הם היו משכילים, אהבו שירה, מוזיקה ואמנות, וגדלו במשפחות ממעמד הביניים שהחדירו בהם ערכים שמרניים. הם גם היו האנשים – רובם ככולם גברים – שתכננו, פיקחו וביצעו את הפשע הגדול ביותר בהיסטוריה.

אולם, כותב ההיסטוריון הבריטי ריצ'רד אוונס בספרו החדש "אנשיו של היטלר: הפנים של הרייך השלישי", בכירי גרמניה הנאצית לא היו "פסיכופתים; הם גם לא היו מטורפים, סוטים או משוגעים". תחת זאת, ברוב היבטי החיים שלהם, הם היו "נורמליים להחריד", כפי שאמרה חנה ארנדט על אדולף אייכמן כשישב על דוכן הנאשמים בירושלים ב־1961.

אוונס חיבר בעבר טרילוגיה שזכתה לשבחים על עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי, שימש כעד מומחה במשפט הדיבה של מכחיש השואה דיוויד אירווינג נגד ההיסטוריונית דבורה ליפשטדט בשנת 2000, ושימש כיועץ היסטורי לכמה הפקות תעודה טלוויזיוניות על הנאצים.

המחקר החדש שלו כולל 20 דיוקנאות של מקורבי היטלר: משמות ידועים כמו הרמן גרינג, יוזף גבלס והיינריך הימלר ועד דמויות אכזריות באותה מידה אך מוכרות פחות כמו קרל ברנדט, רופאו האישי של היטלר, שהופקד על תוכנית האותנזיה ("המתת חסד") של המשטר; איש האיינזצקומנדו פאול צאפ ומפקד מחנה פלוסנבירג אגון ציל; וגרטרוד שולץ־קלינק, מנהיגת ליגת הנשים הנציונל־סוציאליסטית.

אדולף היטלר, שר הפנים וילהלם פריק, הגנרל ורנר פון בלומברג, שר המלחמה, וד"ר רוברט ליי, ראש חזית העבודה, בעצרת של הנוער ההיטלראי, 1 בספטמבר 1936 (צילום: AP Photo)

במשך שנים רבות, היסטוריונים גרמנים נמנעו מכתיבת ביוגרפיות כאלה מחשש לעידוד פולחן האישיות הנאצי. אולם אוונס סבור כי הגיע הזמן "לקלף את המיתוסים" והאגדות סביב הנאצים, ובכך, בהצגתם כדמויות אנושיות, להראות שהם היו "דומים לנו באופן מטריד".

"יש נטייה לומר, 'הם לא באמת כמונו, הם לא באמת בני אדם'", אומר אוונס בריאיון לזמן ישראל, "וכך אנחנו לא צריכים לדאוג מפני המשמעויות שייגזרו אם נחליט שהם בני אדם, ואולי יש בנו כמה דברים שיכולים לגרום לנו להיות מושפעים, או שבאותן נסיבות היו גורמים לנו להיות מושפעים, מכוח המשיכה הנאצי".

באמצעות קילוף המיתוסים אוונס מאתגר את התפיסה שלפיה הנאצים היו פשוט אנשים "דחויים חברתית" שהיו "מופרעים או מטורפים". לאור זאת, אותם אנשים עשויים להיראות מפחידים עוד יותר

באמצעות קילוף המיתוסים אוונס מאתגר את התפיסה שלפיה הנאצים היו פשוט אנשים "דחויים חברתית" שהיו "מופרעים או מטורפים". לאור זאת, אותם אנשים עשויים להיראות מפחידים עוד יותר.

הנס פרנק, למשל, עמד בראש מה שאחד ההיסטוריונים כינה "שלטון אימה שהאפיל על כל צורות הסיפוח הטריטוריאלי האחרות של הנציונל־סוציאליסטים" כאשר הופקד על מה שנשאר מפולין (מה שהנאצים כינו "הממשל הכללי").

אותו שטח הפך לשדה הרג של מיליוני יהודים מכל רחבי אירופה, בהתאם למשאלתו של פרנק ש"ככל שימותו יותר, כך ייטב… היהודים יבינו שהגענו".

ד"ר הנס פרנק, יועצו המשפטי של היטלר, מגיע לזופוט שבדנציג לוועידת משפטנים גרמנים, 21 באוגוסט 1939 (צילום: AP Photo)

אבל "הקצב של פולין", כותב אוונס, היה גם "מתורבת כלפי חוץ". הוא גדל בבית משכיל ממעמד הביניים, ניגן בפסנתר במיומנות, אהב אופרה ותיאטרון והיה קורא נלהב.

קורציו מלפרטה, הסופר והקולנוען האיטלקי, שבמהלך המלחמה בילה זמן בחברתו של פרנק בפולין, תיאר אותו כמי ששילב "תערובת מוזרה של אינטליגנציה אכזרית, עידון, גסות, ציניות ברוטלית ורגישות מלוטשת".

באחת ההזדמנויות שראה אותו מנגן בפסנתר, מלפרטה הביט בידיו של פרנק ומצא שהן "קטנות, עדינות ולבנות מאוד". "נדהמתי ונרגעתי משלא ראיתי עליהן אף טיפת דם אחת", הוא כתב.

אוונס כתב: "כולם מהמעמד הבינוני האיתן, לא ממעמד הפועלים, כמעט ולא מהמעמד הבינוני הנמוך, אלא ממגוון מקצועות המעמד הבינוני". הנאציזם, לטענתו, לא היה "האידיאולוגיה של הלא־משכילים או הלא־מוצלחים"

ריינהרד היידריך, יושב ראש ועידת ואנזה, ששלטונו הקצר והאכזרי בבוהמיה ובמוראביה התאפיין ב"טרור חסר רסן", תואר על ידי עמיתיו הנאצים עצמם כ"שטני", "חיית טרף" ו"אישיות דמונית".

ריינהרד היידריך (צילום: AP)

אבל גם הוא היה איש תרבות שבא ממשפחה של מוזיקאים מקצועיים. היידריך היה פסנתרן חובב מוכשר וכנר מצטיין, שניגן ברביעיית מיתרים בתקופת המלחמה.

היידריך ופרנק לא היו יוצאים מן הכלל בשום אופן. כפי שאומר אוונס על הדמויות שהוא כותב עליהן: "כולם מהמעמד הבינוני האיתן, לא ממעמד הפועלים, כמעט ולא מהמעמד הבינוני הנמוך; המשפחות שלהם הן ממגוון מקצועות המעמד הבינוני". הנאציזם, לטענתו, לא היה "האידיאולוגיה של הלא־משכילים או הלא־מוצלחים".

קרל ברנדט, למשל, היה מנתח מיומן שהתמחה בפציעות ראש ועמוד שדרה. הוא היה "משכיל ומוכשר מאוד", כותב אוונס, "רחוק מהדמות המחוספסת והברוטלית של 'הלוחם הוותיק' או מהפנאטיות האידיאולוגית הקרה של הנאצי המושבע".

קרל ברנדט היה מנתח מיומן שהתמחה בפציעות ראש ועמוד שדרה. הוא היה "משכיל ומוכשר מאוד, רחוק מהדמות המחוספסת והברוטלית של 'הלוחם הוותיק' או מהפנאטיות האידיאולוגית הקרה של הנאצי המושבע"

עם זאת, ברנדט היה נאצי מושבע וחסיד נלהב של השבחת הגזע, ביצע ניסויים רפואיים בבני אדם חיים ופיקח על תוכנית של "המתות חסד" כפויות, שגבתה, על פי הערכות, את חייהם של כ־300 אלף מבוגרים וילדים בעלי מוגבלויות נפשיות וגופניות. אוונס מציין שברנדט הפגין "חוסר חמלה מוחלט" כלפי קורבנותיו.

"אנשיו של היטלר: הפנים של הרייך השלישי", מאת ריצ'רד אוונס (צילום: כריכת הספר)

ארנסט רהם, מנהיג "החולצות החומות", טיפח תדמית של "חייל קשוח וחסר פשרות" ש"התפאר באלימות ללא סיבה ובעימותים בלתי פוסקים". אבל, אומר אוונס, זה לא משקף את מורכבות הרקע והאישיות שלו.

רהם היה גם פסנתרן מצטיין ואדם משכיל, אסף תחריטים, קרא קלאסיקות ספרותיות גרמניות והתיידד עם אומנים וזמרי אופרה. כמי שנמנה עם הקצונה המונרכיסטית, הוא חלק את התפיסה הפוליטית והחברתית השמרנית על אף היותו הומוסקסואל.

היו גם כמה חריגים בהנהגה הנאצית, שרובה המכריע היה מהמעמד הבינוני. יוליוס שטרייכר, עורך "דר שטירמר" (שהיטלר וגבלס, שהבינו עד כמה גרוטסקית האנטישמיות שלו, לא רצו שיוצג בגלוי בברלין בזמן אולימפיאדת 1936), היה מורה בבית ספר כפרי שעזב את בית הספר בגיל 13.

אבל שטרייכר גם צייר בצבעי מים, כתב שירה על יופיו של הנוף הגרמני וחיבר מאמרים על רפואת צמחים ואגדות נורדיות.

כמובן, שטרייכר היה גם אנטישמי גאה, שהתפאר בכך שהחל לשנוא יהודים בגיל חמש. גם אם הייתה בכך מידה של הגזמה, הוא היה פעיל פוליטי ועיתונאי ימני קיצוני ואנטישמי קיצוני עוד לפני שהצטרף לשורות הנאצים.

אלפרד רוזנברג, שכתביו הגזעניים גרמו להיטלר לכנותו "אבי הכנסייה של הנציונל־סוציאליזם", היה אנטישמי "כפייתי, משוגע לדבר אחד" זמן רב לפני שהצטרף לחוגי הנאצים

בדומה לכך, אלפרד רוזנברג, שכתביו הגזעניים גרמו להיטלר לכנותו "אבי הכנסייה של הנציונל־סוציאליזם", היה אנטישמי "כפייתי, משוגע לדבר אחד" זמן רב לפני שהצטרף לחוגי הנאצים.

קרל ברנדט במשפטו לאחר המלחמה (צילום: ויקיפדיה)

כל מי שנמשך לשורותיו של היטלר היה "אנטישמי במידה זו או אחרת", אומר אוונס, ורבים – כמו שטרייכר ורוזנברג – נכנסו לפוליטיקה עם "אנטישמיות מוכנה מראש".

אולם היו שהקצינו בהשפעת האנטישמיות היוקדת והקונספירטיבית של היטלר, שעמדה בלב תפיסת העולם שלו. הימלר, למשל, "לא היה אובססיבי כל חייו לאיום הדמיוני שהציבו היהודים לגזע הארי".

באופן דומה, למרות הקריירה העקובה מדם שלהם, נראה שלא היידריך ולא פרנק נשלטו מלכתחילה על ידי שנאת יהודים פנאטית כמו היטלר, רוזנברג ושטרייכר.

לא כל מי שנמשך לשורותיו של היטלר היה אנטישמי. אוונס סבור שמאפיין מרכזי הוא היותם רדופים ואחוזים בחוויות של הידרדרות חברתית ושאיפות נכזבות – טראומה משותפת שהמסרים של היטלר היטיבו לנצל

אנשי בלהות שחלומותיהם התנפצו

אז אילו מאפיינים משותפים היו לאנשים הללו, מעבר לרקע המעמדי והלאומני שלהם? אוונס סבור שמאפיין מרכזי הוא היותם רדופים ואחוזים בחוויות של הידרדרות חברתית ושאיפות נכזבות – טראומה משותפת שהמסרים של היטלר היטיבו לנצל.

ארנסט רהם לצידו של אדולף היטלר, 1933 (צילום: ויקיפדיה)

"נרטיב המשבר הלאומי, ההתפוררות וההידרדרות שהפיץ היטלר הציע להם דרך להתגבר על השפעות הטראומה הזאת באמצעות זיהוי בין חייהם האישיים לאלה של ארצם", אומר אוונס. "התבוסה וההשפלה ההרסניות של גרמניה, כמו אלה שלהם עצמם, יכלו להתהפך רק באמצעות פעולה קיצונית".

עבור המעמד הבינוני הלאומני של גרמניה, היטלר הציע הסבר פשוט לצרותיהם האישיות ולאלה של ארצם: היהודים.

כפי שמראות הביוגרפיות האישיות בספר, חוט של תסכול, השפלה ואובדן אמון עובר לאורך חייהם המוקדמים הן של הנאצים הבכירים והן של הדרגים הנמוכים יותר שמילאו את פקודותיהם.

יוזף גבלס, למשל, על אף שסיים את לימודיו בראש כיתתו והשלים תואר דוקטור, גילה כי שאיפותיו להצטרף לעולם האקדמיה חסומות בשל המשבר הכלכלי של רפובליקת ויימאר. הוא עבד זמן קצר כפקיד בנק אך איבד את עבודתו, וצבר מלאי של ספרים, מאמרים ומחזות שלא פורסמו.

הביוגרפיות האישיות בספר מראות חוט של תסכול, השפלה ואובדן אמון שעובר לאורך חייהם המוקדמים הן של הנאצים הבכירים והן של הדרגים הנמוכים יותר. היטלר הציע לכך הסבר פשוט: היהודים

ראש האס־אה, ארנסט רהם, לפנים משמאל, וסגנו אדמונד היינס, מלפנים מימין (צילום: הארכיון הפדרלי הגרמני)

תקוותיו של רהם לקריירה צבאית – על כל הפריווילגיות החברתיות והפוליטיות הכרוכות בה – נכזבו גם הן. בשנות ה־20 הוא נאלץ להסתפק במשרות כגון סוכן מכירות נודד, פועל במפעל ועובד כפיים.

ואילו הקריירה של היידריך – שחייו הנוחים בבית מהמעמד הבינוני כבר ידעו טלטלה בשל נפילת הקיסר והאינפלציה של שנות ה־20 – נקטעה באורח פתאומי.

במקרה זה, האשמה הייתה טמונה בפלרטטנות שלו ולא בגורמים פוליטיים או כלכליים: כאשר התארס לאריסטוקרטית לינה פון אוסטן, אביה של חברתו לשעבר, שנזנחה לאחר מערכת יחסים ארוכה עימו, משך בכמה חוטים והביא לפיטוריו בקלון של הקצין הצעיר.

אחרים חוו את כאב הבושה והחרפה בגיל צעיר הרבה יותר, אך הוא התברר כמכריע באותה מידה. ילדותו של רוברט ליי, שמאוחר יותר עמד בראש חזית העבודה הנאצית, התנפצה כאשר היה בן שש, לאחר שאביו, חקלאי אמיד, נעצר ונשלח למאסר. האב, שהיה שקוע בחובות עקב השקעות כושלות, הצית את החווה שלו וניסה לתבוע את כספי הביטוח במרמה.

ההיסטוריון ריצ'רד אוונס, מחבר הספר "אנשיו של היטלר" (צילום: באדיבות המצולם)

אוונס סבור כי ליי מצא בהיטלר דמות אב כתחליף לאביו המבוזה, וכי רעיון "קהילת העם" חסרת המעמדות הציע לצעיר השאפתן דרך להתגבר על ההשפלות של ילדותו. גם פרנק ראה את אביו – שנקלע לקשיים כלכליים במהלך המלחמה – נשלח לכלא לאחר שהורשע במעילת כספים ומודח מלשכת עורכי הדין, מה שדרדר את המשפחה לעוני.

אוונס סבור כי ליי מצא בהיטלר דמות אב כתחליף לאביו המבוזה, וכי רעיון "קהילת העם" חסרת המעמדות הציע לצעיר השאפתן דרך להתגבר על ההשפלות של ילדותו

עם זאת, פרנק היה חריג בין עמיתיו רוצחי ההמונים בכך שהביע בפומבי מידה מסוימת של חרטה על פשעיו במשפטי נירנברג. אף שקיים ספק, כפי שמציין אוונס, בנוגע לכנות החרטה שלו והמרת דתו לקתוליות, הוא הודה על דוכן הנאשמים בתפקיד שמילא בשואה (בניגוד לאלברט שפר, שהצליח להשפיע על בית המשפט בהצהרות חרטה ובטענות שהיה רק אדריכל אפוליטי, פרנק לא ניצל מעמוד התלייה).

מעטים מקרב הנאצים נהגו כמוהם. רוזנברג כתב על אהדתו להיטלר ול"מיליוני הגרמנים שנרדפו ונרצחו", אך לא הקדיש מילים דומות ליהודי אירופה.

ליי, גם כאשר המתין למשפטו, עדיין ראה בהיטלר את "הגיבור הזוהר של תקופתנו", ואנטישמיות הייתה בעיניו רק הגנה מפני "הצפת" גרמניה ביהודים ממזרח אירופה. ואילו אייכמן, שחי בבואנוס איירס בשנות ה־50 לפני שנלכד על ידי המוסד, הביע גאווה על תפקידו בשואה, שאותה ראה כהכרח היסטורי.

אדולף היטלר עם ילדים בברגהוף, בית הנופש האלפיני שלו (צילום: ללא)

חוסר האשמה הנרחב הזה, שנמתח מהדרגים הגבוהים ביותר ועד לדרגים הנמוכים ביותר של המשטר, מהווה עדות לאופן שבו מיליוני גרמנים "הכניעו מרצונם את האוטונומיה המוסרית שלהם" בפני היטלר, מאמין אוונס. המוסר המקובל נעקר מהשורש והתהפך; תכונות כמו אכזריות והיעדר רחמים, לדוגמה, זכו להערצה במקום לגנות.

"הנאציזם שחרר אנשים מהמגבלות המקובלות שהחברה מטילה על דחפים אלימים ופוגעניים שקיימים במידה מסוימת בכולנו, ועודד אותם באופן פעיל לממש אותם", הוא אומר.

"בשנים האחרונות הדמוקרטיה נמצאת תחת איום גובר מצד יחידים שרוצים להיות אנשים חזקים, דיקטטורים, ולהרוס את הדמוקרטיה. אני לא אומר שזה מקביל בכלל, אבל אם נביט על העבר אולי נוכל ללמוד ממנו משהו"

לפיכך, סבור אוונס, הנאצים מייצגים אזהרה מההיסטוריה, שרלוונטית לימינו. "בשנים האחרונות ובתקופה הנוכחית הדמוקרטיה נמצאת תחת איום גובר מצד יחידים שרוצים להיות אנשים חזקים, דיקטטורים, ולהרוס את הדמוקרטיה", הוא אומר. "אני לא אומר שזה מקביל בכלל, אבל אם נביט על העבר אולי נוכל ללמוד ממנו משהו".