אל אלנברג מעשן סיגריות "קאמל" קצרות בלי פילטר. את החפיסה הוא מוציא מכיס של ז'קט ליווייס. "קאמל" היא יותר מסיגריה. היא מוצר אמריקאי מיתולוגי עם פולקלור מרתק והיסטוריה של איכות. אלנברג אמר כי הצרפתים תמיד מביטים בעיניים כלות כיצד ה"לאקי סטרייק" הקצרה ממשיכה לעשן במאפרה כאשר אתה מניח אותה כדי ללגום מהקפה, בעוד ה"גולואז" כובה אם לא יונקים ממנה. זו הייתה התבטאות שענתה על כל התהיות.
אתה יכול לקרוא למזללה מק־דיוויד, לסיגריה ברודווי או טיים, ולמועדון לילה דאלאס; אבל ההמבורגר, הסיגריה והמוזיקה יהיו תמיר העתק חיוור של המקור. אל אלנברג, לשעבר עורך בכיר ב"ניו־יורק פוסט", עיתונאי ב"ניו יורק" וב"רולינג סטון", הוא היום ראש דסק החוץ של ה"ג'רוזלם ריפורט", שבועון באנגלית המודפס בירושלים. הוא הגיע במקרה, החליט להישאר, ונמצא כמעט שנה בארץ.
אלנברג עזב את ניו יורק שהייתה ביתו ועיצבה את אופיו, מכיוון שניו יורק גוססת מאיידס, מפשע, מסמים קשים ובדלנותם המתנשאת של תושביה. גיחה יומית אל הבר החביב עליו הפכה לאחרונה למשימה מעבר לקווי האויב
אלנברג עזב את ניו יורק מכיוון שנמאס לו לדלג מעל חסרי הבית השוכבים על המדרכות כמו פסולת אנושית שמחלקת התברואה שכחה לפנות. הוא עזב את העיר שהייתה ביתו ועיצבה את אופיו, מכיוון שניו יורק גוססת מאיידס, מפשע, מסמים קשים ובדלנותם המתנשאת של תושביה. החדר הקטן שהיה ביתו בווילג' במנהטן, עלה לו 1,100 דולר בחודש.
גיחה יומית אל הבר החביב עליו או אל מסעדה איטלקית מועדפת, הפכה לאחרונה למשימה מעבר לקווי האויב. העיר שאלנברג אוהב, שאולי אינו יכול בלעדיה, מתה מבחינתו. עכשיו הוא בירושלים, שותה בירה מחבית ב"לה בל", הולך בלילה ל"פינק", כאשר הוא מחפש משקה מתוחכם יותר ואווירה שגם חיה ניו יורקית יכולה לנשום בה. ניו יורק חסרה לו כמו שחסרה לכם חצבת.
אלנברג נוגע בז'קט הג'ינס המהוה שלו, מצביע על חולצת הג'ינס שלי ומחייך. "אנחנו יכולים לשבת כאן ערב שלם ולדבר על השפעותיה של אמריקה על ישראל", הוא אומר, "אבל למה לנדוד רחוק. זה הג'ינס הזה, האמריקאי והמוכר כל כך, שהיום מיוצר בקוריאה ובמלזיה, שעטף את העולם כולו במדים אמריקאים". אנחנו ארוזים בבגדים אמריקאים אך איננו נוגעים במהות.
"באיטליה יש מגפה של ג'ינס", הוא אומר. "בפירנצה תמצא יותר חנויות לג'ינס מאשר למוצרי עור, ומדובר במקום שיצאו לו מוניטין לדברי עור. אינני מתרשם כי תל אביב נשכבה על הגב והניחה לאמריקה לדרוס אותה. אני מבקר הרבה בפריז, ואני מודיע לך שפריז, עם כל אנינותה הפרנקופילית המתנשאת ועם הטענה הנוקבת כי האמריקאים הם בריונים חסרי תרבות, יותר אמריקאית מתל אביב.
"ישראל אינה מדינה מערבית אלא מזרח תיכונית. ההשפעה האמריקאית היא שטחית וחיצונית. אם אתה שותה קולה, לובש ליווייס ומעשן קנט, זה לא הופך אותך לאמריקאי"
"המקום הראשון בו התגוררתי כאשר הגעתי לישראל, היה הרצליה פיתוח. יש לה מראה של שכונת פרברים אמריקאית עשירה, עם הבתים והדשאים הגדולים, עם מרכזי הקניות המגוונים.
"אבל ככל שאני נמצא כאן יותר זמן, אני משתכנע כי ישראל איננה מדינה מערבית, אלא מזרח תיכונית. ההשפעה האמריקאית היא שטחית וחיצונית. אם אתה שותה קוקה קולה, לובש ליווייס ומעשן קנט, זה לא הופך אותך לאמריקאי".
אנחנו שותים גולדסטאר מחבית, שהיא בירה ברמה בינלאומית. יחסית למדינה ששאלה לא מעט מניירות קיומיות מאמריקה, ישראל דחתה את הבירה האמריקאית בשתי ידיים. "כמובן שדחתה", אומר אלנברג, "זו בירה גרועה".
יש בירה אמריקאית מצוינת, הוא מכיר אותה, הוא יודע כי מכינים אותה בשיטה ידנית ישנה במבשלה משפחתית ותיקה בסן פרנסיסקו. "זו דוגמה מצוינת לטעות הקונספטואלית שקשורה באמריקה", אומר אלנברג. "אתה יכול למצוא שם בירה מצוינת, בירה שהוכנה באהבה ובכמויות קטנות, אבל היא כה מקומית ומוגבלת, שלעולם לא תצא מגבולות אמריקה. אמריקה הצליחה לכסות את העולם במאסות, לא בעבודות יד. הדברים הגיעו לידי כך, שהעולם המערבי הוא אמריקה. אתה כבר לא צריך לחקות אותה. הוליווד אחראית לקולוניזציה של העולם המערבי יותר מכל צבא שג'ורג' בוש יכול לגייס.
"הדברים הגיעו לידי כך, שהעולם המערבי הוא אמריקה. אתה כבר לא צריך לחקות אותה. הוליווד, שלקחה כפר קטן בדרום צרפת והפכה אותו לפרבר אמריקאי, אחראית לקולוניזציה של העולם המערבי יותר מכל צבא"
"הוליווד לקחה כפר קטן בדרום צרפת והפכה אותו לפרבר אמריקאי. לא באורחות החיים, לא במהות, אלא במעטפת החיצונית. המהות של אמריקה אינה ניתנת לייצוא. בעזרת הוליווד והטלוויזיה ומלחמה מוצלחת כמו מלחמת המפרץ, זורקת אמריקה קרן אור של פנס קסם, נותנת לעולם לצפות בהיבט הסקסי, הרומנטי, האינדיבידואלי ולעתים האינפנטילי שלה. אבל קרן האור הזאת יוצאת לא מלבה של אמריקה, אלא מצלחות השידור והלוויינים הניזונים מניו יורק, לוס אנג'לס, אטלנטה ועוד שתיים־שלוש ערים".
מנשה קדישמן חי בניו יורק אך אינו מצייר ציורים אמריקאים. יורם קניוק היה באמריקה בשנות ה־50' אך לעולם יספר את סיפוריו הקצרים על אמריקה מזווית מבטו של אנתרופולוג שספינתו נלכדה בקרח והוא נאלץ להתבונן באורחות האסקימואים. אהרן בכר חי בניו־יורק והמשיך לכתוב על יפו. אדם ברוך חי בניו יורק, נועל מגפיים ולובש חולצות ג'ינס, אך כתב ספר על לוסטיג.
לפני חמש שנים קראו לרחוב שינקין בתל אביב הווילג' הישראלי, ויזמי תרבות כמו האחים דותן, ניסו למחזר שם אתרים שנבנו על פי המודל של סוהו בניו יורק. בסוף הסתבר כי בניו יורק אוכלים טוב יותר, הגלריות מרתקות יותר, וכי ג'וליאן שנבל ודייוויד סאלי, ציירים, קנו לופטים ענקיים מהציורים שמכרו, בשעה שציירים ישראלים צריכים לכתוב בעיתון ולהרצות בפני ועדי עובדים כדי לגמור את החודש.
כאשר אנחנו קוראים לעצמנו פרובינציה, אנחנו מתכוונים לפרובינציה של אמריקה, לא של פריז או לונדון, בשל תחכומן והשיק שלהן. תל אביב לא תהפוך לעיר שבה יושבים על גדות נהר בצעיפים אדומים וקוראים סארטר
כאשר אנחנו קוראים לעצמנו פרובינציה, אנחנו מתכוונים לרוב לפרובינציה של אמריקה. לעולם לא נהיה פרובינציה של פריז או לונדון, בשל תחכומן והשיק שלהן. תל אביב הרי לא תהפוך לעיר שבה יושבים על גדות נהר בצעיפים אדומים וקוראים סארטר בשפת המקור. סכסוך הסרק התרבותי המתקיים כאן – אמריקה כן או לא, CBS מול BBC, "שושלת" מול תיאטרון הכורסה – מושתת על דמוניזציה של אמריקה. היא מושחתת, היא נטולת ערכים, היא שטחית ומשעממת, היא חד ממדית ומתכלה.
עד שקרו מספר דברים שהשתיקו את הוויכוח. אירופה, ממנה קיבלו המוכיחים בשער את תחמושתם, נרדמה בעמידה וצפתה ביפנים משתלטים על העולם, כשהם מצוידים בתובנה אמריקאית שתפחה לממדים מפלצתיים. גם אירופה המזרחית, זו שהכתיבה את האוריינטציה הישראלית בעשרים ומשהו השנים הראשונות למדינה, קרסה בשנים האחרונות כשהיא שולחת אותות מצוקה לאמריקה, שתבוא להציל.
דיברו על ניצחון הקפיטליזם על הקומוניזם, על ניצחון זכויות האזרח וחירותו ועל הדיכוי והעריצות. אבל בישראל, שבחרה להתעלם מתהליכים גלובליים, המשיכה גחלת הטינה האנטי־אמריקאית לרחוש. אף אחד לא השגיח שישראל התקרבה אל אמריקה מכיוון המטבח האמריקאי, המכוניות ומוצרי החשמל, ולא מהכיוון התרבותי. ישראל פשוט מעדיפה את הקישוטים והסימבולים המעמדיים על פני המהות.
העניין שלנו בספרות אמריקאית עצר בערך בעידן ארנסט המינגווי. כדי להיפטר מערימות הספרות האמריקאית המתורגמת שהצטברה במחסניה, ערכה הוצאת הספרים זב"מ את מכירת הספרים ההיסטרית של הקיץ שעבר. חבילות של כתבי ג'ון אפדייק, אפטון סינקלייר, ג'ון סטיינבק ואחרים נמכרו שם במחירי סוף עונה. רוב הזמן שואלים עצמם מו"לים ומפיצי סרטים, האם הספר או הסרט שהובא לעיונם איננו "אמריקאי מדי". את המיני־סדרות הטלוויזיוניות, להיטי הענק של ספריות הווידיאו, אנחנו מקבלים בשמחה. זה קליל, זה לעוס, זה קל לעיכול.
מצד החומר, החלו ישראלים רבים לטייל באמריקה. אחרי הלם התרבות הראשוני שחוו, הפחד מפני הבלתי נודע פינה מקומו לאבחנה מפוכחת כי בסך הכל, למרות שבבית טוב יותר, גם שם אפשר לחיות
מצד החומר, החלו ישראלים רבים לטייל באמריקה. אחרי הלם התרבות הראשוני שחוו, אחרי שהודיעו לחברים כי ניו יורק היא עיר מגעילה עם אנשים קרים ומנוכרים, ושחורים אלימים, באה הנסיעה השנייה והשלישית, והטיול מחוף אל חוף, והביקור אצל קרובים בפלורידה ואצל חברים יורדים בקליפורניה. הפחד מפני הבלתי נודע פינה מקומו לאבחנה מפוכחת כי בסך הכל, למרות שבבית טוב יותר, גם שם אפשר לחיות.
ישראלים גילו כי מכנסי ג'ינס עולים 20 דולר ולא 70, כי האמריקאים הם עם חביב ומסביר פנים, וכי במסעדה הזולה והעממית ביותר ייתן לכם המלצר שירות טוב יותר מזה שתקבל מסנוב צרפתי במסעדת שלושה כוכבים. עם של מהגרים גילה אומה של 220 מיליון מהגרים והתאהב בה.
"לישראל יש תרבות", אומר אלנברג, "אך היא אינה מדינה תרבותית. לאמריקה אין תרבות, אך אזרחיה מתורבתים. הבירוקרטיה שלכם מעצבנת אותי. כולם עושים לי טובה. אני נכנס לחנות, אני בא להוציא בה את מיטב כספי, אני יהודי עסוק, אני רוצה לקנות ולצאת. המוכר מדבר עם החברה שלו בטלפון. אני מפריע לו. אני לא נראה לו כמי שהולך לקנות משהו. אז הוא מניח לי לחכות.
"אמריקה היא מדינה של נותני שירותים. זבנים, רופאים, עורכי דין, שירותים כלכליים. ניו יורק כולה היא עיר שירות גדולה. מסעדות, משרדי פרסום, וול סטריט. אנחנו נאכיל אותך, נמכור לך, נגן עליך, נרוויח עבורך כסף. בישראל אין אף אחד שקם בבוקר ואומר: אני רוצה לתת היום שירות טוב. מלצרים אמריקאים עובדים ביעילות נעימה שישה ימים בשבוע וביום השביעי הם יוצאים למסעדה כדי שמישהו אחר ישרת אותם".
"לישראל יש תרבות אך היא אינה מדינה תרבותית. לאמריקה אין תרבות, אך אזרחיה מתורבתים". מתחת לציפוי החיצוני, אף אחד אינו מבין באמת את מהותו של החופש
אלנברג אומר כי ישראל מקרינה את אהבת העצמאות והחירות האישית של אמריקה, אבל אין לה כל בעיה להתאנות לאזרחיה ולרמוס את זכויותיהם. הערים הגדולות תוססות עם מיניות של אנשים צעירים ועם סגנון אמריקאי בולט, אך מתחת לציפוי החיצוני אף אחד אינו מבין באמת את מהותו של החופש.
אמריקאים חיים טוב בדרך כלל. הם עובדים קשה, יודעים ליהנות, מקיימים ערכים נוצריים בסיסיים לצד שתי מכוניות ומטבח משוכלל. ישראל לא מצאה סגנון משלה, אולי לא עבר די זמן, ולכן כה קל לבוא ולומר, ראו כמה שטחיים ואמריקאים אנחנו.
אלנברג נראה כמי שמשתדל לא לומר עלינו דברים רעים ממש. אתה, אני דוחק בו, אתה שגדלת עם אלן גינזבורג וקראת את ג'ק קרואק, לא מרגיז אותך שלא פענחנו אותם ודילגנו ישר אל הנהנתנות? היאפים לא הוציאו אותך מדעתך?
"אני אוהב לבשל", אומר אלנברג. "אני אוהב להכין את הפסטה שלי בעצמי, אני אוהב אספרסו. אני לא רואה כל פשע בנהייה אחרי כל אלה. אני מבוגר מכדי להיות יאפי. הבן הבכור שלי למד על ברית המועצות ופסיכולוגיה, וכעת הוא רוצה לחיות במוסקבה. הבן השני שלי לא גמר קולג' והוא הולך להיות מיליונר תוך חמש שנים. הם ילדים טובים ואני גאה בהם, ואם הם אוכלים וחיים טוב באותו זמן, אין בזה פסול".
אמריקאים חיים טוב בדרך כלל. הם עובדים קשה, יודעים ליהנות, מקיימים ערכים נוצריים בסיסיים לצד שתי מכוניות ומטבח משוכלל. ישראל לא מצאה סגנון משלה, ולכן כה קל לבוא ולומר, ראו כמה שטחיים ואמריקאים אנחנו
* * *
מבנה המשפחה הישראלית שונה ממבנה המשפחה האמריקאית, אני אומר. ישראלים רוצים את משפחתם לידם, אמריקאים רוצים את ילדיהם מחוץ לבית כמה שיותר מהר. ישראלים קונים לילדיהם דירות, אמריקאים מתעקשים שילדיהם יחלקו עיתונים עבור כסף כיס.
"יש לי חבר קרוב, עיתונאי ליברלי ידוע שאינני רוצה לנקוב בשמו", אומר אלנברג. "הוא תמך בכל המטרות הצודקות, השתתף בכל ההפגנות הנכונות, כתב מאמרים חוצבי להבות בגנות האפליה, אבל הבן שלו התאבד. ערב אחד שתינו יחד, וברגע של חולשה הוא הודה שמעולם לא חיבק את בנו. הוא חיבק כל ערך ליברלי שעבר ברחוב, אבל את בנו הוא לא חיבק.
"אתה יודע כמה זה מופלא ונהדר שבמדינה בה צעירים כה רבים מסתובבים ברחובות עם נשק אוטומטי, אף אחד לא מתבצר על גג בית ויורה בעוברים ושבים בשל אהבה נכזבת? אתה מבין כי אם ילדים באמריקה היו מזוינים בתתי מקלע, אף אחד לא היה נשאר בחיים? אתה מכיר עוד צבא בעולם ששולח את חייליו הביתה לשבת? עמדתי בתור בבנק בירושלים, ולפני עמד בחור צעיר עם שיער ארוך קשור בזנב סוס, חולצה של הגרייטפול דד ותת מקלע על הכתף. אף אחד לא הביט בו פעמיים.
"אני נכנס לבנק ובודקים לי את התיק. בשנה האחרונה שלי בניו יורק היו ניגשים אלי ברכבת התחתית קבצנים אלימים עם פצעי איידס פתוחים ומדממים ומבקשים כסף. אני יודע שאני יכול להידקר בירושלים, אבל משום מה זה נראה לי פחות מפחיד. נדמה לי כי המצפון החברתי עוד לא מת כאן.
"אתה יודע כמה זה מופלא ונהדר שבמדינה בה צעירים כה רבים מסתובבים ברחובות עם נשק אוטומטי, אף אחד לא מתבצר על גג בית ויורה בעוברים ושבים בשל אהבה נכזבת? אתה מכיר עוד צבא ששולח את חייליו הביתה לשבת?"
"אני נוהג להשתתף במרתון של ניו יורק, וכעת אני רץ בירושלים. לפני כמה ימים רצתי באחד הגנים הציבוריים וראיתי גבר מבוגר שוכב על הדשא. הוא נראה חולה מאוד, אולי אפילו מת. בניו יורק היו עוברים לידו במרחק של חצי מטר מבלי להושיט עזרה. בירושלים הגיעו 20 איש, הזמינו אמבולנס, ומישהו, שכנראה היה חובש, ניסה להחיות אותו.
"אנשים כאן מוכנים לעזור. הם יעצרו להסביר לך כיצד מגיעים אל סניף הדואר. ירדתי פעם בשדה התעופה של פריז וניגשתי לצרפתי שעמד ביציאה, ושאלתי אותו באנגלית איפה לוקחים את האוטובוס לעיר. הנבלה ההוא פתח עלי פה. אדוני, הוא אמר, דבר צרפתית. גייסתי את מעט הצרפתית שלי ואמרתי לו: אני אמריקאי, ואתה, אדוני, שוביניסט מקומי. הוא כל כך כעס שהיו צריכים להחזיק אותו שלא יכה אותי.
"אני יודע שאני לא מצייר תמונה אחידה, אבל כל הדיבור הזה על האמריקניזציה של ישראל נראה לי תמוה. אתה הולך במנהטן, וחלונות הראווה הם מעשה אמנות הראוי להצגה במוזיאון. אני מסתובב בירושלים ונדהם מהכיעור של חלונות הראווה. הבובות מכוערות ושבורות, וראיתי גם בובה עם תחבושת על היד. גם כשיהיה ליהודים האמריקאים רע מאוד, הם לא יבואו לישראל. הם רגילים לנוחות, וישראל איננה מקום נוח לחיות בו".
* * *
אנו קונים מהם את הכל, אך לא לקחנו מהם דבר. לא את שמחת החיים הילדותית, את היכולת ליהנות, את הנאיביות, את הפטריוטיזם הלא שוביניסטי. אנחנו מסרבים להבין כי אמריקה היא מדינת חוק וכי האזרח הקטן ביותר יכול לתבוע את העיריה ולנצח.
יש הפרדה מוחלטת בין הרשויות, והסנאט יכול לאסור על הנשיא למנות לתפקיד שר ההגנה סנאטור שתיין. כאשר הורה ג'ימי קרטר לחסוך אנרגיה והראה בטלוויזיה כיצד מורידים את החימום בדירה כדי לחסוך דלק, החרתה־החזיקה אמריקה אחריו. בישראל צועק שר החקלאות כי נגמרים לנו המים, והישראלים רוחצים את מכוניותיהם בצינור.
אנו קונים מהם את הכל, אך לא לקחנו מהם דבר. לא את שמחת החיים הילדותית, את היכולת ליהנות, את הנאיביות, את הפטריוטיזם הלא שוביניסטי. זו אומה גדולה שחילקה עצמה לגדלים הגיוניים וקלים לניהול
יש אמריקאים שאינם מוכנים לטייל בארצות שבהן אין טלפון לחצנים. המערכות השלטוניות והעירוניות שלהם מתפקדות. בערים הקטנות יש ועדים שכונתיים ותמיכה מסיבית בקבוצת הבייסבול המקומית והשתתפות שיא בבחירות לחברי מועצת העיר. אמריקאים ממוצעים מבקשים להשפיע על חייהם.
זו אומה גדולה שחילקה עצמה לגדלים הגיוניים וקלים לניהול. המתח החשמלי שלהם הוא 110 וואט. אתה יכול להכניס אצבע לשקע ולקבל עקיצה. בישראל עדיין מתחשמלים למוות. כשהיה לי דולר אחד משיכת יתר באמריקה, הזמינו אותי לבנק, איחלו לי הצלחה בדרכי בחיים, אבל ביקשו ממני לקחת את עסקי לבנק אחר. בארץ מצלצלים אלי במינוס עשרת אלפים ושואלים לשלומי.
השבוע נסתם לי כיור בשירותים. אחרי עשרה ביפרים ושיחות נפש עם אשתו של השרברב, הוא לא בא. כאשר בא, הוא ערך יותר הפסקות מאשר עבד, שתה קפה, ריכל עם אשתי ולקח מאה שקל.
כאשר שיפצנו את השירותים בדירה באמריקה, מה שהיה אורך בארץ שבוע ימים, בתנאי שלא היה עוצר, ארך שם יום. אם אתה שוזר את כל אלה, אתה מגלה שאנחנו לא אמריקאים. אנחנו אנשי סירות שנחתו בלילה ומסתתרים עדיין משלטונות ההגירה.
כאשר שיפצנו את השירותים בדירה באמריקה, מה שהיה אורך בארץ שבוע ארך שם יום. אם אתה שוזר את כל אלה, אתה מגלה שאנחנו לא אמריקאים. אנחנו אנשי סירות שנחתו בלילה ומסתתרים עדיין משלטונות ההגירה
אלנברג גמר את הבירה ואמר שהוא צריך לחזור לעיתון לסגור את הגיליון של מחר.
אולי אתה טועה, שאלתי אותו בדרך, אולי הגעגועים יאכלו אותך.
"אני מתגעגע להמבורגר עסיסי", הוא אמר. "אני מת להמבורגר. ואני אהיה פעם בשנה בניו יורק בשביל ההמבורגר והברים והסרטים. אבל אני לא מוכן לחיות שם יותר".
פורסם לראשונה ב"חדשות" 1991
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם