים רפובליקנים לנשיאות. בבחירות לנשיאות ב־92', יהיה איסטווד בן 61; צעיר יותר מפרס, רבין, שמיר ורייגן של היום. צעיר יותר מרייגן בתחילת כהונתו. אם מושלות קליפורניה הייתה מקפצה לנשיאות לשחקן כושל ולא כריזמטי כרייגן, מדוע שלא תהיה טיל לירח לכריזמטור קופתי כאיסטווד?

קלינט איסטווד בישיבת מועצת העיר הראשונה כראש עיריית כרמל, 7 במאי 1986 (צילום: AP Photo)

איסטווד נוטה לבטל את התיאוריה הרווחת, לפיה רייגן מחזיק אותו בטלפון ימים ולילות. "דיברתי עם רייגן מספר פעמים, אך זה לא הופך אותי ליועץ שלו או משהו מיסטי כזה. הוא לא מבקש ממני עצות. אם הוא היה שואל אותי, הייתי ממליץ לו לא לבקר בבית הקברות הגרמני".

בפוליטיקה, כמו בקולנוע, קשה איסטווד לתיוג. הוא מתנגד לקידוחי נפט ולאינוסים אקולוגיים אחרים. האלגוריה ב"הנוקם" התייחסה גם לכרייה פתוחה ומשחיתת נוף, והנוקם הורג את הכורים. איסטווד יצא נגד "אירועי הפנטגון" האחרונים ונגד "כל נשיא המבטיח כי יקצץ את הוצאות הביטחון, אבל לא מקיים". "הניסיון לקשור אותי לאידיאולוגיה של רייגן", הוא אומר, "נכון רק בהקשר של הפרסומות לשימור הסביבה והמשאבים בהן אני משתתף".

איסטווד אינו צף בקוקטיילים חברתיים בהוליווד. יש לו דרך מסוימת מאוד להגדיר את המרחק הנפשי בינו ובין הדקדנטיות החוגגת. ידידיו הם אנשים פשוטים, עד כמה שכרמל היוקרתית מרשה פשטות

איסטוור אפיין את האמביוולנטיות שלו כלפי רייגן ב"המקצוע לוחם". סמל המארינס הקשוח שלו הוא פרודיה מפוכחת על האיוולת שבמלחמה ועל הפלישה לגרנדה. איסטווד אינו צף בקוקטיילים חברתיים בהוליווד. יש לו דרך מסוימת מאוד להגדיר את המרחק הנפשי בינו ובין הדקדנטיות החוגגת. ידידיו הם אנשים פשוטים, עד כמה שכרמל היוקרתית מרשה פשטות; הם שותים בירה יחד ונהנים מהמזדנבות של איסטווד. הוא לא לוקח את הצעירות השזופות והאתלטיות הביתה.

מאז מסר את הבית הגדול שבנה על צוק המשקיף על האוקיינוס לאשתו לשעבר מאגי, הוא מתגורר בבית אבן פשוט, המרוהט ללא טעם או חותם אישיים. יש לו שני ילדים מנישואיו; קייל, בן 20 ואליסון בת 16. בעת צילומי "על חבל מתוח", מנע איסטווד מבתו לדרוך על מקק, ואמר לה כי "גם לג'וק יש מקום בעולם".

Eastwood (צילום: AP Photo/Mark Avery)

הסופר נורמן מיילר, שגם הוא נחשב מדריך שימוש לגבר, התנפל פעם על איסטווד בחדווה שהפתיעה את המילייה התרבותי שלו: "ראיתי מועמדים רבים לנשיאות", אמר מיילר, "ואתה אחד האנשים הבודדים שיכולים לעשות את זה".

איסטווד צחק, כתב מיילר. "אני לא מתלוצץ", התעקש הסופר, "רק לאיש אחד מתוך 500 יש פנים נשיאותיים, ובדרך כלל אין לו שום דבר נוסף".

הסופר נורמן מיילר, שגם הוא נחשב מדריך שימוש לגבר, התנפל פעם על איסטווד בחדווה שהפתיעה את המילייה התרבותי שלו: "ראיתי מועמדים רבים לנשיאות", אמר, "ואתה אחד האנשים הבודדים שיכולים לעשות את זה"

"אם יש לי פנים נשיאותיים", נעתר איסטווד, "אז דע לך שחסר לי המון בתחומים אחרים. אינני חושב שאוכל לקום ולהגיד דברים שאינני מאמין בהם. על המועמדים לנהוג כך על מנת לנצח. לאלה שמדברים בכנות אין שום סיכוי".

הדבר שגרם לכך שאיסטווד יהיה שונה מכוכבים אחרים שסוגרים קופות, היה שסרטיו (מרגע שהחל לביים אותם) דיברו יותר ויותר על אמריקה כפי שהוא רואה אותה. בסרטים האלה ניתן לעמוד על הפילוסופיה האישית שלו, שכמוה כגישתו לחיים של האמריקאי העובד קשה, ואיסטווד מצליח לבטא אותה.

קלינט איסטווד, במרכז, מצטלם עם שחקני סרטו "ציפור" בקאן, צרפת ב-21 במאי 1988. משמאל, דיימון וויטאקר, פורסט וויטאקר, דיאן ונורה (צילום: AP Photo/Pierre Gleizes)

גיבוריו הם פועלים־נוודים, עבריינים, פושעים, או זמרי קאונטרי הבאים מהרקע הקשוח והעגום של חיים בעיירה קטנה בדרום־מערב ארצות־הברית. כל מה שאיסטווד יודע הושקע בסרטים אלה. התוצאה היא מערכת ערכים לא סנטימנטלית השווה לאמנות בכך שהיא עוסקת בחיים עצמם.

מתוך הבאר העמוקה והעשירה הזאת יכולה לצמוח יצירה כה מורכבת ומתוחכמת כמו "בירד". "כאשר המצב נעשה גרוע", אומר ג'וזי וויילס, "ונראה שכבר אין לך שום מוצא, אתה חייב להיות מרושע ואני מתכוון לכך שאתה חייב להיות בך זונה מרושע באמת, כי אם תאבד את הראש שלך ברגע כזה, לא תחיה ולא תנצח".

גיבוריו הם פועלים־נוודים, עבריינים, פושעים, או זמרי קאונטרי הבאים מרקע קשוח ועגום של חיים בעיירה קטנה בדרום־מערב ארה"ב. מתוך הבאר העמוקה והעשירה הזאת יכולה לצמוח יצירה מורכבת ומתוחכמת כמו "בירד"

כדי להבין את האמירה הטעונה הזאת, צריך לזכור כי ילדותו של איסטווד עברה על רקע המשבר הכלכלי הגדול. אביו היה פועל־נווד, שעבר עם משפחתו ממקום למקום בעמק סאן וואקין ובעמק סקרמנטו. משפחה מכובדת אחת ויחידה בערב־רב של נוודים שחיפשו עבודה. הנוודים האלה הונצחו בסרטיו של איסטווד. המלים הן במקרה של איסטווד, אבל השפה היא שפתם של גיבוריו, אחים באותה משפחה.

לכן נלכד לפעמים איסטווד המנומס והסולידי בסיטואציות מצולמות שאינן מתיישבות עם אישיותו: הוולגריות המזדמנת עולה מכוח שותפיו לחזון האמריקאי; אנשים פשוטים וישירים רובם, האומרים את אשר בליבם ויותר. לכן לא יחמיץ קוף אורנג־אוטנג את ההזדמנות לחרבן על המושב הקדמי של ניידת משטרה.

קלינט איסטווד ואורנגאוטן בשם קלייד בסרט "Every Which Way but Loose", 1978 (צילום: AP Photo)

לא ראיתם את הפונצ'ו של איסטווד רטוב מדמעות כאשר "חיזור גורלי" גנב את "מיסטי" (1971) אחד לאחד. "מיסטי" היה סרטו הראשון כבמאי. ג'סיקה וולטר הרצחנית מצלצלת אל איסטווד הדיסק־ג'וקי, ומבקשת שינגן לה את "מיסטי" של ארול גארנר.

איסטווד מבין כי הוא שקוע ער צוואר ברומן עם אישה פסיכוטית ומסוכנת. המצלמה מתעכבת על עיניו – מדובר בבמאי המצלם את עצמו – הנראות כעיניה של חיה נרדפת. ההבעה שלו מאירה מתוך אימה.

בקולנוע האמריקאי לא נותרו שחקנים עם כריזמה כמו של איסטווד, עם מבנה פנים ועצמות, המעבירים מסר כה טעון באמצעים כה מינימליסטיים

להמפרי בוגרט הייתה הילה, אך הוא היה נמוך ושגרתי מדי והרטיב את קצה הסיגריה; ג'ון וויין היה בסרטיו האחרונים כבד וחביתי מדי. אצל ברט ריינולדס אפילו השפם מלאכותי והוא רוכס את מכנסיו בגובה קו השיער של מפשעתו. צ'רלס ברונסון הוא כמו פסל חימר לפני התנור; יורש הקוד המוסרי, הגמד הקפיצי צ'יק־צ'אק נוריס, מיניאטורי מדי. רק איסטווד טווה קורים בין מושבך ובין המסך.

בקולנוע האמריקאי לא נותרו שחקנים עם כריזמה כמו שלו, עם מבנה פנים ועצמות, המעבירים מסר כה טעון באמצעים כה מינימליסטיים. "אני ממצמץ מכיוון שהשמש מפריעה לי", הסביר איסטווד את המגה־ווטים הרבים שמפיק קלוז־אפ של פניו. כשחקן, גדול האפיל של איסטווד אצל גברים מאשר אצל נשים. נשים מתקשות להגיב להקרנה שלו, מכיוון שאין סדק באנדרטת הגרניט המסותתת.

רק מסרטיו אתה יוצא כשרגליך מעוקלות כרגלי בוקר, כתפיך משוכות לאחור ואתה ממצמץ אל עבר הירח החיוור, והשריר בלחי מסיע אותה עד שהיא נושקת לעין, ואתה מנסה להדליק גפרור ישראלי מחורבן על המגף, והוא כמובן לא נדלק, הרי גם רושם אסור לעשות כאן. עד שאתה מגיע לסובארו, מתרוקן בלון המאצ'ו ונמוגה מנת הסם.

פורסם לראשונה ב"חדשות" 1988